ריק

אני לוקח את הרצועה של הכלב וקושר אותו אליה. לפני שאני יוצא לטייל איתו אני לוקח, כמו בכל לילה, את שקית הזבל שהתמלאה במשך היום כדי לזרוק אותה באחד מהפחים בחדר האשפה למטה. כמה שניות לפני שאני פותח את דלת הדירה כדי לצאת, אני נזכר ששכחתי משהו. אני מניח את הרצועה של הכלב, שם את השקית על הרצפה והולך לחדר השינה. אני לא צריך לחפש הרבה, כי אני זוכר איפה השלכתי אותו. הקונדום עדיין מונח שם על הפרקט מצד שמאל של המיטה, בדיוק היכן שהוא היה בשעתיים האחרונות. אני מרים אותו ולא צריך להסתכל עליו כדי לדעת שהוא ריק. אני אוסף גם העטיפה הקרועה שלו, נעצר לדקה וחושב על איך דפקתי את זה, הפעם כנראה באשמתי המלאה. איך הצלחתי לחרב קשר שהיה חשוב לי, שבאמת רציתי שיצליח למרות הכל. איך קרה שרגע אחד של חוסר תשומת לב או יהירות או אלוהים יודע מה, הרס הכל.

אני משליך את המצאי לתוך השקית, לוקח את הכלב, מזמין את המעלית ויורד למטה. השתיקה הכבדה שלה באוטו בדרך חזרה יחד עם הבעת האכזבה על פניה, לא ממש מצליחים לעזוב אותי. אני יוצא מהמעלית ופותח את דלת חדר האשפה. משאיר את הכלב בחוץ, פותח פח אקראי וזורק פנימה את השקית עם העדויות האחרונות למה ששעתיים קודם עוד היה משהו טרי ובשל. קול הנפילה בפח העמוק והריק הרעיד את חלל החדר, או שאולי שוב היה זה הכישלון שלא הפסיק להדהד שם גם אחרי שכיביתי את האור וסגרתי אחרי את הדלת.

חלום ליל קיץ

וכשהלכתי לישון שפוך לגמרי בערך בשלוש בלילה אחרי שיחה ארוכה ונרדמתי בערך לעשר דקות והתעוררתי כי המשפט "אני לא רואה את זה קורה" שאמרת לי כנראה הדהד לי חזק מדי בראש עד שלא הצלחתי לישון יותר למרות שלא הבנתי מה הדרמה אחרי שגם אני בפנים די יודע שהקשר הזה לא הולך לשומקום. ובשש וחצי בבוקר נרדמתי סוף סוף וחלמתי שאני מגיע אליך הביתה והיכן שנמצא האינטרקום יש אשנב כזה כמו בבית קולנוע ומאחוריו בתפקיד הקופאית יושבת בעלת הדירה שלך שמעולם לא פגשתי בכלל. והיא שולחת אותי לחפש את הכפתור המתאים באינטרקום כדי להוכיח שבאמת באתי לבקר מישהו בבניין, אבל היו שם חמישה כפתורים וליד כל אחד שם לא מוכר, ופתאום שמעתי אותך מדברת מתוך האינטרקום ומפתה אותי למצוא את הכפתור הנכון כשאת אומרת בקול סקסי שראית אותי מגיע ושאני נראה טוב ואת כבר לא יכולה לחכות שאעלה. אז אני מנסה שלושה כפתורים ומפריע לשכנים ואחד אפילו גוער בי, עד שאני מתיאש ומנסה להיכנס לחדר המדרגות דרך האשנב של הקופאית-בעלת הדירה. אבל הוא קטן מדי ולבסוף נכמרים עלי רחמיה של בעלת הדירה-הקופאית והיא מראה לי דלת כניסה אחורית לחדר המדרגות ומסמנת לי שאני יכול להיכנס משם.

ואז אני מוצא את עצמי אצלך ואת נראית כמו מישהי אחרת לגמרי ולא כמוך באמת, מישהי שמזכירה לי קצת את החברה הראשונה שלי וקצת מישהי שיצאתי איתה פעם אחת וזה היה אחד מהדייטים הכושלים בהיסטוריה של האנושות. ואת, שלא נראית כמוך באמת, אומרת שאת לא הולכת לעבודה היום כי יש לך קצת חום ואני מלטף לך את המצח ובאמת מרגיש שהוא חם קצת. ואז הדירה שלך הופכת להיות הדירה שלי ובמקום הספה מול הטלוויזיה יש מיטה ואנחנו שוכבים בה וצופים במשהו ואת אוכלת ארטיק קרח ואני ארטיק שוקו-משהו, וגם בעלת הדירה שעוברת בסלון לכמה דקות ובוחנת אם אנחנו מתנהגים יפה לא ממש מטרידה אותנו. ואחרי שהתכנית או הסרט נגמרים את טומנת את הפנים שלך בצוואר שלי כמו שאת אוהבת ולוחשת שכמה טוב שבאתי ואיך את אוהבת שאני איתך ואני רוצה לשאול אז למה אמרת שאת לא רואה את זה קורה אבל מחליט בסוף לשתוק ולתת לרגעים האלה להימשך בשקט.

ואז פתאום בוקר ואני מוצא את עצמי בחוץ מול הבניין שחוזר להיות הבניין שלך, ויש שם איזו מרפאה לחיות ממול על גבעה מגודרת היטב. ואני שואל את הוטרינרית אם אפשר להביא את הכלבה לבדיקה. והיא אומרת שכן ומוסיפה שהיא מקווה שלא השארתי אותה לבד בבית ואני אומר שלא, הרי השארתי אותה איתך. ואז אני מסתכל לכיוון הבניין שלך ורואה אותך במשקפי שמש הולכת לאט כמו זומבית לעבודה והכלבה הלבנה, בדיוק אותה אחת שמתה כבר שלוש שנים ושגידלתי עם אשתי לשעבר במשך כל השנים שהיינו יחד, נשארת לטייל לבד. ואני ממהר לאסוף לה חול בדלי כדי שיהיה לה היכן להשתין אבל אז אני רואה שהיא מתחילה לחצות את הכביש לכיוון שלי ואני ממהר לקחת אותה בידיים לפני שהיא תידרס. אני נושא אותה אל הוטרינרית שתבדוק אותה, ואחרי סקירה של שתי שניות בערך היא אומרת לי שהכל בסדר אצלה אבל היא צריכה להסתפר. כמה עולה התספורת, אני שואל, והיא עונה 22 שקל. ואני חושב קצת ואז אומר לה נרד מזה, היא במילא כבר לא שלי. ושנייה לפני שהקצתי אני זוכר שתהיתי אם הוטרינרית הבינה שאני מדבר על הכלבה או שקלטה שאפשר גם לפרש את המשפט הזה כאילו אני מתכוון בו גם אליך.