Lifelines 2

'אתה יודע, אני חושב לחזור לאשתי' הוא אומר לי ואני ממש רואה דמעות בעיניו. אנחנו יושבים ביחד בארומה הסגורה בקניון, יום שישי, חמש וחצי בערב, ואנחנו סוחטים את האינטרנט האלחוטי החינמי כשאני מציג לו את הרעיון החדש בנייד. היא מתקשרת באמצע והם מדברים על הילדים. משהו על מה כדאי לקנות לו לאכול. אחרי שהוא מניח את הסלולרי על השולחן הוא פותח בוידוי המפתיע. התגרשו לפני שנתיים או משהו, והוא מסביר לי שהוא הבין שהיא זאת שאיתה הוא רוצה לחיות ולעשות עוד ילדים. אתה? אני שואל אותו, אתה שכל בחורה שאתה רואה אתה טורף בעיניים וחושב איך להשכיב אותה בשנייה? כן אחי, הוא עונה, חשבתי שאני יכול לחיות בשני העולמות, להתגרש ולגדל את שני הילדים ככה ביחד, ולהמשיך להתהולל. אבל זה לא עובד בשבילי יותר, אני יודע שהיא זאת שאיתה אני רוצה לחיות, הוא ממשיך ואני מבחין בדוק הדמעות בעיניו מתעבה. הבעיה שהיא לא רוצה, הוא ממשיך, ושנייה לפני שהפגישה העסקית הזאת הופכת למייל-בונדינג מהסוג הדביק אני ממלמל משהו על זה שכנראה הקלישאה העבשה ההיא, על איך אתה מבין מה יש לך ביד רק כשאתה מאבד אותו, נכונה. הוא מהנהן בהסכמה עצובה ומוסיף שהוא יודע שבסוף היא תהיה שוב שלו, שזה רק עניין של זמן. כי ככה זה אמור להיות, כי קווי החיים שלהם תמיד היו מחוברים.

***

בדיוק היום לפני שבע שנים העלתי את המיזם הקודם שלי לאוויר, במה שכונה פה בבלוג 'מיזם עתיר ממון'. כן, בסדר. שבע שנים, רעות או טובות, עדיין לא החלטתי. מה שבטוח הוא שהן היו סוערות, גם במישור העסקי וגם באישי. יצא ככה שהבלוג הזה עלה לאוויר בדיוק במקביל למעבר שלי מחיי שכיר לחיי עצמאי ומנכ"ל חברה קטנה שהקמתי במו ידי, וגם בדיוק במקביל לגירושים שלי. לפני שנתיים הכנסתי שני שותפים לחברה, במה שהתברר כטעות קשה וגרם לי להבין שבחברה הבאה שאקים אני אבחר את האנשים שיעבדו איתי יותר בקפידה. כבר חצי שנה אני לא עובד שם ומחפש קונה למניות שלי, רק כדי לעוף משם כמה שיותר מהר. מוזר, אבל אין לי את התחושות האלה של לאבד משהו שבניתי בעצמי, אולי כי השותפים שם גרמו לי להרגיש מזמן לא שייך. ועכשיו אני יושב עם השותף החדש שלי, ותוך כדי שהוא מתלהב מהרעיון החדש הוא משחיל את הסיפור האישי הזה. לא יודע מה להגיד לך, אני אומר לו, לי לא היתה בעיה כזאת כי אצלי זה נגמר כשזה נגמר, ואצלכם זה כנראה לא נגמר מעולם. אבל זה אני, אני ממשיך, כמו עם החברה שהקמתי, ברגע שהבנתי שזה נגמר בשבילי שמתי הכל מאחור והמשכתי הלאה. כזה אני, מנתק קשרים מקצועי. הוא מסתכל עלי וזורק, שלא תנתק גם את הקשר הזה, כן? יש לנו פה עסק עם פוטנציאל גדול, אני אומר לך, ולראשונה אחרי כמה דקות ארוכות הוא סוף סוף מחייך. ואני חושב איך זה שאני מכיר את הבנאדם הזה כל כך הרבה זמן ותמיד, אבל תמיד ידעתי שנהיה שותפים באיזה מיזם כלשהו. והנה זה קורה, עוד קו חיים שנע לינארית וסופו להתחבר שוב ביחד.

***

תמונה שלה עם תינוק תופסת אותי בהפתעה באחת מהגיחות ההולכות ומתמעטות לפייסבוק. היינו ביחד בערך שנה וחצי, אולי יותר, עם שלוש או ארבע פרידות וחזרות באמצע שלוו בבלוג הזה בפוסטים כמעט בזמן אמת. מוזר לי לחשוב על זה עכשיו, על לדווח לקוראים אנונימים בבלוג על מערכת יחסים הפכפכה ומלאת רגשות. כן, רגשות, הדבר הזה שכמעט שכחתי איך זה לחוש אותו מאז שכל כולי שקוע בענייני עסקים ומיזמים חדשים. באמת היתה שם תשוקה, כנראה, וגם זה משהו שאתה מבין רק ממרחק של זמן. תשוקה וסערה שגרמו לכל העליות ומורדות בקשר, ושבאופן מוזר אני פתאום מתגעגע אליהן קצת. ועכשיו היא על המסך עם תינוק חדש ובנזוג בתמונה קלאסית של אבא-אמא אחרי לידה וזה משמח אותי מאוד. לא דיברנו בערך שנה, בעוד אחד מניתוקי הקשר המפורסמים שלי, שנה בה היא הספיקה, מסתבר, הרבה. אחרי שסיימתי להיות מופתע וכמעט עברתי לאתר הבא, תפסתי את עצמי. חתיכת דפוק, אתה לא מתכוון להגיד לה מזל טוב? הייתם ביחד בערך שנה וחצי, אולי יותר, תגיד לה משהו. אז שלחתי לה הודעת מזל טוב שמחה, וכשחזרתי מהפגישה היא ענתה שכיף לשמוע ממני ומה קורה ומה חדש. וסתם עושה לי טוב לדעת שאנחנו שוב מדברים, ושאולי הגיע הזמן של ההתנייה הזאת שלי למחוק טוטאלית קשרים מהעבר, להימחק גם היא מדפוס האישיות שלי. הנה, אנשים חוזרים לנשותיהם, דברים נעים במעגלים ומסתובבים. וגם אם זאת סתם שיחה נעימה, זה בכל זאת עוד שני קווי חיים שגם אם זה רק לרגע, נפגשו יחד.

***

אני מתקשר אליה לסלולרי. היא לא עונה. היא באילת עכשיו ואני חושב לעצמי שהיא בטח בארוחת הערב במלון עם ההורים והבן שלה, זה שהספיק להיכנס לי ללב בשנה וקצת מאז שהכרנו וגרם לי להבין שאני רוצה עוד אחד. אבל אולי היתה חסרה שם התשוקה, אולי אני רגיל לסערות במערכות היחסים שלי, כי לפני כמה חודשים החלטנו שזה אולי לא בדיוק זה. היה באמת נחמד איתה, אבל אולי נחמד זה לא מספיק. ואולי בגילנו המתקדם אנחנו כבר לא אמורים לוותר כל אחד בקלות על הספייס ועל הפינה שלו ולהיכנס לקשר באיזה קראש סוער של טינאייג'רים מאוהבים. דווקא אתמול היא שלחה לי סמס מפתיע, שגרם לי לחשוב שאולי היא רוצה לנסות את זה שוב, מה שהביא אותי להרהר שאולי באמת שווה לבדוק את זה למרות שאני ממש לא בטוח שאני בנוי לחיים בזוגיות. רק לפני שבוע סיפרתי לחבר ילדות שאני הולך על מודל חדש, זה של לחיות בזוגיות מרוחקת, כל אחד בדירה משלו, ושכנראה אם כולם היו חיים ככה היו פחות גירושים בעולם. הוא, עוד נשוי מריר ומתוסכל, ביקש שאני אבדוק את זה ואדווח לו במיידי כי אם זה יצליח הוא ינסה את זה עם אשתו. צחקתי ואמרתי לו שדירות נפרדות או לא, לי ברור שקווי החיים שלי ושלה תמיד ימשיכו להיות ביחד, מן הסתם בזכות הילדה שתיוולד לנו בעוד חודשיים.

One time - to know that it's real
one time - to know how it feels
that's all

One call - your voice on the phone
one place - a moment alone
that's all

what do you see
what do you know
one sign
what do i do
just follow your lifelines through
what if it hurts
what then
what do we do
what do you say
don't throw your lifelines away (x2)

One time - just once in my life
one time - to know it can happen twice

One shot - of a clear blue sky
one look - i see no reasons why, we can't

One chance to go back
to the point where everything starts
one chance to keep it together
when things fall apart

One sign to make us believe it's true

what do you see
where do we go
one sign
how do we grow
by letting your lifelines show
what if we do
what up to now
what do you say
how do i know
don't let your lifeline go

Forever Young

אני זוכר שאת יום הולדת שמונה עשרה חגגתי עם כמה חברים שבאו אלי לחדר אצל ההורים. סגרתי את הדלת ולראשונה בחיי עישנתי סיגריה במטווחי נשיפה מאבא. כן, זה הרגיש כה בוגר. לא כמו שירגיש לי בוגר חמישה חודשים מאוחר יותר, כשאני אמצא את עצמי מתעורר לעוד הקפצת לילה בטירונות ואבין שבועת השמנת שבחיי התפוצצה סופית - אבל סיגריה בחדר ליד ההורים, כן, זה מה שיעשה אותך בוגר. בדיוק שנתיים קודם, באותו חדר בדיוק, כשבהיתי בגאווה בשולי כרטיס הברכה שהיא הכינה לי ליומולדת שש עשרה, שם היא כתבה "ממני, שמתה עליך", כנראה שלא הייתי עדיין מספיק בוגר כדי להבין שילדה בת ארבע עשרה וחצי שכותבת לך דבר כזה אחרי שבועיים של חברות, לא ממש מתכוונת לזה ליטרלי.

יום ההולדת הראשון שתפס אותי לא מוכן היה זה של גיל עשרים וחמש. הייתי בשנה השנייה ללימודים ואני זוכר שיבבתי לבחורה הכי יפה בכיתה שמה זה צריך להיות ואיך זה שאני פתאום כזה זקן, כי הרי עשרים וארבע זה עדיין סוג של עשרים ועשרים וחמש זה כבר קרוב מדי לפאקינג שלושים. היא הביטה בי במשהו שהיה שילוב גאוני של בוז ושעשוע, התוודתה שהיא כבר בת עשרים ושש ומה בדיוק אני רוצה מהחיים שלה. רציתי אותה, כמובן, אבל לא הייתי מספיק בוגר כדי להגיד לה את זה. עד כמה שאני זוכר, חמש שנים מאוחר יותר, ביום ההולדת השלושים, הייתי עסוק מדי בהסתגלות לתינוק החדש בן שלושת החודשים שנכנס לחיי ובנסיונות להפנים שאני כבר אבא, מה שכנראה האפיל על הריגוש שבהחלפת הקידומת ביום ההולדת שממרחק של עשור נראה לי ככזה שביגר אותי בכל כך הרבה מובנים.

כמה חודשים אחרי שאבא שלי היה בן ארבעים הוא קנה לעצמו אופנוע. כבד כזה, סוזוקי חמש מאות וחמישים סמ"ק. הפליג איתו בשבתות לבד, נסע למקומות רחוקים, אולי התבודד. הייתי אז בן שמונה עשרה ומשהו ואולי זה הזיכרון שהופך אותו לכזה, אבל אני די בטוח שראיתי שעובר עליו משהו. הוא אף פעם לא היה טיפוס מוחצן אבל אז הוא נראה לי מסוגר בעצמו יותר מהרגיל. הוא הספיק לחרוש על האופנוע הזה שלושה חודשים בלבד לפני שתאונת דרכים שברה לו את אגן הירכיים ואילצה אותו לגלות בגרות ולהיפרד מהחלומות המוטוריים שלו. ניתוח לחיבור האגן ועוד חודש בבית חולים החלימו אותו ממה שכנראה היה משבר גיל הארבעים שלו.