החזקתי ביד את פיסת הנייר הצהובה להחריד. "תתלבשו בלבן" היה כתוב שם ואני חושב שידיי רעדו. אני זוכר הכל, זה היה בצרפת בשנות העשרים, כשניל, כריס ואני היינו בני שבע עשרה או משהו בסביבות. "ואל תהיו משעממים", היה תמיד משפט שהתווסף בכתב יד לכל אחת מעשרות ההזמנות שזרמו בתוך חוג האינטלקטואלים שהשתייכנו אליו. וזה היה סוג של קוד שניכסה לעצמה אשתו של סופר אחד, זלדה פיצג'ראלד. היא ובעלה, פרנסיס סקוט, נהגו להזמין אותנו אליהם בכמה מהגיחות שלהם לריברייה הצרפתית, שם התקבצנו, קהילה אמריקאית גולה וזועמת של אחרי מלחמת העולם הראשונה, כדי לערוך אצלהם ערבי הוללות אינטלקטואלים-רדיקלים ואחרים עד אור הבוקר. נתקלנו שם גם בזועם אחר, ארנסט המינגווי, ואני כמעט בטוח שרבים מהספרים של שניהם החלו להיכתב באותם אירועים. למעשה, את 'גטסבי הגדול' אני משוכנע שפיצג'ראלד התחיל לכתוב אז, אם זכרוני אינו בוגד בי. אז התלבשנו בלבן ונלחמנו, ורק אחר כך חשבנו על התוצאות שיביאו פעילויות המחאה השונות שלנו שנעו על הגבול הדק בין חוק לבין פריעת הסדר הציבורי. אבל תמיד ידענו שנוכל לסמוך אחד על השני שיעמוד לצידנו בשעת צרה. כי כשאתה צעיר אתה מוצא השראה בכל אחד שמת, ורק אלוהים יודע כמה חברים כולנו איבדנו במלחמה וכמה צעירים וזועמים הם גרמו לנו להיות.
נהגנו לצחוק על המשפט ההוא שטבעה זלדה, עוד לפני שבריאותה הנפשית החלה להתערער. המשפט שהתבסס על מה שהיא ראתה כהשקפת עולם ושאמרה שהיא מסרבת להיות משועממת כי היא עצמה אינה משעממת, ולימים גם צרפה את המשפט הזה להזמנה, ההיא שהתחילה ב"תתלבשו בלבן". וזה נכון, אנחנו מעולם לא היינו משעממים, בעיקר כי היה לנו יותר מדי זמן לעצמנו. חבורה של אינטלקטואלים צעירים, נהגנו לשבת אצלהם בסלון ולדון במה שהופכת להיות המולדת הישנה, שם מעבר לאוקיינוס, ואיך השפיעה המלחמה על חיי התרבות שם. מוקפים בכל החברים בגולה הצרפתית שכפינו על עצמנו מרצון, לא עצרנו מעולם לדאוג שמתישהו הזמן יגיע לקיצו. עד שהשנים שחלפו ללא תוצאות גרמו לי להבין שדבר לא יצא מהרעיונות הרדיקלים שלנו ושהגיע הזמן לחזור הביתה אל החיים האמיתיים. ארזתי תרמיל קטן ועזבתי את אירופה, אומר שלום לחיי ההוללות ולא מביט לאחור.
ניל וכריס ניסו לשכנע אותי להישאר. כשהתרמיל על גבי, אני זוכר את ניל אומר לי 'אם לא תיזהר, לא ישאר לך כלום ודבר לא להילחם בשבילו'. כמעט חמישים שנה מאוחר יותר, נזכרתי במשפט הזה. יושב על ספסל בשדרה במרילנד ומביט בילדי שנות השבעים עם הנעלים הגבוהות ההן חולפים על פני. בדרך למסיבות שלהם, אלה ששלטו בהן כל הצבעים חוץ מלבן, יכולתי לזהות בהם את אותו חוסר דאגה, את ההרגשה הזאת שיש להם את כל הזמן שבעולם לעצמם, את הבטחון שהזמן לעולם לא יגיע לקיצו - ובעיקר את ההכרה שהם בדיוק כמונו יכולים לשנות את העולם. אם הם רק היו יודעים שהאדם הזקן שמביט בהם בשקיקה ידע פעם איך להנות ממסיבות יותר ממה שהם יידעו אי פעם, ואיך העולם לא יוכל אף פעם להשתנות. לא אחרי מלחמת העולם הראשונה, לא אחרי מלחמת ויאטנם. כמו זלדה, גם הם בוודאי היו בטוחים שהדבר האחרון שהם זה משעממים. אבל זלדה כבר כמעט שלושה עשורים משעממת מאוד, אחרי שמתה ב-1948, כשאת מרבית שנותיה האחרונות היא מבלה בבי"ח לחולי נפש ושם היא די בוודאות דאגה שלכולם יהיה מעניין.
ועכשיו אלה הניינטיז. ניל מת בשנות השמונים מאיידס, הוא הרי מעולם לא נפרד לגמרי מחיי ההוללות, ורק אלוהים יודע איפה כריס. ואתה יושב עכשיו בבית אבות ומחזיק ביד קופסת מכתבים ישנה שהביא לך הנכד שלך מעליית הגג, והמשפט הזה מההזמנה הזאת, "תתלבשו בלבן", מכה בך. מסביבך חברים חדשים שאתה לא מכיר וביניהם אתה רואה גם את אלה שכבר אינם. אבל אתה בטוח שהם שם שוב לצידך כי הי, אי צלילות הדעת גורמת לך לפעמים להזיות נהדרות. ואתה נזכר בעזרתה במסיבות ההן בצרפת לפני שבעים שנה וחושב לעצמך שאף פעם לא חלמת שתהפוך להיות היצור שהתכוונת להיות. ויותר מכל אתה זוכר שפעם היית בטוח שלמרות כל החלומות, מישהו מהם, ניל או כריס - ישב כאן בערוב ימיך לצידך. אבל הם לא, כמו כל הרעיונות שפעם נלחמת בשבילם ומעולם הם לא היו יותר ממשובת נעורים זועמת. העיקר שלא היית אף פעם משעמם, אתה חושב לעצמך בזמן שאתה שורך את חלוק בית החולים ואז אתה שם לב. לפחות מישהו כאן דאג להלביש אותך שוב בלבן.
I came across a cache of old photos
And invitations to teenage parties
"Dress in white" one said, with quotations
From someone's wife, a famous writer
In the nineteen-twenties
When you're young you find inspiration
In anyone who's ever gone
And opened up a closing door
She said: "We were never feeling bored
'Cause we were never being boring
We had too much time to find for ourselves
And we were never being boring
We dressed up and fought, then thought: "Make amends"
And we were never holding back or worried that
Time would come to an end
When I went I left from the station
With a haversack and some trepidation
Someone said: "If you're not careful
You'll have nothing left and nothing to care for
In the nineteen-seventies"
But I sat back and looking forward
My shoes were high and I had scored
I'd bolted through a closing door
I would never find myself feeling bored
'Cause we were never being boring
We had too much time to find for ourselves
And we were never being boring
We dressed up and fought, then thought: "Make amends"
And we were never holding back or worried that
Time would come to an end
We were always hoping that, looking back
You could always rely on a friend
Now I sit with different faces
In rented rooms and foreign places
All the people I was kissing
Some are here and some are missing
In the nineteen-nineties
I never dreamt that I would get to be
The creature that I always meant to be
But I thought in spite of dreams
You'd be sitting somewhere here with me
'Cause we were never being boring
We had too much time to find for ourselves
And we were never being boring
We dressed up and fought, then thought: "Make amends"
And we were never holding back or worried that
Time would come to an end
We were always hoping that, looking back
You could always rely on a friend
And we were never being boring
We had too much time to find for ourselves
And we were never being boring
We dressed up and fought, then thought: "Make amends"
And we were never being boring
We were never being bored
'Cause we were never being boring
We were never being bored
petshop boys - discography: להורדת האלבום המלא