Wrong

בזמן שהמכונית הידרדה בלי שליטה במורד הכביש עברו לי בראש כל הבחירות המוטעות שעשיתי. כל הדרכים הלא נכונות בהן הלכתי, כל הבחירות השגויות שלקחתי, כל השיטות הלקויות בהן השתמשתי. אני חושב שזה היה כשפגעתי בהולך רגל ההוא, מטיס אותו מחלון האחורי, דרך הגג ומביט בו מתרסק שבור עצמות אל הכביש - כשהבנתי שכדאי שאני אתחיל להתעורר. הבטתי בראי הנהג וראיתי מישהו עם מסכת גומי על פניו מביט בי בחזרה. ניסיתי להוריד את המסכה המסריחה הזאת שחנקה לי ת'פנים על ידי חיכוכים של הפרצוף בהגה. זה לא עזר. מאוחר הרגשתי את הידיים שלי אחוזות בחוזקה בסוג של נייר דבק איום שכפת אותן זו לזו בלי יכולת לנתקן. שמעתי סירנה של מכונית משטרה מתקרבת אלי ולא ידעתי כבר ממה אני פוחד יותר - מהחוק או מההרגשה המצמיתה שאני נוסע לאחור במהירות הולכת וגוברת בלי יכולת לסובב את הראש ולדעת לאן אני נוסע.

בטלפון הם דווקא נשמעו אנשים נחמדים בהתחלה. תגיע בתשע בערב לשכונה זו וזו ונסגור את העיסקה, אמרו לי בטלפון. נשמע לי מסוכן קצת, במיוחד שם השכונה שידעתי שלא מומלץ להתקרב אליה אחרי שמונה בערב ללא ליווי משטרתי. אבל להיות סוכן נוסע אומר גם לקחת סיכונים, ומה לא תעשה בשביל עוד עיסקה שתביא עמלה נאה בצידה. אמרתי לאשתו של ג'ק שאני חייב לזוז והתחלתי להתלבש. ג'ק המסכן הזה, חשבתי לעצמי, אני גם גונב לו לקוחות וגם מזיין את אשתו. לו רק היה יודע. רצתי למטה, נכנסתי לאוטו ונסעתי לפגוש אותם בשכונה החשוכה. ראיתי שתי דמויות עומדות במקום שקבענו אך לא ראיתי את פניהם. יצאתי מהאוטו וכמעט מיד זיהיתי אותו.

ג'ק, מה אתה עושה כאן, הספקתי לשאול לפני שאלה כבדה שנשלפה מאיפשהו נחתה על ראשי, מורידה אותי לכביש המעופש במכה אחת. הרגשתי שיד מיומנת כובלת לי את שתי הידיים בחומר דביק כלשהו. ג'ק, אני יודע שטעיתי, ניסיתי עוד לצעוק בטרם אותה אלה פגשה את הגולגולת שלי שוב. משהו דביק ומגעיל סתם לי את הפה ועליו הולבש איזה כיסוי עם ריח גומי חריף שחנק לי את כל הפרצוף. שתי זוגות ידיים זרקו אותו למושב הנהג לא לפני שמכת אלה נוספת השכיבה אותי סופית. שמעתי את האוטו מונע ואת ידית ההילוכים מועברת לדרייב. הדבר הבא שהעיר אותי היתה תזוזת האוטו וההתנגשות ברכב חונה. התיישרתי מיד על הכיסא ועדיין לא הבנתי שאני בנסיעה חסרת שליטה, או שאלה היו מבטיהם של שלושת החבר'ה ההמומים שהסתכלו עלי בתדהמה מהולה באימה מהמדרכה ממול שגרמו לי להתחיל להבין מה קורה כאן. אחר כך הגיעה הגופה של הולך הרגל האומלל ההוא שעפה מעלי ושהבהירה לי סופית שאני בבעיה קשה.

אחרי הרבה מאמצים הצלחתי להוריד את המסכה. ניסיתי לצעוק אבל אותו נייר דבק אימתני כיסה לי את הפה. ראיתי מולי את מכונית המשטרה, ניסיתי לצעוק להם אבל כל מה שהצלחתי להוציא היה נאקה עמומה וחסרת פשר.

הדבר השני שראיתי היה הטנדר שהגיע בפתאומיות מימין והרג אותי במקום.

Being Boring

החזקתי ביד את פיסת הנייר הצהובה להחריד. "תתלבשו בלבן" היה כתוב שם ואני חושב שידיי רעדו. אני זוכר הכל, זה היה בצרפת בשנות העשרים, כשניל, כריס ואני היינו בני שבע עשרה או משהו בסביבות. "ואל תהיו משעממים", היה תמיד משפט שהתווסף בכתב יד לכל אחת מעשרות ההזמנות שזרמו בתוך חוג האינטלקטואלים שהשתייכנו אליו. וזה היה סוג של קוד שניכסה לעצמה אשתו של סופר אחד, זלדה פיצג'ראלד. היא ובעלה, פרנסיס סקוט, נהגו להזמין אותנו אליהם בכמה מהגיחות שלהם לריברייה הצרפתית, שם התקבצנו, קהילה אמריקאית גולה וזועמת של אחרי מלחמת העולם הראשונה, כדי לערוך אצלהם ערבי הוללות אינטלקטואלים-רדיקלים ואחרים עד אור הבוקר. נתקלנו שם גם בזועם אחר, ארנסט המינגווי, ואני כמעט בטוח שרבים מהספרים של שניהם החלו להיכתב באותם אירועים. למעשה, את 'גטסבי הגדול' אני משוכנע שפיצג'ראלד התחיל לכתוב אז, אם זכרוני אינו בוגד בי. אז התלבשנו בלבן ונלחמנו, ורק אחר כך חשבנו על התוצאות שיביאו פעילויות המחאה השונות שלנו שנעו על הגבול הדק בין חוק לבין פריעת הסדר הציבורי. אבל תמיד ידענו שנוכל לסמוך אחד על השני שיעמוד לצידנו בשעת צרה. כי כשאתה צעיר אתה מוצא השראה בכל אחד שמת, ורק אלוהים יודע כמה חברים כולנו איבדנו במלחמה וכמה צעירים וזועמים הם גרמו לנו להיות.

נהגנו לצחוק על המשפט ההוא שטבעה זלדה, עוד לפני שבריאותה הנפשית החלה להתערער. המשפט שהתבסס על מה שהיא ראתה כהשקפת עולם ושאמרה שהיא מסרבת להיות משועממת כי היא עצמה אינה משעממת, ולימים גם צרפה את המשפט הזה להזמנה, ההיא שהתחילה ב"תתלבשו בלבן". וזה נכון, אנחנו מעולם לא היינו משעממים, בעיקר כי היה לנו יותר מדי זמן לעצמנו. חבורה של אינטלקטואלים צעירים, נהגנו לשבת אצלהם בסלון ולדון במה שהופכת להיות המולדת הישנה, שם מעבר לאוקיינוס, ואיך השפיעה המלחמה על חיי התרבות שם. מוקפים בכל החברים בגולה הצרפתית שכפינו על עצמנו מרצון, לא עצרנו מעולם לדאוג שמתישהו הזמן יגיע לקיצו. עד שהשנים שחלפו ללא תוצאות גרמו לי להבין שדבר לא יצא מהרעיונות הרדיקלים שלנו ושהגיע הזמן לחזור הביתה אל החיים האמיתיים. ארזתי תרמיל קטן ועזבתי את אירופה, אומר שלום לחיי ההוללות ולא מביט לאחור.

ניל וכריס ניסו לשכנע אותי להישאר. כשהתרמיל על גבי, אני זוכר את ניל אומר לי 'אם לא תיזהר, לא ישאר לך כלום ודבר לא להילחם בשבילו'. כמעט חמישים שנה מאוחר יותר, נזכרתי במשפט הזה. יושב על ספסל בשדרה במרילנד ומביט בילדי שנות השבעים עם הנעלים הגבוהות ההן חולפים על פני. בדרך למסיבות שלהם, אלה ששלטו בהן כל הצבעים חוץ מלבן, יכולתי לזהות בהם את אותו חוסר דאגה, את ההרגשה הזאת שיש להם את כל הזמן שבעולם לעצמם, את הבטחון שהזמן לעולם לא יגיע לקיצו - ובעיקר את ההכרה שהם בדיוק כמונו יכולים לשנות את העולם. אם הם רק היו יודעים שהאדם הזקן שמביט בהם בשקיקה ידע פעם איך להנות ממסיבות יותר ממה שהם יידעו אי פעם, ואיך העולם לא יוכל אף פעם להשתנות. לא אחרי מלחמת העולם הראשונה, לא אחרי מלחמת ויאטנם. כמו זלדה, גם הם בוודאי היו בטוחים שהדבר האחרון שהם זה משעממים. אבל זלדה כבר כמעט שלושה עשורים משעממת מאוד, אחרי שמתה ב-1948, כשאת מרבית שנותיה האחרונות היא מבלה בבי"ח לחולי נפש ושם היא די בוודאות דאגה שלכולם יהיה מעניין.

ועכשיו אלה הניינטיז. ניל מת בשנות השמונים מאיידס, הוא הרי מעולם לא נפרד לגמרי מחיי ההוללות, ורק אלוהים יודע איפה כריס. ואתה יושב עכשיו בבית אבות ומחזיק ביד קופסת מכתבים ישנה שהביא לך הנכד שלך מעליית הגג, והמשפט הזה מההזמנה הזאת, "תתלבשו בלבן", מכה בך. מסביבך חברים חדשים שאתה לא מכיר וביניהם אתה רואה גם את אלה שכבר אינם. אבל אתה בטוח שהם שם שוב לצידך כי הי, אי צלילות הדעת גורמת לך לפעמים להזיות נהדרות. ואתה נזכר בעזרתה במסיבות ההן בצרפת לפני שבעים שנה וחושב לעצמך שאף פעם לא חלמת שתהפוך להיות היצור שהתכוונת להיות. ויותר מכל אתה זוכר שפעם היית בטוח שלמרות כל החלומות, מישהו מהם, ניל או כריס - ישב כאן בערוב ימיך לצידך. אבל הם לא, כמו כל הרעיונות שפעם נלחמת בשבילם ומעולם הם לא היו יותר ממשובת נעורים זועמת. העיקר שלא היית אף פעם משעמם, אתה חושב לעצמך בזמן שאתה שורך את חלוק בית החולים ואז אתה שם לב. לפחות מישהו כאן דאג להלביש אותך שוב בלבן.

I came across a cache of old photos
And invitations to teenage parties
"Dress in white" one said, with quotations
From someone's wife, a famous writer
In the nineteen-twenties
When you're young you find inspiration
In anyone who's ever gone
And opened up a closing door
She said: "We were never feeling bored

'Cause we were never being boring
We had too much time to find for ourselves
And we were never being boring
We dressed up and fought, then thought: "Make amends"
And we were never holding back or worried that
Time would come to an end

When I went I left from the station
With a haversack and some trepidation
Someone said: "If you're not careful
You'll have nothing left and nothing to care for
In the nineteen-seventies"
But I sat back and looking forward
My shoes were high and I had scored
I'd bolted through a closing door
I would never find myself feeling bored

'Cause we were never being boring
We had too much time to find for ourselves
And we were never being boring
We dressed up and fought, then thought: "Make amends"
And we were never holding back or worried that
Time would come to an end
We were always hoping that, looking back
You could always rely on a friend

Now I sit with different faces
In rented rooms and foreign places
All the people I was kissing
Some are here and some are missing
In the nineteen-nineties
I never dreamt that I would get to be
The creature that I always meant to be
But I thought in spite of dreams
You'd be sitting somewhere here with me

'Cause we were never being boring
We had too much time to find for ourselves
And we were never being boring
We dressed up and fought, then thought: "Make amends"
And we were never holding back or worried that
Time would come to an end
We were always hoping that, looking back
You could always rely on a friend

And we were never being boring
We had too much time to find for ourselves
And we were never being boring
We dressed up and fought, then thought: "Make amends"
And we were never being boring
We were never being bored
'Cause we were never being boring
We were never being bored