אני דאג, אתה טוני

לכל אחד יש את גיבורי הילדות שלו. חלקם גיבורי-על דמיוניים, חלקם עשויים מנייר ומפארים חוברות קומיקס, וחלקם אנשים רגילים שהיו עשויים מבשר ודם. טוני ניומן ודאג פיליפס היו גיבורי הילדות שלי ושל גיא, אולי בגלל שהם היו אנשים רגילים. אמיצים וגיבורים, אבל רגילים. אני הייתי דאג, כנראה בגלל שהייתי היותר גבוה מבין שניינו, והוא היה טוני. במשחקים בחצר, בקטטות בבית הספר ובכלל - תמיד אהבנו לדמיין שאנחנו הם. והכי אהבנו את החופשים הגדולים בהם הערוץ הראשון, הרבה לפני הכבלים, הלווין והאינטרנט, עשה לנו טובה ושידר לנו פרקים יומיים מ'מנהרת הזמן'. לא לפי הסדר, ובלי הפרומו המענג של לקראת הפרק הבא בסוף כל פרק שנגמר - אבל הי, לפחות הוא שידר. וזה היה הערוץ היחיד, אז אמרנו תודה ושתקנו.

ואתה יכול לחשוב שהקיק הזה להערצת גיבורים עובר מתישהו, או מקסימום נמשך עד גיל 10-12. אבל זה מוזר, כי אני זוכר בבירור את קיץ 85, בין י"א לי"ב, שניינו כבר בני 17 ומשהו, יושבים ומחכים לעשרה ל-11 בבוקר בחוסר סבלנות, לשעה שיתחיל כבר הפרק של היום. עידן הוידאו כבר חילחל, ובתור בן לאבא חובב גאדג'טים עוד לפני שהומצא המונח - הייתי בין הראשונים בכיתה שהיה להם בבית את מכשיר הקסמים הזה. אז תמיד קלטת ה-beta (אלה הקלטות הקטנות יותר, שהיו לפני ה-VHS) היתה מוכנה במכשיר, ואיך שהספירלה הצבעונית של אות הפתיחה החלה להסתובב - לחצתי בכל הכח על כפתור ה-record הרחב כשאני מוודא שהוא יורד למטה עד הסוף (שלט רחוק לוידאו? מה זה?) ולא קופץ בחזרה. גיא כבר ישב מזמן מהופנט למסך.

תוך כדי מהלך החופש, הצטבר לנו אוסף לא רע של כמעט כל הפרקים, מה שסידר לנו עוד שעות ארוכות נוספות של צפייה לפני הפרק ששודר וגם אחריו. הפרקים הכי פופולרים היו כמובן הראשון (זה עם הטיטניק) שנצפה באותו חופש לדעתי 82 פעמים בחישוב מאוד גס, רובין הוד, בילי הנער, אלאמו, וכמובן הפרק על גרמניה הנאצית. סצנת המכות בין טוני לדאג, שהפך לקצין נאצי אחרי שעבר שטיפת מוח גרמנית, הכריעו ביניינו סופית את הויכוח מי משניהם חזק יותר (טוני). בכלל, הקטעים של חילופי המהלומות, שכל פרק היה משופע בהם, היו האהובים עלינו. כשיום אחד גיליתי לגיא שאפשר לראות הקלטות בהילוך איטי (עלק איטי. פריים קופץ, קופא לחמש שניות, הפריים הבא קופץ אחריו, קופא גם הוא, וחוזר חלילה) - ניתוח קרבות הבוקסים שרצו שם הגיעו לשיא חדש של התלהבות עד כדי כמעט שיחזור שלהם על ידנו.

זה היה החופש הבאמת גדול האחרון שלנו, כי שנה אח"כ התגייסנו (באותו יום) כבר באוגוסט. ואני זוכר שבטירונות שמעתי ששוב משדרים הקיץ את 'מנהרת הזמן', אבל היו לי דברים קצת יותר חשובים לעשות, דברים כמו מטווחים ומסעי אלונקות. והיום, כשמתחיל עוד חופש גדול אחד, כשבטלוויזיה יש ים ג'אנק למרות ים הערוצים - אני קצת מתגעגע לקיץ ההוא של 'מנהרת הזמן' שהיה בעצם האחרון שלי ושל גיא, ושאחריו כל הנעורים שלנו נבלעו גם הם בסוג של מנהרת זמן אכזרית ולחלוטין לא תקינה, ושאין בה אף פתח חזרה.

וככה הם נראים היום. עצוב, קצת

הרי את לא

זה עובד, החרא הזה, אני אומר לעצמי ומנסה לנפנף את ענני העשן מעלי תוך שאני מנער את האבק מעל החליפה. צריך לזכור להגיד לתכנת של מכונת הזמן שידאג שהנחיתה תהיה הרבה יותר רכה, מזכיר לעצמי ומסתכל על מד הזמן שהוא הכניס בכיס הפנימי של המקטורן. פשש, אשכרה עובד לא רע בכלל, החזיר אותי אחורה בדיוק 11 שנה ויום לשעה 19:50, אני ממלמל ופתאום דופק על המצח. סעמו, החופה צריכה להתחיל בכל רגע. מעיף מבט מסביב ורואה שאני בדיוק באמצע מסלול הכניסה לגן האירועים, כל הגוזניקים העלק רומנטיים מהבהבים סביבי. עוד כמה טפיחות על מכנסי הבז', סידור אחרון של העניבה המעט צעקנית אפילו עבור אופנת המיד-ניינטיז, ואני מתחיל לרוץ לכיוון הכניסה.

וואלה, אני זוכר שבאמת הגיעו כמעט כל מי שהזמנו, אני מציין לעצמי כשאני מציץ מאחורי גדר השיחים שלפניה החופה. על הבמה הקטנה אני רואה אותי ואותה עומדים עם הגב אלי, לידינו הרב וכולנו מחכים שהאורחים יתיישבו. עשינו אירוע לא רע, אני לוחש לעצמי כשאני סוקר את המקום. פרחים יפים, סרטים ומלמלות איפה שצריך. כמה שניות לפני שהטקס מתחיל אני יוצא מאחורי השיחים ופוסע לתוך הגוף של החתן, שלי, מתמזג איתו באופן מושלם. היא מסתכלת עלי ומחייכת, לא מרגישה בשום הבדל. כל האורחים מסיימים לשבת, הרב מתחיל עם הברכות המטופשות שלו.

עכשיו תחזור אחרי, הוא אומר לי: הרי את מקודשת לי. דממה. הוא חושב שלא שמעתי טוב וחוזר על המשפט. אני קורץ לה, לוקח לו את המיקרופון ויורה לתוכו 'הרי את לא'. לפני שמישהו מספיק להבין מה קורה, אני בועט הצידה את הכוס שהיתה מונחת לרגליי. גם ככה לא אהבתי את הבדיחה הפנימית של מישהו מבעלי האולם, שלפני 11 שנה ויום עטף בנייר כסף משהו שיותר קרוב לכוס בירה קטנה ועבה כמוה ובטח הלך למות מצחוק כשהצלחתי לנפץ אותה רק בפעם השלישית. באיחור של 11 שנה ויום, הכוס המזויינת מוצאת את מקומה הנכון על הדשא, כמה שיותר רחוק ממני. נדמה לי שאני רואה כמה פרצופים פעורי פה בקהל לפני שאני קופץ מהבמה ונעלם בריצה שוב אל מאחורי השיחים.

בחזרה, בשביל שעוד לא הספיקו אז לסלול ולאור הגוזניקים העלק רומנטיים, אני נפטר מהמקטורן תוך כדי ריצה, תולש לעצמי את העניבה וזורק אותה הרחק מאחורי על שביל האבק. אני מוציא מכיס המכנסיים את הסלולרי שעוד לא הומצא בכלל, ומסמס לתכנת שנמצא במרחק 11 שנה ויום בעתיד beam me up, scottie. עוברות כמה שניות וענן אבק מתרומם מהאדמה ומקיף אותי, בולע אותי בתוכו. 10 שניות אח"כ, כשהוא נעלם, הוא לוקח אותי איתו ואני כבר לא שם, משאיר במעלה השביל את ראשוני האורחים שרצו מהחופה בעקבותיי לשפשף את עינייהם כלא מאמינים.