הבלוג של גיל תמרי, וושינגטון

אלסקה בכותרות

שישה ימים לבחירות ומדינת אלסקה בכותרות. לא לא בגלל המושלת, שרה פיילין. גם לא בגלל שהעיתון החשוב במדינה הביע תמיכה בברק אובמה. אלא בגלל "המעכר" של אלסקה, האיש שבמשך עשרות שנים ייצג את המדינה הזאת בסנאט האמריקאני, סנטור טד סטיבנס. סטיבנס (רפובליקאני) בן ה-84 הורשע השבוע, בתום משפט בזק בשבעה סעיפי אישום. סטיבנס, כך מתברר, משך שנים קיבל טובות הנאה מחברות שונות שאח"כ הוא דאג שהן יזכו במכרזים פדרליים כאלה ואחרים. שווי "המתנות" הסתכם במאות אלפי דולרים. בין השאר, שופץ ביתו בסכום עתק ע"י חברה שרצתה בטובתו.

סטיבנס שהיה הסמל של אלסקה זה עשרות שנים ילך בקרוב ישר מהסנאט לכלא. בעוד 6 ימים נדע לאן הולכת שרה פיילין – לבית הלבן, חזרה לאלמוניות או אולי להיות התקווה הבאה של המפלגה הרפובליאנית.

מסגן לסגן

ג'ון אדוארדס שרץ בבחירות שעברו כמועמד הדמוקרטי לסגן נשיא, לא הצליח להעניק לג'ון קרי אפילו לא את המדינה שממנה בא, דרום קרוליינה. ב-2004 בוש ניצח שם ב-58 אחוזים. קרי – 41% בלבד.

ע"פ הסקרים האחרונים, שרה פיילין תביא למקיין את מדינתה אלסקה.  כרגע מוביל שם מקיין על אובמה 55% לעומת 40%. ובכל זאת יש דמיון בין השניים: לפני ארבע שנים, כשבועיים לפני הבחירות, כשמצבם של הדמוקרטים בסקרים היה בכי רע (כמו מצב הרפובליקאנים היום) פרץ סכסוך וחילופי האשמות הוטחו בין אנשי קרי לאנשי אדוארדס. מה שמעניין שזה קורה עכשיו גם בין אנשי פיילין לאנשי מקיין. אנשי מקיין מכנים אותה "דיוה" שעושה מה שטוב לה ולא למקיין ומאשימים אותה באספירציות לבנות עצמה כמועמדת ב-2012, ואנשי פילין מאשימים את מקיין שהוא רוצה ליצור בובה על חוטים, מה שפיילין היא לא.

ויש עוד דמיון קל בין אדוארדס ופיילין. אדוארדס הוציא על תסרוקת 400 דולר והפך לבדיחה החמה במערכת הבחירות. פיילין הוציאה 150 אלף דולר מכספי המפלגה על בגדים, איפור ועיצוב השיער והפכה את הנושא השולי הזה לשיחת היום של מערכת הבחירות.

פני המפלגה הרפובליקאנית לאן?

עוד לפני שהפסידו בבחירות במפלגה הרפובלנית ניטש ויכוח מר – לאן מועדות פנינו. איזו מפלגה אנחנו אמורים להיות? מצד אחד יש קולות גוברים שתובעים – חזרה לבסיס השמרני ולחיזוקו, לעקרונות השמרניים של התנגדות גורפת להפלות, לנישואי הומוסקסואלים וכו'.

מנגד יש את הקולות שקוראים למפלגה ללכת למרכז, לחפש את המכנה המשותף הרחב ולפנות ללא מזוהים הרבים שנמצאים שם.

אין ספק, תוצאות הבחירות בשבוע הבא יקבעו לאן מועדות פניה של המפלגה הרפובליקאנית. ניצחון של מקיין יוליך את המפלגה אל המרכז, הפסד יגרור – חזרה לבסיס הימני השמרני.

מזימת ההתנקשות ש"סוכלה"

קצת מדהים היה לראות את העמוד הראשון של ידיעות אחרונות מאתמול.

בארה"ב, אף עיתון רציני (הוושינגטון פוסט, הניו יורק טיימס, הוול סטריט ג'ורנל האל.איי טיימס ודומיהם) לא חשב לייחד לסיפור הזה מקום מרכזי או כותרת ראשית. הסיפור נדחק אי שם לעמודים הפנימיים כסיפור מקומי על שני צעירים ניאו נאצים, גלוחי ראש, שזממנו לפגוע בשחורים, לא יותר.  העיתונות האמריקאנית הבינה מייד שהיכולת של שני גלוחי הראש שנעצרו לפגוע באובמה או להגיע אליו שואפת לאפס, ולכן השניים אולי היו רוצים לפגוע בו, אבל הם חסרי יכולת לחלוטין לעשות זאת.

מה שכן, הסיפור הזה מתווסף ל-500 מקרים אחרים שה FBI חשף, של כוונה לפגוע באובמה. כל ה-500 אגב כמו זה האחרון אינם מוחשיים. אבל המקרים הרבים מלמדים על כך שייש בארה"ב לא מעט שלא יכולים לסבול את הרעיון שיהיה להם אולי נשיא שחור.

פלורידה, כבר אמרנו?

למרות הסקרים שמראים על יתרון גדול לאובמה יש מצב שהבחירות יהיו הרבה יותר צמודות מכל סקר. קחו למשל את פלורידה, מדינה שיכולה להכריע את הבחירות האלה. שלשום אובמה הוביל בסקרים שם ב 3%, היום היתרון כמעט נמחק (פחות מאחוז). כלומר – הכל אפשרי. בכלל, את כל הסקרים כאן צריך לקחת עם כפית גדושה של מלח ועם הרבה ב"ערבון מוגבל". רק בארבעה בנובמבר נדע באמת כמה השפיע צבע העור של אובמה על הבוחרים. רבים שאומרים לסוקרים שהם יצביעו לאובמה, יצטרכו גם ללחוץ על הכפתור המתאים בקלפי, ואז כשהם רק לבד עם עצמם בעמדת ההצבעה, נשאלת השאלה על איזה כפתור הם ילחצו. ג'ון מקיין בונה על זה שהם ילחצו בסופו של דבר על הכפתור שלו.

משרד החשב הכללי של הממשל האמריקאני פרסם דו"ח ובו נתון מדהים. לממשלת עיראק יש רק השנה עודף תקציבי של 79 מיליארד דולר כתוצאה ממחירי הנפט המרקיעים שחקים. מאז 2005 מגיע סכום העודף התקציבי של העיראקים כבר ליותר מ-156 מיליארד דולר.

הנתון הזה מקומם כל כך את האמריקנים מכיוון שבשעה שהעיראקים אוגרים מזומנים, הם, האמריקנים, נדרשים לממן את שיקום עיראק. משלם המיסים האמריקני כבר הוציא על שיקום עיראק כמעט 30 מיליארד דולר, כסף ששימש לשיקום תשתית תעשיית הנפט, תשתית החשמל והמים במדינה.

אזרחי ארה"ב נאנקים בימים אלה תחת המיתון הכבד השורר בכלכלה המקומית בארה"ב, הכלכלה האמריקאנית שוקעת בשל מחירי הנפט הגבוהים, מנגד העיראקים נהנים ממחירי הנפט האלה, אבל הם לא נוקפים אצבע לשיקום תשתית ארצם ומצפים מהאמריקנים לעשות עבורם את כל העבודה.

אפילו בלי לקחת בחשבון את העודף התקציבי האדיר, העיראקים לא מוציאים אפילו את הכסף שהם עצמם ייעדו לשיקום. ע"פ הדו"ח רק 28 אחוזים מתקציב הפיתוח העיראקי שעומד על שניים עשר מיליארד דולר הוצא בפועל.

ומה העיראקים עושים בכסף במקום לשקם? ובכן, הם מפקידים את המיליארדים העודפים בבנקים בניו יורק ונהנים שם מריבית על הפקדותיהם. כמה ריבית? רק השנה יותר מ-435 מיליון דולר. רוב הכסף אגב מופקד לא בבנקים מסחריים אלא בבנק המרכזי של מדינת ניו יורק שהוא חלק מהבנק המרכזי של ארה"ב.

הדו"ח הזה עורר מטבע הדברים סערה בקונגרס האמריקני. רפובליקנים ודמוקרטים התייצבו כאיש אחד כדי להצביע על העיוות החמור וברק אובמה מיהר לנצל את ההזדמנות כדי להכריז ש"על העיראקים לממן לבד את שיקום ארצם ולא להסתמך עלינו". ההכרזה הזו, פופוליסטית ככל שתשמע, באה כהמשך להצעתו של אובמה להעניק לכל משלם מסים אמריקני מענק של 1,000 דולר כדי לשלם עבור דלק וחשמל. הכסף למימון המענק החד פעמי, ע"פ אובמה, צריך לבוא מרווחי הענק של יצרניות הנפט האמריקניות. אובמה מציע מדיניות של רובין הוד, לקחת מ"העשירים" (מרווחי חברות הנפט) ולהעניק ל"עניים" – לציבור האמריקני הרחב שאין לו די כסף לתדלק את מכוניתו ולדאוג לחימום ביתו בחורף הקשה שצפוי כאן. גם הצעתו של אובמה בעניין עיראק מתבססת על אותו עקרון – לקחת מהעיראקים שהפכו בן לילה "עשירים" כביכול, ושוב לתת ל"עניים" – לאמריקנים המסכנים.

ועד כמה האמריקאנים "מסכנים" - הנה שתי דוגמאות מהתקופה האחרונה:

הדוגמה הראשונה שייכת למקדונלדס. מקדונלדס החליטה כי בצ'יזבורגר הבסיסי שלה, שמחירו בארה"ב דולר אחד, תהיה מעתה פרוסה אחת ויחידה של גבינה במקום שתי פרוסות שהיו נהוגות עד כה. הסיבה להפחתת כמות הגבינה ב-50 אחוז לא נובעת מדאגה של מקדולדס לבריאותנו חלילה, אלא מהעלויות. חתיכת הגבינה הנוספת פירושה עלות של עוד 19 סנט לכל צ'יזבורגר. מקדונלדס חוששת שאם היא תעלה את מחיר הצ'יזבורגר ב-19 סנט יצביעו הלקוחות ברגליים ולא יקנו צ'יזבורגרים ולכן היא החליטה ללכת על פחות גבינה ולא לייקר את המוצר ביחס ישיר לייקור העלויות של מוצרי החלב המשמשים בהכנתו. מקדונלדס, בשל החתך הסוציו אקונומי הנמוך של לקוחותיה, רגישה מאוד לשינוי מחירים וכל סנט נוסף של עלייה במחיר עלול להשפיע על אובדן לקוחות והכנסות במיוחד בתקופה כזו של מיתון.

הדוגמה השנייה היא מתחום התעופה. חברות התעופה נמצאות גם הן במילכוד של מקדולדס - הן חוששות כי אם יעלו את מחיר כרטיסי הטיסה בהתאם לעליית מחירי הדלק הן יאבדו לקוחות (נוסעים) ולכן הן המציאו שורה של טריקים כדי למצוץ עוד מזומנים מהלקוח. כך למשל כמעט כל חברות התעופה האמריקניות גובות 25$ על המזוודה השנייה שמביא עמו הנוסע לצ'ק-אין בטיסות פנים ארציות. חברת דלתא, למשל, כבר גובה 50$ על המזוודה השנייה. עוד נדרש הנוסע לשלם על כל כוס של משקה-קל או חטיף שמוגש בטיסה. אבל השיא שייך לחברת התעופה ג'ט-בלו שהחליטה לגבות לא פחות מ-7$ עבור השמיכה והכרית בטיסותיה (הנוסע יכול לקחת את השמיכה והכרית שרכש איתו הביתה לאחר הטיסה). עד כדי כך הנושא מעורר כאן פולמוס ציבורי שלארי קינג הקדיש את כל השעה של תוכניתו ברשת CNN לשיחה עם מנכ"ל ג'ט-בלו שהסביר וענה לשאלות צופים על החיובים החדשים עבור הכרית, השמיכה, השתייה וכו. והאמריקנים המודאגים התקשרו, הציפו את הקווים ונשמעו חרדים מתמיד.

נדמה שהדבר היחיד שלא גובים עליו תשלום נוסף בטיסות הוא האוויר. חברת תעופה אחת מנצלת את המצב הזה דווקא להדגשת ייחודה – חברת סאות'ווסט. סאות'ווסט היא חברת התעופה היחידה בארה"ב שאינה גובה את התשלומים האלה עבור מזוודה נוספת, שתיה, כרית או שמיכה. משבר הדלק הנוכחי עדיין לא פוגע בה הודות להחלטה עסקית מוצלחת שקיבלו לפני כמעט שנתיים לרכוש את הדלק למטוסיהם בחוזים עתידיים לשנים הקרובות. וכך, בעוד שחברות התעופה משלמות כארבעה דולרים לגלון, סאות'ווסט מתדלקת את מטוסיה במחיר של לפני שנתיים שהוא כשני דולרים בלבד לגלון ומלגלגת בפרסומותיה על המתחרות ה"חמדניות".

הנה אחת הפרסומות - בסאות'ווסט מלגלגים ואומרים שעוד מעט יצטרכו הנוסעים לשלם אצל המתחרים דולר גם עבור השימוש בשירותים ודולר עבור הלחיצה על לחצן הקריאה לדיילת.

למרבית הישראלים השם טים ראסרט לא אומר הרבה, אבל בארה"ב היתה משוואה בעשרים השנים האחרונות: ראסרט = עיתונאות פוליטית במיטבה. ראסרט, הפרשן הפוליטי הבכיר של רשת NBC נחשב לפרשן הפוליטי הטוב ביותר בארה"ב. ביום שישי האחרון כשנכנס לאולפן כדי להקליט את הפרומו לתוכניתו "פגוש את העיתונות" התמוטט ראסרט בן ה 58 ומת בו במקום מדום לב.

בנוסף לתפקידו כפרשן פוליטי בכיר (וראש הדסק הוושינגטוני של NBC) שימש ראסרט ב-17 השנים האחרונות כמגיש תוכנית הראיונות "פגוש את העיתונות". ראסרט שינה לחלוטין את פורמט התוכנית הזאת שנוסדה בשנת 1947. משך שנים, היה בה פאנל של מראיינים שראיינו פוליטיקאים. כשתפס את המושכות הוא ביטל את הפאנל והמרואיינים לא פגשו את העיתונות, אלא אותו עצמו, את ראסרט.

ראסרט לא היה עוד כתב טלוויזיה או עוד פרשן, הוא היה ליגה בפני עצמה. לכאורה היה אנטי טלוויזיוני לחלוטין. בעולם של רייטינג, ספק אם היה עונה להגדרה של "עובר מסך". בחור אירי לא נאה מדי עם פנים שמנמנות וקול רועם. אבל כשפתח את פיו וניתח פוליטיקה לא יכולת שלא להיות מרותק אליו. הוא היה מראיין קשוח, אולי הקשוח ביותר שהיה בארה"ב בעשרים השנים האחרונות, אם תרצו, ההיפך מלארי קינג. הוא לא ניסה להתחנחן בפני אורחיו. מי שבא אליו לראיון ידע שהוא הולך לעבור חוויה לא פשוטה. אין שאלות קלות ואין הרמות להנחתה. אבל כולם באו אליו, נשיאים ומי שרצו להיות נשיאים. הם באו כי ידעו שבלי לעבור את "מבחן ראסרט", בלי לצלוח את "פגוש את העיתונות", אין להם באמת סיכוי.

לראסרט היתה שיטה. הוא היה מציג למרואייניו שקפים עם ציטוטים נוקבים עליהם או על עמדותיהם, ודרש מהם תגובה. היה קשה מאוד להתחמק מלתת לראסרט תשובות. הוא לא הניח למרואיין לסובב אותו על האצבע, ולא חדל עד שקיבל תשובות ממצות.

הנה דוגמה קטנה שזכורה לי כצופה ושאולי ממחישה טוב את האיש ודרכו העיתונאית: כששר החוץ לשעבר קולין פאוול היה בעקבה בפסגה ראיין אותו ראסט באמצעות לוויין ושאל כדרכו שאלות נוקבות.  בשלב מסויים החליטה העוזרת של פאוול לסיים את הראיון. היא הורתה לצלם לסובב את המצלמה מפאוול, והודיעה כי הראיון הסתיים (נדמה לי שאפילו היא אישית הסיטה את המצלמה מפאוול). בכל תוכנית אחרת בארה"ב כך היה מסתיים הראיון, אבל לא אצל ראסרט. הוא לא חתך לאולפן והורה, בשידור חי, לבמאי שלו להמשיך לשדר את התמונה מעקבה. הוא אמר לפאוול, "למרות שאנחנו לא רואים אותך, אני יודע שאתה שומע אותי עדיין ומה שאתה עושה זו חוצפה". נצח טלוויזיוני חלף, עד שפאוול הבין שהוא לא יכול לסיים כך את הראיון, וכולם שמעו אותו אומר בשידור חי לעוזרת שלו, "אמילי, זה בסדר, תחזירו את המצלמה אלי". רק כשראסרט החליט שהראיון הסתיים, הוא באמת הסתיים ולא כשאמילי או פקיד ממשל אחר רצו שזה יקרה.

בפריימריז הנוכחיים ראסרט הואשם כמי שתרם את חלקו לכך, שבסופו של דבר, הילרי הפסידה לאובמה. בחודש פברואר ראסרט הנחה עימות בקליבלנד בין השניים ולא הרפה מהילרי באינספור שאלות קשות. אבל אני חייב לומר שהוא הקשה על אובמה באותה המידה. שבועות לפני שהילרי פרשה מן המירוץ, ראסרט הודיע – "העניין גמור! ברק אובמה הוא המועמד הדמוקרטי". זו היתה גדולתו של ראסרט, הוא ידע לפזר את מסך העשן הפוליטי, את הספינים, ולצייר לצופים תמונה ברורה וחד משמעית.