גמני גמני!

חבצלת פירסמה פרוייקט שבכלל הוצע על ידי מישהי אחרת, וכבר נכתבה על ידי דויד (לרגע לא נראה לי שהייתי עושה את זה טוב יותר),

וגמני רוצה!

 

(אני תוהה איך נראה הסגנון שלי בעיניים אחרות).

 

שאלתי את עצמי את מי לכתוב, ועלו לי כמה רעיונות. את כולם אממש, בזמן ובמקום המתאימים לי.

---

אני חייבת לרוץ לשיעור חשוב. כריית נתונים, קוראים לקורס, אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה השיעור: "איך מתמודדים עם דמות גברית סמכותית שמדי פעם עושה טעויות ושונאת שנשים מתקנות אותו, בסביבה שמורכבת מהודים בלבד שלא יעיזו להגיד שום דבר לדמות סמכותית אלא יהנהנו בהסכמה לכל רוחות שמיים".

 

תיכף אשוב.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 28/3/2006 07:28, בקטגוריות דע את עצמך
34 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-30/3/2006 00:46

פוסטיון

גרג, האיש שלי באוניברסיטה, מנחה אותי בקורס שיכול להקרא "דוגמית למחקר". לקחתי את הקורס בשביל להרשים אותו כדי שיציע לי עבודה בתום לימודי, וגם כדי לדעת אם אני באמת רוצה להשאר בתחום, במחקר.

 

כנראה שלא.

 

מעניין אותי לקרוא את התשובות, אבל לא מעניין אותי לחפש אותן. מחקר הולך ומסתמן כתחום שאינו בשבילי.

 

אבל אילו היה עלי לעשות מחקר, הייתי עושה אותו תחת חסותו של גרג. האיש הזה מדהים אותי בכל פעם מחדש.

הוא הרבה יותר אינטילגנטי מכפי שהתרשמתי ממנו בהתחלה, הוא סבלן ברמה קוסמית, הוא מוציא מאנשים את הטוב שבהם - והכל כבדרך אגב. כאילו הוא בכלל עסוק במשהו אחר אבל הוא פינה כמה דקות בשבילנו.

 

רק דבר אחד מטריד אותי בו - אני לא מבינה למה הוא כל כך נחמד אלי.

אני מבינה למה הוא נחמד, אני לא מבינה למה הוא כל כך נחמד.

אין לי מה לתת לו בחזרה.

והוא בודאות לא מנסה להתחיל איתי.

 

מצד שני, הוא דיי נחמד גם לכל השאר.

אז אולי זה לא משהו אישי.

 

ומשום מה, אני לא מצליחה להיות חיובית במפגשים האלה. אני חווה את עצמי כביקורתית נורא, וסרקסטית. עולים לי מעט מאד דברים מפרגנים להגיד. מצד שני, ככה זה מדע, לא? לפתח ראייה ביקורתית...

---

אני כנראה אלך ללמוד פסיכולוגיה כשכל זה ייגמר. למה לרקוד מסביב, אם אפשר לגשת ישירות למה שמעניין אותי. וזה הרי מעניין אותי.

אני פשוט פוחדת. אבל אם אני לא פוחדת, סימן שאין לי בזה אתגר, ואין לי בזה עניין.

---

אמא שלי לא כתבה לי כבר יומיים מאז עניתי לה. יש בי חלק שמצטער על זה.

(החלק הזה ישתתק כשהיא תכתוב ויתחלף בחלק מתעצבן).

זה לא שאני רוצה לשמוע ממנה, זה שאני רוצה שהיא תרצה לשמוע ממני.

טוב, אבל ככה זה ילדים. יותר משהם אוהבים את אמאבא, הם רוצים שאמאבא יאהבו אותם. לפחות אני נורמלית.

 

לשבחה ייאמר, שהיא היתה בין הראשונים (כולל אנשי הבלוגיה) לשאול לשלומי בעקבות הציקלון.

רק מהמשפחה של גבי אף אחד לא התעניין. תמוה, וקצת מעליב.

---

הצלחתי להשתלט על צורב הדיוידי שלי, ועכשיו יש לי כבר שלושה סרטי דיוידי (שבשניים מהם הסאונד מעט יותר רם מהתנשמותו של יתוש, אבל ממילא אני כבר מכירה הכל בעל פה).

והבטן שלי טפו טפו טפו בלי עין הרע חמסה חמסה.

 

(רציתי לסיים את הפוסט בדברים טובים)

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 23/3/2006 13:39, בקטגוריות דע את עצמך
36 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של Catman ב-25/3/2006 10:44

חובות, חומר ותחרות

הצפרדע, כמו שהבטחתי, גילתה חטיף חדש.

אמנם בחדר השינה יש לנו סל כביסה אליו זורקים את כל המיועדים לכיבוס, אבל לפעמים, במיוחד בשעת לילה מאוחרת, זה מתפספס. פריטי לבוש כאלה ואחרים נוחתים מחוץ לסל ולאף אחד אין כוח להכניס אותם.

 

עכשיו כבר אין ברירה, כי הצפרדע פיתחה לה חיבה לתחתונים שלי.

יהי זיכרם ברוך.

 

כנקמה, החלטנו לספר אותה (וכמובן שיום אחר כך התחיל החורף). האמת זה לא תוכנן כנקמה. היו כמה ימים חמים מאד, קנינו מכונה לגזום גם את הברווז - הכל התאים.

בעוד שהברווז יצא ספור, גזוז וחלק כדוגמן צמרת, הצפרדע יצאה מפוספסת.

זברה ג'ינג'ית בגובה שלושים סנטימטר.

 

שיזפו עינכם.

 

---

 

 

קראתי פוסט ישן של נוריקו וזה הזכיר לי נשכחות.

אני לא זוכרת מתי זה התחיל, אבל הובילו לזה הרבה דברים:

קודם כל ההכרה, שאף פעם לא יהיה לי מספיק כסף. מה זה מספיק כסף? האם משכורת של עשרת אלפים בחודש זה מספיק? וחמש עשרה? ושלושים וארבע? ושבעים?

כי בעשרת אלפים לחודש לא צריך לחפש את הרסק-עגבניות שיותר זול בשלוש אגורות מהאחרים, כשעושים קניות בסופר.

בחמש עשרה, לא חושבים פעמיים כשמתחשק לצאת למסעדה.

בשלושים וארבע גם אפשר לצאת לחו"ל פעמיים בשנה, אם בא. וחופשות בארץ זה בכלל לא כסף.

בשבעים, כבר אפשר לדבר על לקנות בית בנטף.

 

אבל זה לא נגמר, נכון?

יש עוד ועוד על מה להוציא.

 

הבגדים הכי יפים, והכי יקרים. לא תמיד זה קשור. לפעמים הם סתם יקרים, כי יש עליהם שם יקר.

רהיטים לבית. הכי יפים אף פעם לא זולים. ומדי פעם מתחשק לשנות, לגוון.

וטיולים. לא חיב להיות מלון חמישה כוכבים, אבל על אטרקציות משלמים.

ונוחות בסיסית, כמו אוטו, לא כזה שכל שבוע צריך ללכת איתו למוסך, כזה חדש ומבריק עם מזגן וחלונות חשמליים והגה כוח ורדיו-דיסק אמ פי שלוש. וטרקטורון, ואופנוע ים. ואיזה כיף זה אופה לחם! בבוקר מתעוררים ויש ריח של לחם טרי בכל הבית... אחח...

וסטודיו סי? להוריד את כל הגבשושיות שהלחם השאיר על הפולקע.

ואז באים הילדים. חוג דרמה, חוג קרמיקה, חוג מדע.

ותכשיטים, וקישוטים לבית - למה לא? יותר נעים ככה.

 

זה לא נגמר.

 

אני טובה בלהשיג דברים. תנו לי חלום, אני אגשים אותו. אילו רציתי, הייתי משיגה את כל הרשימה למעלה.

התחלתי, האמת.

ושום דבר לא קרה.

הבית היפה שגרנו בו, הרהיטים, הבגדים - זה היה נחמד, אני מודה. זה נתן הרגשה יותר טובה, אבל זה היה ריק. חיפשתי מילה יותר טובה, פחות שחוקה, פחות מטופשת לתאר את זה, אבל זו האמת.

ריק.

חלול.

כמו השבטים באפריקה שתוקעים לעצמם מקלות באוזניים ובשפה, ככה הרגשתי כל פעם שראיתי מישהי עם עגילים גדולים. המין האנושי מכור לסמלים, לקישוטים. מוכר את נשמתו ואת חייו בשבילם.

 

זה לא מילא אותי, הרהיטים והבגדים והנעליים והתכשיטים והעציצים והמערכת קולנוע ביתי.

 

כשהתחלתי ללמוד ארכיטקטורה באיטליה, היה לי ברור די מהר שזה לא זה. שאת הלימודים אני לומדת כדי לקבל ויזת שהות באיטליה, ולא שום דבר אחר. שלא אכפת לי מה עובי הבורג המשמש לחיזוק מסגרת החלון, ולא מעניין אותי ההרכב של הרצועה המבודדת שמניחים על בטון. הציונים שלי היו צריכים להיות "עובר", ולא יותר. כבר עשיתי מספיק תארים עד אז כדי לדעת שהציון שמקבלים משמעותי לכמות הדיו שתישפך על הנייר, אבל לא לשום דבר אחר.

כולם מסביבי היו במקום אחר. התואר הראשון של חייהם, והם רצו את הציונים הכי טובים שיכלו להשיג. הם נאבקו, הם התאמצו, הם השקיעו שעות וימים. אני הייתי עסוקה בלשרוד.

העבודות של שנינו, של גבי ושלי, הכניסו בקושי מה שהיינו צריכים כדי לחיות וכדי לכסות את המשכנתא שעוד רבצה עלינו בארץ. כל שעה שעבדתי בחנות התכשיטים ולא מכרתי, ולא צברתי עמלות,כל שעה כזאת לחצה לי חזק יותר את החזה.

לציונים שלי, בתואר שלא היתה לי כוונה להשלים, לא היתה שום משמעות.

 

וכל הלחץ סביבי, כל המירוץ הזה, כמו מערבולת של ספינה טובעת, סחף אותי פנימה. הלב דפק לי כמו משוגע בימים של בחינות. עבדתי שעות על גבי שעות לבנות מודלים מושלמים מקרטון ביצוע ודבק חם. שילמתי עשרות יורו כדי להדפיס שירטוטים שהפרופסור אפילו לא הסתכל בהם. שיננתי מושגים באיטלקית, למקרה שישאלו אותי.

 

אם כולם רצים, כנראה שיש סיבה.

 

זה כל כך קשה לעמוד בפני הזרם. כל כך קשה לפרוש מהמירוץ. כל כך קשה לי, ואולי אם הייתי יותר בטוחה בעצמי, זה היה יותר קל. אני מצפצפת על מה נחשב, אני אומרת לעצמי בקול רם. זה לא מה אחרים חושבים, זה מה אני מרגישה, ולא מזיז לי. לא צריך להזיז לי. לא יהיה לי בית ענק עם מערכת ספות עור לבנות ושטיח רך וסחלב נקי מאבק מוקף חלוקי נחל מלוטשים. זה לא מה שחשוב.

 

זה כל כך קשה. אינסטינקט הקינון. האבולוציה שדוחפת קדימה. התאווה לאסתטיקה. השאיפה לנוחות. היעד הבא. כל כוחות הטבע, כל מי שאני, איך אפשר להכניע את זה.

 

---

 

עכשיו שבוע ללא לימודים, רק עבודה. הייתי שמחה לנוח, אבל בעבודה צריכים כוח אדם ואני צריכה כוח כסף. לא, לא בשביל בגדים ורהיטים ותכשיטים. בשביל ביטוח בריאות, בשביל הטיול שאחרי התואר, בשביל הבית שבסופו של דבר נקנה.

בגדים, רהיטים ותכשיטים?

טוב, אולי קצת.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 28/2/2006 01:41, בקטגוריות דע את עצמך
41 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של בימבלונת בבוסטון ב-3/3/2006 08:05

31,185