חמש זה מספר יפה כל כך

דברים שלא ידעתם עלי קודם - רחוב סומסום, סקטים, תקשורת, פורנו ועוגות גבינה.

לקטע המלא...שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 4/2/2007 05:09, בקטגוריות בלוגיה הו בלוגיה, דע את עצמך
79 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של הלחשנית ב-4/8/2007 12:29

הייתם מאמינים
שמישהו חיפש בגוגל את המילה "צמחימה"?
וגרוע מכך, שמישהו נכנס אלי לאתר בעקבות הממצאים?

---

צוות האסטרטגיה קשה לי מאד להתמודדות. אני לא כל-כך רוצה להכנס לכל הקשיים. לאחרונה אני מודעת לאפשרות שאנשים שקוראים אותי ואנשים שחיים איתי לא בהכרח נפרדים. הוירטואליה באמת עשתה אותנו יותר צפופים.
המחשבות הראשונות שלי, בעקבות כל הקשיים, היו לחפש מקום אחר. יש אפשרות תעסוקה אחרות, לא חייבים להתקע בדבר הכל-כך עמוס, בלתי-צפוי ובלתי-גמיש הזה. אבל זה המנגנון שלי. אני לא מתמודדת עם מקומות עבודה. אני בורחת הלאה. זו לא צורה. הגיע הזמן שלי לעמוד במקום ולהתמודד.
ההחלטה להתמודד הוציאה ממני את כל התוקפנות האפשרית. ראיתי את עצמי מרימה קול על המלחיצים ואף מתנגדת לדרישותיהם בעיקשות. זו כמובן לא גישה נבונה. מה זה טוב? זה רק יעמיד אותנו אחד מול השני, במקום לאחד אותנו כצוות.
ואני הרי כל כך מתגאה בכישורי עבודת הצוות שלי.
הגיעה הזמן שאני אלמד לעבוד בצוות גם עם אנשים שזה לא בהכרח הצד החזק שלהם.
אז ישבתי והסתכלתי איך הדברים נראים בעינהם. זה לא היה קל, ומדי פעם, בעיני רוחי כמובן, התרגזתי והטחתי בהם האשמות ותלונות. אבל אני חושבת שהצלחתי לגבש לעצמי גישה קצת יותר מערבת וקצת יותר מעוררת-אמון. ברור לי שזה לא יעבוד מיד.
אני אצטרך ללמוד, ולהפנים, ולהתמיד, ולהזהר. אבל ככה לומדים, לא?

---

גבי מצא עבודה. יותר נכון, עבודה מצאה אותו. הוא ילמד בבית ספר תיכון ידוע לשמצה בצפון העיר - שלוש דקות נסיעה מחנות חומרי הבניה הקרובה.
הוא הספיק בחופש הזה הרבה ממטלותיו - הוא בנה לנו שלושה ספסלי גינה, והשיג לנו מבער-ברביקיו. כדי לחגוג את המאורע הוא הזמין לעל-האש מורה מבית הספר הקודם ואת משפחתה. משפחתה, כך מסתבר, כוללת את בעלה שעובד איתי בימים אלו, את בתה הבלונדינית השאפה, ואת החבר של הבת, הלא הוא יזם-השנה לשנת 2006 באוסטרליה, שבמקרה החברה שלו מייצרת תוכנה שבדיוק מתאימה למחקר שלי.
ככה זה בעיר קטנה.

---

גבי עצמו מבועס מעניין השיבה לעבודה. גם בגלל היעדר כוח לעצם העבודה, וגם בגלל שמו של בית הספר. הוא צופה את הקושי, את המאמצים, את ההשקעה ואת הקשיים, וכבר לא בא לו על הכל.
אני מודה שבסיבוב הזה יש לי פחות סבלנות ואני פחות תומכת. אין לי כוח לשאת אותו על כפיים. לאחרונה, יש לי הרגשה שהחיים שלי עם גבי עם קצת כמו לסחוב פיל במעלה ההר. ולא סתם, אלא פיל שמתעקש להשאר למטה. אני מסתכלת אחורה ורואה שהרבה מההצלחות שלו התגשמו בעקבות לחץ, דחיפה ותמיכה שלי, אבל שלאורך כל הדרך נאבקתי לא רק בקשיים בשבילו, אלא גם בו עצמו. בהתנגדות שלו עצמו.
היתה סדנה מדהימה אחת שעשינו פעם. קראו לה "מאסטרי", ואתם מוזמנים לשם בחום. המנחים בסדנה היו אומרים תמיד בנאום הפתיחה - "לפעמים זה ייראה כאילו אנחנו נלחמים עם המשתתף. אנחנו לא. אנחנו נלחמים עם החלק שבכם שלא נותן לכם לגדול".
אני חושבת שקל יותר לנהל מלחמה חד פעמית כזו, מאשר מלחמת מאה שנים.
אני עייפה.

---

ואולי זה לא הוגן מצידי. הרי גם בי יש צדדים שבמקום להתקדם הם מידרדרים. אני כבר לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שבישלתי משהו. שטפתי צלחת לפני שבוע, והרגשתי כמה זר לי המגע של הסקוץ' והסבון. לא הייתי מסוגלת לבנות לנו אפיריון שישא את הרשת-נגד-יתושים למיטה. בזמנו, לפני שמקום העבודה שלי השתלט בברוטאליות על חיי, נהגתי לבלות הרבה שעות מול המחשב, מולכם.
אבל אני מרגישה שתמיכה שנזקקתי לה בעבר, איזו קבלה בסיסית ומוחלטת, כמעט אמהית, הופנמה אצלי. גם בעקבות גבי, גם בעקבות אלו מכם שקוראים ומגיבים וכותבים לי. אני מרגישה שגדלתי, שהתקדמתי, שאני רוצה לעבור הלאה.
כל המצב בעבודה הוא המחשה טובה. לפני יותר משנה היה האירוע הזה, והוא בזמנו עירער אותי לכמה ימים. לא הצלחתי להוציא לי מהראש את הכעס הזה כלפי. דמיינתי שוב ושוב את המאורע עצמו, תגובות אפשריות שלי, ודברים שאני רוצה/צריכה/חושבת להגיד לאותה קולגה. בעבודה עכשיו המצב מלחיץ אותי מאד, ואני מודאגת ולחוצה הרבה, אבל לא באותה רמה. אני עדיין חושבת על כל העניין שוב ושוב, אבל לא במעגלים. בספירלה. אני מחפשת פתרון. אני לא חושבת שהתחשלתי, אני חושבת שגידלתי ביטחון עצמי.
כמובן שעדיין יש לאן לגדול. הייתי רוצה להיות מאוזנת ושקולה והחלטית בכל רגע. הייתי רוצה לקרוא את המצב לאשורו כשהוא קורה, ולא ליפול לתסריטים מוכנים מראש. הייתי רוצה להיות מאלו שמנסחים את הדבר הכי נכון להגיד בכל רגע נתון. יש עוד הרבה לאן לגדול.

---

מליסה נסעה לבקר בסידני ודרומה, ובין השאר היא התארחה באוניברסיטתו של מייקל. אחרי שגמרנו לחלוק מני רישעויות ולצחוק עליה עד לעילפון חושים, התמלאתי ייסורי מצפון ונשבעתי לעולם לא להכפיש את שמה ברבים.
לפיכך אפרסם כאן את מניין תכונותיה הטובות של מליסה:
- היא בסופו של דבר אדם מאד נחמד. היא רוצה בטובתם של סובביה ומוכנה להקריב לשם כך את זמנה, מרצה ומשאביה הפרטיים.
- היא יודעת לפרגן לאחרים.
- היא מתמודדת עם מציאות בלתי אפשרית הכוללת הורים ביקורתיים (ייאקס) ילדים מופרעים (אמא'לה) ועקבים גבוהים (סמאללה).
- היא מתחשבת באנשים עם רגישויות למזון ותמיד מביאה דברים ללא לקטוז בשבילי.
- היא תמיד צוחקת מהבדיחות שלי.
- היא עובדת בקמפוס אחר.

---

בשבוע הבא מייקל מגיע לבקר במחוזותינו ולעבוד על ארבעה (!!) מאמרים שלנו. רק לצורך הפרופורציות, זה לא נהוג שסטודנטית לדוקטורט מפסרמת מאמרים במהלך עבודתה על דוקטורט, תעודת ייעוץ, ועבודה במשרה מלאה.
אבל מה לא עושים בשביל טיול חינם לחו"ל.

---

שבת שלום לכם יקיריי. אני קוראת אתכם כל הזמן (לא תמיד מספיקה להגיב) וחושבת עליכם, ויום יבוא ואני ארגיש בטוחה לחזור לכאן.
נשיקות.

---

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 26/1/2007 08:24, בקטגוריות מטה לחמי שיחייה, דע את עצמך
36 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה וויי ב-5/2/2007 15:10

שנה

שני הפוסטים האלה, של קוקסטא (מזמן רציתי אבל לא יצא) ושל חבצלת (מזמן רציתי ומזמן יצא), העלו אצלי את עניין ה"למה". במיוחד בימים אלו, כשבחודש האחרון פירסמתי עד עכשיו שני פוסטים.

 

למה פתחתי את הבלוג הזה. למה המשכתי בו.

 

הייתי אי שם באיטליה, והרגשתי לבד. היו הרבה צידוקים ללבד הזה. ארץ זרה, רחוק מרשת החברים, לחץ של כסף וזמן ולימודים. הסברים טובים בסך הכל. רק שבקומה למעלה גר זוג ישראלי אחר, שהטלפון שלהם לא הפסיק לצלצל, והמסנג'ר שלהם כל הזמן היה עסוק. הם היו באיטליה שנה יותר מאיתנו, והחברים שלהם מהארץ נשארו במרחק צלצול טלפון. החברים שלהם מאיטליה רק הלכו והתרבו. אצלי הכל הלך והצטמצם.

והאמת היא שאף פעם לא הרגשתי מוצלחת חברתית. הרגשתי שלא הולך לי הקטע הזה, לא מצליח לי העניין הזה של חברים. או חברות. ולא יכולתי ללכת לטיפול ולברר מה קורה שם (כי לא היה לי כסף וממילא לא רציתי מטפל איטלקי). קראתי קצת בלוגים, מצא חן בעיני העניין הזה של לקבל עשרות תגובות על פוסט כמו "מה הקטע של תפוזינה? גם טעם מעפן וגם מעצבן לקלף!" אז הלכתי ופתחתי.

 

במשך חצי שנה לא היו לי קוראים. חוץ ממרגי.

 

הכשלון החברתי שלי התממש לנגד עיני בוירטואליה. איך אפילו בבלוגים אני מצליחה לדחות אנשים?? במציאות, בסדר. הכרתי בעבודה שאני מכוערת ודוחה. שהמשהו המגעיל הזה שאני מקרינה מתוך עצמי דורש פיצוי בצורת בדיבורים שנונים ובמאמצים כבירים לשתוק מדי פעם. אבל בוירטואליה? ודווקא כתבתי לא רע.  אז למה?

 

היה ברור שאני מפספסת משהו מכללי המשחק, כמו גם במציאות. וידעתי שהבלוגים, גם אם לא לגמרי, משקפים משהו מהפיספוס הזה שבמציאות.

התגברתי על הפחד מהטוקבקיסטים, והעזתי להציג את עצמי בבלוגים של אחרים.

זה הביא כמה קוראים, אבל לא נוצר לי קשר קרוב עם אף אחד מהם. לא הייתי משמעותית בשבילם.

התחלית לשים לב יותר לתוכן התגובות שלי. שמתי לב שהנטיה הטבעית שלי היא לסתור. בין אם בתגובה לפוסט ובין אם בתוגבה לתגובה, הנטיה הטבעית שלי היא להוכיח שאני חכמה יותר או טובה יותר או סתם חשבתי על משהו שהכותב לא.

 

כבר הייתי באוסטרליה אז. היה לי טוב ברקע, אבל לא טוב מבפנים. הייתי לבד. ורחוקה. כאילו באיטליה סיננתי את מעט החברים שהיו לי בישראל, והגעתי לאוסטרליה עירומה ובודדה. הנטיה הזו להתחכם עלתה גם בנסיבות מציאותיות. התחלתי לתרגל תגובות אחרות בבלוג.

התחלתי ללמוד לפרגן.

התשמשתי בזה שיש יותר זמן להגיב בבלוג, שיש את האפשרות לחשוב ולהתלבט לפני שמגיבים. לא תמיד. לא עד הסוף. זה לא קרה ביום אחד. אבל זה קרה. לאט לאט, ממש לאט, אבל זה הצליח - התחילו לעלות לי תגובות מפרגנות לראש כבר מההתחלה.

 

לקח לי זמן, וקצת הערות מקוראים, עד שעליתי על הצורך שלי בקירבה. לא מספיק לי לקבל תגובות. זה נחמד, כמובן. זה כיף לראות את המספרים הולכים וגדלים. אבל זה לא מה שמחזיק אותי לאורך זמן. הקשרים שנוצרו מאחורי הבלוג, אלו שיש בהם אימיילים ארוכים וצ'אטים ושיחות טלפון, ואפילו מפגש אחד בפעם האחרונה שהייתי בארץ (ומי יודע כמה במפגש הבא?), התגובות ההן שמעידות על בקיאות בחומר, הן אלו שמושכות אותי להמשיך לכתוב.

 

והקירבה הזו היא גם מה שמקשה עלי ליצור קשרים בעולם האמיתי. הצורך הזה באינטימיות, בעומק, מרחיק ממני אנשים. לרוב האנשים זו עבודה קשה. אנשים רוצים קשרים קלילים. אנשים רוצים לצחוק, לקשקש, לעשות שופינג. רוב האנשים רוצים להתבדר. ואני משתעממת.

וזו אחת הסיבות שקשה לי עם קשרים קלילים, ולהם קשה איתי. יש מעט מאד אנשים שנעים להם המסע הזה פנימה, אל תוך עצמם. לרוב האנשים נמאס מהר, ואני צריכה להזהר לא להכנס עמוק מדי, או לא להישאר בעומק הרבה זמן. ואז אני זו שלא כל כך מתעניינת. זה סוד הקסם של מייקל - אנחנו נכנסים לעומק ונשארים שם, שעות. אני לא צריכה להיאבק בו ולסחוט ממנו, אני לא צריכה ללכת על קצות האצבעות. שנינו מתעניינים בגרעין של הדברים. וזה כל כך נדיר לפגוש מישהו שכמוני, נהנה מהחקירה האינטנסיבית הזו של החוויה האנושית. אבל הקשרים כאן, אלו שמעל דפי הבלוג, לימדו אותי להיות סבלנית יותר לקשרים הפחות עמוקים. להינות ממה שיש לקשרים השטוחים יותר להציע.

 

גם הדימוי העצמי שלי השתנה. משהו בקשר המתמשך שלנו, משהו בדמות הזו של "פארה ווי", שהיא בעצם דמות שמובססת עלי, הופנם. אולי גם כל האמת על אמא שלי, שנגללה כאן, טיהרה את החלק הזה, שהאמין שיש בי משהו דוחה מבפנים.

 

אני לא יודעת אם הייתי מצליחה ללמוד את כל זה, בלי הבלוג. בלעדיכם. אולי כן, בתהליך ארוך יותר, מתיש יותר, מוצלח פחות.  הייתי יכולה ללמוד לתקשר טוב יותר, אבל בתסכול גדול הרבה יותר. הנזקים משגיאות היו עלולים להיות בלתי הפיכים. לדימוי העצמי שלי היה לוקח דורות לזוז.

 

בזמנים הבודדים והמרוחקים שלי, הייתם לי כמו חמצן. נקודות ההתיחסות שלכם והחוויות שאתם כותבים עליהם משמשות אותי עד היום.

 

המקום הזה הוא בשבילי הקו הישיר אל הרוח האנושית. ואין שום דבר שמרתק אותי יותר מזה.

 

בשבילי אנחנו אנשי כל שנה. והשנה - השנה יש הסכמה רשמית איתי.

 

שנה טובה לנו.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 27/12/2006 23:59, בקטגוריות בלוגיה הו בלוגיה, דע את עצמך
56 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ממחשב שלא קורס ב-13/1/2007 02:00

31,185