בפברואר 2002 האינטרנט הישראלי נראה כמו הפרצוף של ישראבלוג. הרבה חול וחול. בעיקר לבן. בכל מקרה, בפברואר 2002 ישבתי במוסך של אבא, בניתי לי בלוג עצמאי לבד ועדכנתי אותו בסתר על גבי המחשב המשפחתי. זה לא היה קשה, כי כנראה שבימי השממה של תופעת ה"בלוגים", כפי שהקפידו להקיף אותם במרכאות אז ב-ynet - היה קל לקבל חשיפה גם בלי להיות שייך לאיזו קהילה הומה כמו, נניח, פורום בלוגים בתפוז שהיה אז מוקד הסצינה המתהווה. כן כן, ככה זה שאתה אחד מחלוצי הטרנד המתגבש. כל כך חלוץ וכל כך מתגבש, עד שיום אחד פתחתי את ynet וגיליתי שתמונת הנושא בבלוג שלי מתנוססת בכתבה ראשית על "הדבר הבא ברשת", שתי אצבעות מעל לא פחות מבריטני ספירס:
אני מניח שההרגשה החמצמצת של תדהמה המלווה בגאווה נסתרת, שמלווה עשרות עד מאות בלוגרים שנחשפו מאז, השתלטה עלי. במיוחד כשעיון מהיר במדור הנחשק "עלו ברשת" של א. יצחייק המיתולוגי גילה שאני מככב גם שם. מיהרתי להסתיר את העיתון מאבא והלכתי לבדוק, בסתר כמובן, את ההשפעה הקשה על הסטטיסטיקות: אם זכרוני אינו מטעני, היו למשהו בין 300 ל-400 כניסות באותו יום, משהו שבלוגר/ית נחשב/ת מינוס עושה כיום ביום פרסום פוסט חדש עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. אבל בכל זאת, בעידן שהאינטרט המהיר לא היה נחלת כל בית אב, ושבו חלק לא קטן מבתי האב האלה שילמו עדיין על הגלישה לפי פעימות המונה - זה היה מספר יפה. וגם מבהיל.
מתישהו בתחילת יוני 2002 נמאס לי לעדכן הטמ"לית וללא ממשק מתוכנן כלשהו את הבלוג. נשברתי והצטרפתי למשפחת העמים, כלומר לשרותי השכונה הקטנה שהתחילה לצמוח בישראבלוג - וזאת תוך כדי הליכה נגד רגשותיי העיצוביים ההו-כה מפותחים. באותו יום מר ונמהר ה-11 ביוני 2002, כתבתי ביומני כך: "עם להעליב - אני חושב שמישהו שם בישרא-בלוג (שם נוראי. מה, רציתם לשדר עממיות? הצלחתם, ביג טיים) צריך להתחיל להשקיע באתר הזה יותר, עיצובית ז"א. קחו איזה פועל רומני, שלמו לו 4.75 ש"ח לשעה והוא כבר יעשה משהו הרבה יותר טוב ממה שיש לכם עכשיו. יש לכם אחלה מערכת, אבל החזות, הו החזות". ההצעה עם הפועל? ובכן, היא עדיין בתוקף. רק שנראה לי שלא נשארו כרגע לנענע 4.75 ש"ח מיותרים לאף פועל רומני, אחרי שנתנו כנראה את כל הכסף שלהם לאחד, י. חבוט.
תמיד הרי הייתי טוב מול קהלים קטנים, ככה שבלי שתכננתי די מהר תפסתי איזו נישה קטנה ומיוחדת בבלוק. ב-10 בספטמבר 2002 ראה אור הגיליון הראשון של "השבוע בשלולית: המקומון של הבלוגוספירה" - פוסטים בפורמט של סו-קולד ניוזלטר שכתבתי ושעסק בחדשות האחרונות בביצת הבלוגוספירה. כיכבו שם בין השאר בלוגרים שכבר הלכו לעולמם (הוירטואלי, אני מקווה) כמו תמרה&מאיר, רותי שרמוטי ועוד ניקים נוסטלגים שאני בטוח שמעלים ברגעים אלה דוק של דמע על ריסיהם של כמה מהותיקים פה. אני באמת לא יודע איך היו לי כוחות לזה, אבל אני מניח שגם אני נישאתי על גלי ההתלהבות מהטרנד. חלוץ, להזכירכם, כן? בשיאה, היו רשומים כ-20 איש לקבלת ההברקה הזאת למייל. הם, אגב, מחכים לה שם עד היום. שועי אינטרנט שיחרו למוצא פי, ואף זכיתי לפינה בטורו של השועה הגדול מכולם, שאז עוד לא קראו לו 'ערס פואטי' בכלל אלא סתם 'סבא לינק'. עוד אחד משיאי הרגש של אותה תקופה היתה ידיעה במדור האינטרנט הפופולרי של העיתון קובע האג'נדות 'עכבר העיר', על הבלוג. כתיבה מתישה לעיתים, הא?
ההצלחה וגם הכסף הגדול שלקחתי במרמה מ-144 המנויים שלי עשו את שלהם, ויום אחד קמתי ועברתי מהמוסך הקטן אל בנייני משרדים מפוארים אי שם בדאון טאון פארק המדע בראש העין. שלט גדול ומאיר עיניים מעל הבניין זעק "סייברלייף תעשיות פיבלוש (ע"ר)", ובמקביל לצוות הכותבים שעמל 24/7 סביב הבלוג עבדו באגף אחר מעצבים וארט דיירקטורים מהשורה הראשונה על עימודו החזותי. בתור מובילי דעת קהל בכירים, הרי לא יכולנו להרשות לעצמנו לשקוט על השמרים. כל כמה חודשים התכנס צוות התכנתים הדמיוניים יחד עם הגרפיקאים חסרי החיים, וביחד הם הגו לוק חדש ופיצ'רים פורצי דרך עבור הבלוג. כל זאת במטרה להיות תמיד, אבל תמיד בחזית הפוסטולוגיה. גרסאות שונות קמו ונעלמו, דוגמנים ודוגמניות שהוזמנו במיוחד מסוכניות סטטיסטים נבחרות עבור 500 דולר לשעת עבודה הוזמנו לימי צילומים מתישים שבסופם הם מצאו את עצמם נכנסים לפנתיאון ומעטרים את ה-header העליון והנחשב של הבלוג. אח, לו יכולתי לשים שם באנר של קוקה קולה, למשל, הייתי עושה מיליונים.
השנים עברו וגם חלפו. תופעת ה"בלוגים" הלכה והפכה למיין סטרים. איבדנו את הייחוד. מהגבר, האישה, הדפדפן, המודם והזמן הפנוי - נשאר רק, ובכן, הגבר עם הדפדפן. לא יכולנו להתמודד עם סיפורי הזיונים של כל רווק שני ועם טכנולוגיות הגליטרים מעוררי הקנאה של כל פקאצה שלישית. המציאות השתנתה: שכונת ישרא העממית הפכה לעיר סואנת. זה ואלף סיבות אחרות הורידו את "סייברלייף תעשיות" ממרומי המקום השלישי בטבלת הבלוגים שעשו עניינים מתישהו ברבעון הראשון של 2004, אל סף פשיטת רגל. צימצמתי כח אדם, חתכתי בבשר החי ועברתי לחדרון אחורי בבית דפוס ברמלה. שם אני מתפרנס מעבודתי העיקרית ככותב טוקבקים פיקטיבים לפי הזמנה (5 ש"ח לתגובה ראשית, 2 לתגובת משנה. הנחה לגימלאים של 'נטקינג') - אך ממשיך לגלוש ביו-טיוב בסתר ולעדכן את הבלוג. הייתי יכול להרוויח קצת יותר ולחיות בכבוד, אבל גם מודעות של גוגל אדסנס לא מרשים לי לפרסם פה (רמז רמז). בכל מקרה, היום בערב אלבש את בגדי החג שלי, אשבור את קופת החיסכון ואלך לדפוק איזו שווארמה חגיגית בכיכר. בכל זאת, לא כל יום חוגגים חמש שנים לבלוג.
fe.fe
בובה ממוכנת (הראשונה)
DreamTripLife
