כל הפוסל

מליסה עולה לי על העצבים. כל הענווה שהושרתה עליה בעקבות התפקוד הלקוי שלה סביב הראיונות, נמוגה כהבטחותיו של פוליטיקאי אחרי שנבחר. היא משתחצנת בלי הפסקה ומשוויצה בכל הזדמנות בפריצת הדרך שלה בדוקטורט. המשמעות של פריצת הדרך הזו היא שהיא מוסיפה קו לדיאגרמה של שנים-עשר קווים. הקו עוד לא פורסם ואף אחד עוד לא אימץ אותו, אבל היא כבר חוגגת ותוקעת את העניין הזה לכל שיחה. חוץ מזה גם נתנו לה לפקח על הדוקטורט של סינגורו. מליסה לא משהו בתור אשת חינוך - היא עצמה אומרת שהיא לא היתה רוצה להיות הבודקת של עצמה, שהיא מחמירה נורא ומקשה את החיים על הנבדקים. היא נתנה לסינגורו כמה הערות על המאמר שלו והוא נכנס לפאניקה. לא יודעת אם זה מדד טוב, סינגורו בפאניקה בדרך כלל. הוא הרבה פעמים מזכיר לי פינצ'ר - רזה עם עיניים חומות, ורועד בעצבנות. אחרי שהוא נלחץ היא נכנסה לפוזה של "אני רק אומרת את מה שאני רואה, זה לא אומר שאתה חייב לאמץ את ההערות שלי". או בתרגום, "אני כל כך מצויינת ומבריקה, לא כולם יכולים לשבת איתי על האולימפוס, וזה בסדר".   זה מצמיח לי קוצים.

 

העניין הוא, שאני לא בעסק הזה של מודעות עצמית מאתמול. כל הכבוד לי שאני יודעת להגיד מה מפריע לי, אבל למה זה מפריע לי - זה כבר סיפור אחר.

יש כמה סיבות טובות. אני תחרותית, כבר אמרתי. כשמישהו מתחיל להשתחצן ולהתנפח, נורא מתחשק לי להוכיח למישהו הזה שאני יותר טובה, או שהוא לא כזה מוצלח, ואם אפשר אז שניהם יחד. כשמישהו סביבי תחרותי, זה משרה עלי תחרותיות, ומסיט את הפוקוס מהעיקר. במקום להתרכז במה שאני עושה ולהינות ממנו, אני מתרכזת בתחרות. טיפשי לגמרי.

וכבר אמרתי שאני רגילה להיות הבת היחידה ובטח לא להיות הבת הקטנה, שלא מצליחה להדביק את הקצב ולא חשוב מה. לשמחתי, אני חושבת שגרג התחיל להבין את היכולות שלי לאחרונה, בעקבות העבודה הצמודה שלנו יחד. אני מתחילה להרגיש שהוא מפתח אלי הערכה שאין לו לאחרים. הנישה שלי הולכת ונכבשת.  זה הוריד ממני קצת את הצורך להתחרות.

אבל רק קצת. כל פעם שאני בסביבת מליסה אני מתעצבנת וצריכה לקחת כמה נשימות עמוקות ואז להתחפף משם. אני יודעת איך זה עובד - אם משהו מעצבן אותי במישהו אחר, סימן שיש את המשהו הזה גם בי. סימן שאני צריכה ללמוד לא להשתחצן גם. כבר כתבתי את כל זה כאן ואני לא מחדשת שום דבר לאף אחד, ועדיין, כל זה ממשיך לקרות. היתה לי חברה שהיה לה המשפט: "השכל עולה במעלית, והרגש עולה במדרגות". ההבנה שלי כבר כמעט בפנטהואוז, ההתנהגות איפהשהוא בקומה ראשונה.

 

שחצנות נובעת מחוסר ביטחון, אני משננת לעצמי. לא שמעתי את גרג אומר דבר שחצני אחד, והוא האדם היחיד בכל המחלקה שלנו שאני מעריכה ללא סייג. באופן כללי יש לי הרבה מה ללמוד מגרג. מה שהכי הייתי רוצה זה את שמחת החיים. אבל אולי צריך חיים כמו של גרג בשביל זה. חיים שבני אדם כמו אמא שלי קיימים בהם רק בסיפורים. ורצוי, סיפורים שאינם ממקור ראשון.

 

גרג שלח את הג'ינג'ית לשאול אותי אם אני רוצה שהיא תהיה המנחה השניה שלי לדוקטורט. הג'ינג'ית עשתה את זה בצורה שאפשר לקרוא לה "התשובה בגוף השאלה". היא פנתה אלי בצורה המאיימת הרגילה שלה ("אני יכולה להחליף איתך מילה?" תוך הזקפת האצבע המורה כשגב כף היד מופנה אלי, כמו שמסמנים למשרתת מהמאה השמונה עשרה), חקרה אותי על נושא הדוקטורט שלי, נאחזה בחצי מילה שאמרתי (והאמת, גם לא התכוונתי אליה) ואמרה שזה נשמע שאנחנו עושות את אותו הדוקטורט.

כן, כמו מליסה, גם הג'ינג'ית לא סיימה את הדוקטורט שלה. את מליסה גרג הציע לי כבר מזמן, וכבר מזמן אמרתי לא.

בכל אופן, בתוקפנות האופיינית לה, שאלה הג'ינג'ית אם היא יכולה לקרוא את המאמר שלי. אמרתי לה שבשמחה, אבל אין במאמר הזה שום דבר שהיא לא שמעה ממני קודם. שאלתי בתגובה אם אני יכולה לקרוא את תקציר הדוקטורט שלה, והיא אמרה "לא".

אחר כך הלכתי לדבר עם גרג - הייתי מאד מבולבלת מכל הסיפור. לא ידעתי איך לצאת מזה - ברור לי שאני הייתי מעדיפה לא לעבוד עם הג'ינג'ית, ובטח לא על פרוייקט חיוני לי כמו הדוקטורט שלי.  מצד שני, אנחנו עוד עלולות לעבוד ביחד על דברים אחרים, וצריך לצאת מכל זה יפה. גרג שאל מה דעתי על לעבוד איתה, ואמרתי לו שהעבודה איתה מאתגרת אותי מהרבה בחינות. אמרתי לו שהיא לא מוכנה להראות לי על מה היא עובדת, אבל אולי היא תסכים להראות לו. גרג אמר שלא - היא מחזיקה את הקלפים מאד קרוב לחזה, הוא אמר. היא לא מספרת לאף אחד מה היא עושה.

למרבה האירוניה, נושא המחקר של הג'ינג'ית הוא "שיתוף ידע".

ציינתי בפני גרג את האירוניה, ואת זה שכל המחקרים בתחום הזה מראים ששיתוף בידע משתלם לכל הצדדים. "אבל אולי היא יודעת משהו שאנחנו לא", אמרתי, "וזה גורם לה להסתיר אותו".

גרג לא הבין את הבדיחה, אבל לפחות אותי זה הצחיק. כנראה שבאמת ליהודים יש הומור אחר.

גרג הציע לא לסרב לה עדיין, כדי למנוע תקרית דיפלומטית. זה מה שהתכוונתי לעשות ממילא.

אבל בעקבות כל הברדק הזה קלטתי, שאני בעצם מוצר מבוקש. שדוקטורנטית כמוני נתפסת כנכס בעולם האקדמי. ושמאד כדאי לי לנצל את העובדה ולמצוא מנחה שיהיה לי כיף לעבוד איתה/איתו.

ולא פחות, כדאי לי לא לתת לזה לעלות לי לראש, ולא להשתחצן. ענווה מי יתנני.

המשך המאורעות דווקא נטו לטפח לי ענווה - ישבתי וכתבתי מייל למישהי ששמעתי שהיא מעולה, לשאול אותה אם היא תסכים להנחות אותי. הייתי באמצע התלבטות על הניסוח, ונלחץ לי בטעות ה-send. שלחתי את המאמר שלי למארגנת הכנס, אבל גיליתי שם טעות ונאלצתי לשלוח גרסה מתוקנת.

שגם בה גיליתי טעות. פעם שלישית גלידה. אגב, אני הולכת לתת את ההרצאה האחרונה באותו הכנס. אולי כדאי לי לחלק טבליות קפאין לפני.

 

כולנו באותה סירה, בעבודה. כולנו חולקים את אותו המרחב ביומיום שלנו, וזה תלוי בנו אם היומיום הזה יהיה נעים או גיהנומי. אם אני אמשיך לתת לתחרותיות שלי, לביקורתיות שלי, ולחוסר הביטחון שלי לטרפד את היחסים שלי עם הנוכחים, אני אשנא לבוא לשם. הימיום שלי יהפוך להיות בלתי נסבל. זה לא מספיק להיות בקשר טוב רק עם מנהיג הלהקה, צריך להסתדר גם עם השאר. זה תחום שאני מאד מוגבלת בו, להסתדר עם אנשים. יש לי הרבה נקודות ללחוץ עליהן ואני מגיבה בחריפות רבה מדי, בוודאי יותר ממה שמקובל כאן.

אולי זה לא הוגן לשפוט את עצמי בימים אלו. המייל של אמא שלי הציף כל מני רגשות קשים, כמו חוסר האונים שחייתי בו כל השנים מולה. אולי כשהאבק ישקע אני אעשה עבודה טובה יותר עם הסביבה. ואולי זה סתם תירוץ, ואני בעצם לא יצור כל כך חברותי, אלא די שחצן ותוקפני. אולי יש לי נסיבות מקילות, אבל התוצאה אחת.

אני מקווה שבשבוע הבא יהיה יותר טוב.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 13/10/2006 23:46, בקטגוריות דע את עצמך
32 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-16/10/2006 14:13

גלידה

זו כבר פעם שלישית שאני מתחילה לכתוב את הפוסט הזה, אולי הפעם?

 

מאכזב לגלות, שאת באותו מקום שהיית לפני שנים, אם לא גרוע יותר.

אני צומי. לא יודעת אם זה עובר במדיום הזה, אלו שמתכתבים איתי מאחורי הקלעים בטח מרגישים את זה יותר חזק. אני צריכה הרבה תשומת לב (חיובית, אם אפשר) והרבה תחזוקה. מה שנקרא בלעז high maintenance. לא חשוב כמה חשבתי שגידלתי לי בטחון עצמי, העבודה הזו מוכיחה לי שאני לא פחות, ואולי אף יותר, תובענית מהסובבים אותי.

אני כל הזמן צריכה שיגידו לי (במילים מפורשות, במעשים, ברמזים או אפילו בשפת גוף) כמה אני מוצלחת, מוכשרת, מקורית, מעניינת ובלתי צפויה. אני יושבת בעבודה ואמורה לכתוב בעצמי דברים: מאמר, מדריך לסטודנט, ביקורת על מטלה. אבל במקום לשבת ולכתוב ולגמור עם זה, אני מחפשת תירוצים לדבר עם אחרים ולקבל את הצומי הזה, היקר כל כך.

לא סתם אחרים,כמובן.

עוד יותר מאכזב לגלות שתסביכי האב שלי לא נפתרו. לא רק שהם לא נפתרו, עושה רושם שהחיים בחושך עשו להם רק טוב והם גדלו לתפארה.

קהל היעד של התסביכים האלה ממוקם בנוחות מעבר למסדרון. דמות-אב בוגרת, רגועה ונוסכת בטחון. האיש שמרגע היכרותנו עשה בשבילי מעל ומעבר, הביע אמון ותמך, מקבל ממני ביקורים תכופים עם שאלות, רעיונות ובקשות כמו "מה קורה עם המאמר? אני צריכה אותך בשביל לתקן אותו, אני לא יכולה לעשות את זה לבד!"

זה נכון שאני צריכה עזרה, כי זה מאמר שלנו, ולא שלי, אבל האמת היא שזה לא המניע. אני שם בשביל הצומי.

יש לי הרבה מזל, מבחינת נסיבות. אין סיבוכים רומנטיים - גרג לחלוטין לא מושך אותי. הוא לא מעורר בי שום יצר גופני - אני חושבת שאפילו חיבוק אבהי קצת עובר את הגבול מבחינתי. הוא מצידו לא משדר שום שמץ של פילרטוט. זה לא אישי נגדי, הוא פשוט לא ממש יודע איך. כשכבר יש לו אמירות עם אופי פלרטטני, הן פשוטות ונאיביות, ויותר מזה - הן נאמרות בפורום קבוצתי. בלי מקום לטעויות. גם התרבות כאן מאד לא גופנית. מגע נחשב הסגת גבול גסה.

יש לי מזל שהמניעים אולי שגויים, אבל התוצאות מבורכות. אני נתפסת אמביציוזית, או לפחות אחת עם הרבה מוטיבציה. עם עניין במחקר. עם רעיונות יצירתיים, לא שגרתיים, עם הספק גבוה.

למזלי, האינטראקציה ביני לבין גרג נעימה. פה ושם יש לי רגעי תיסכול - כשגרג לא מפרגן לי מספיק, לטעמי. כשגרג מניח, בהיעדר עדויות (ולפעמים בנוכחותן) שאני זהה למליסה - מזכיר לי שאני בתפקיד הבת הקטנה, ולא הפייבוריטית. אבל בסך הכל - אני מקבלת את מנת הצומי, וגרג מקבל תוצאות.

אני לא יודעת אם אחרים יודעים, אם הם קוראים אותי או לא. אני לא יודעת אם זה שקוף, למתבונן מהצד, שכל השמיניות באוויר, האמירות המתוחכמות, התוצאות המוצלחות - כולם כמו תעלולים של ילדה קטנה על הברזלים בגן הציבורי, כל עוד ההורים מסתכלים. לא יודעת אם קל לראות מהצד, שברגע שההורים יפנו מבט ויעברו לדבר עם השכנה, אני אעדיף לרדת מהמתקנים ולקרוא ספר בצל.

חשבתי ששמתי את זה מאחורי. עם הבוס הקודם שהשלכתי עליו את תפקיד דמות-האב, הכל נגמר רע. עם הבוס שאחריו, למרות שהוא היה אבהי ונחמד, לא השלכתי כלום. חשבתי שלמדתי. שעברתי הלאה.

לא ציפיתי שאחרי שנים, הכל יחזור ועוד בכזו עוצמה.

 

גבי אומר שזה עניין של בטחון - תוך כמה חודשים זה יעבור לך. כשיהיה ברור לכולם מי את ולמה את מסוגלת, לא תהיי כל כך לחוצה להוכיח את עצמך. אבל לא אכפת לי מכולם, אני חושבת לי. אכפת לי מאחד. והוא כבר יודע. אז למה? מאיפה הגיע הצמאון הזה? איך משתיקים אותו?

 

איך היה לך היום? שואל גבי. היה טוב, אני עונה, וחושבת אחורה, מה כבר היה כל כך טוב היום. קיבלתי את המנה שלי - זה הכל. היה טוב, אבל אני מאוכזבת מעצמי, אני אומרת לגבי. זה רק מוכיח שאת יהודיה באמת, הוא אומר לי, ומחייך.

 

ואם כבר אבות, הביולוגי שוב מאיים למות. יום אחד, אני אומרת לכם - יום אחד הוא יראה לי מה זה, ויקיים.

---

גם על הצפרדע עוברים ימים קשים. לכבוד סעודת ראש השנה (שבה אירחנו רק את אליזבת הרשג"דית ובן זוגה) גירשנו אותה אל החצר כדי שלמשך כמה דקות הבית ייראה נקי. היא נראתה עייפה ומרוחקת כשהיא חזרה - חשבנו שהיא קצת התייבשה ותחזור להיות קרצייתית כתמיד למחרת. לקח לנו עוד יומיים לשים לב שהיא עדיין אומללה, שאופטלגין עוזר לה לטווח קצר מאד, ושהיא לא אוכלת ולא שותה. שתי דקות אצל הוטרינר גילו שהיא כנראה ניסתה לזלול צירעה, ונעקצה בלשון. הלשון התנפחה לה למימדים ענקיים, והושבתה. מחד - כלבה מסכנה. מאידך, היא הפסיקה ללקק את כל מה שזז, וגם את מה שלא.

אני שמחה לבשר שהיא חזרה לאיתנה, לשמחתה של רצפת המטבח שלנו.

---

בימים אלו גבי מאד מרוצה ממשרתו כמורה.

הוא בחופש.

גם אני מרוצה - סוף סוף הבית מסודר, יש אוכל, הכלים שטופים, ואפילו קנינו ספות ומיטה. תמונות קטלוג:

 

הספות יגיעו תוך חודש, מקסימום שניים. ככה זה, אנחנו גרים בסוף העולם.

---

שיחה עם חברותי האוסטרליות.

אוסטרלית: "הייתי מאד רוצה לראות את העיר העתיקה בירושלים".

אני: "אז קדימה".

אוסטרלית: "אבל מפחיד אותי כל הפיצוצים וזה".

אני: "האמת, זה לא סיכון כל כך גדול בעיר העתיקה - המחבלים לא מפוצצים שם, כי יש שם יותר מדי מקומות קדושים להם".

אוסטרלית: "אה! איזה יופי!"

אני: "כן, אבל עם דקירות אין להם בעיה".

(משום-מה, באנגלית זה כל כך הרבה יותר מצחיק.)

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 30/9/2006 12:35, בקטגוריות דע את עצמך, כלבים גידלתי ורוממתי, ארצישראל
46 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של PETRO ZILLYA ב-3/10/2006 12:46

ישור קו
אזהרה: פוסט ארוך, מייגע, ורובו ענייני עבודה.
לא כתבתי על הראיון לפני כן, כי לא רציתי לעשות עין הרע.
לא שאני מאמינה בשטויות האלה, אבל שמעתי שזה מזיק גם למי שלא מאמין.
 
(לא חייבים לפתוח את הקישורים בפוסט הזה. רק למי שרוצה להעמיק בחומר)
 
על המשרות האלה, שלוש במספר, סיפר לי גרג עוד לפני שהתחלתי לעבוד איתו. הוא עודד אותי במפורש להגיש מועמדות, למרות שהמשרות כעקרון פורסמו כדי שיאויישו בידי אלו שכבר עובדים בהן בפועל. אחת המאיישות היתה אמורה להיות מליסה.
לגרג ומליסה יש היסטוריה ארוכה. הם עובדים יחד כבר כמה שנים. היא עברה את התקופות היותר קשות שלה בסמוך למשרדו. בגירושין הלא-קלים שלה הוא היה כתף תומכת, ואמא שלה עובדת ממש במשרד ממול. אין ספק שהם קרובים, אין ספק שיש בינהם הערכה הדדית, אין ספק שיש להם מחויבות זה לזו.
ובכל זאת, גרג עודד אותי להגיש מועמדות. "אסור לי להגיד לך אחרת", הוא אמר. אני חשבתי לי שלהגיד אחרת או לא להגיד כלום זה שני דברים שונים, וגרג, מתחילת היכרותנו, יצא תמיד מגדרו כדי לעזור לי.
אליזבת, חברתי הרשג"דית, דחפה אותי הרבה יותר חזק. "את חייבת להגיש", היא הודיעה לי. "את לא יכולה לדעת מה יקרה. אולי בסוף יחליטו לקחת אותך במקום אחד מהשלושה, אולי יתרשמו ממך כל כך, שיתפרו משרה בשבילך כדי שלא תעזבי".
המשרה פורסמה כשגרג יצא לחופש. אני לא יודעת אם זה היה מתואם או לא, אבל הוא ומליסה עבדו על מכתב ההגשה שלה חודשים קודם לכן. איתי הנושא בכלל לא עלה. זה מובן, תגידו, הרי המשרה יועדה למליסה, ולא לי. תאריך אחרון להגשה היה אחרי שגרג חוזר, ולא יכולתי להתייעץ איתו על שום דבר. אליזבת' נחלצה לעזרתי, ויחד תפרנו את קורות החיים שלי, את מכתב ההגשה, את התגובה לקריטריונים.
כשגרג חזר מהחופשה, הוא סיפר לי שלפני כמה שנים היה קשה למצוא מישהו עם דוקטורט בתחום שלנו, ואילו למשרה הזו ניגשו מעל עשרה מועמדים, כולם עם דוקטורט. דוקטורט הפך דרישה מקדימה באוניברסיטה שלנו בימים אלו, הוא אמר, וזה מצויין שיש לנו כל כך הרבה מבחר. שמתי לב, הוא אמר לי, שאת לא הגשת מועמדות.
דווקא היגשתי, אמרתי לו. איבדת אותה?
גרג עשה כמה טלפונים ומצא גם את המועמדות שלי, וגם של עוד אומלל אחד, שהלכה לאותו מקום.
עברו כמה שבועות ולא שמעתי מילה. גרג עמד לצאת לעוד חופשה. לפני שהוא נסע הוא ביקש לדבר איתי. "את עומדת לקבל זימון לפרזנטציה וראיון", הוא אמר לי. "כשתקבלי אותו, תתקשרי אלי. תגידי לי מה הנוסח ונדבר על מה את צריכה להכין לפרזנטציה". אני שמחתי. הזימון הזה הוא עוד צעד. "כשתקבלי אותו", אמר לי גרג, "תהיי רגישה, כי יש מישהו בקבוצה שלא מקבל זימון. אחד מהשלושה לא יזומן לראיון, וזה בגלל היעדר דוקטורט".  שאלתי מי, וגרג אמר. "הוא ממש בונה על זה", אמרתי לו. "אני יודע", אמר גרג, "ובגלל זה את צריכה להיות רגישה".
"אני חבר בפאנל", הוא אמר לי, "ולכן אסור לי לייעץ לך יותר מדי. אבל תרגישי חופשיה לשאול אותי מה שאת רוצה, את החשבונות אני אעשה עם עצמי". שאלתי. גרג ענה. "הרי אם לא הייתי חבר פאנל, הייתי מייעץ לך בלי הפסקה", הוא הסביר.
 
אני הייתי בהרגשה שאין לי סיכוי. שבטח נתנו לי את הזימון הזה סתם מתוך רחמים. נכנסתי לתהליך בתחושת האנדרדוג המקומי. הרי לכל שאר המועמדים יש דוקטורט, נסיון, ולחלק יש קשרים טובים עם אנשי הפאנל. ואני סתם אחת חדשה, כולה מרצה פחות מסמסטר, ובלי הרבה מדי ידע. כל מה שיש לי להציע, חשבתי לי, זה פונטציאל.
אליזבת התנגדה בעוז לגישה הזו, אבל אליזבת חברה שלי, אז לקחתי אותה בעירבון מוגבל. היה לי ברור שאם הבחירה תהיה ביני לבין מליסה, למשל, יקחו אותה בלי להניד עפעף.
 
גרג נסע, אני קיבלתי את הזימון, והתחלתי לעבוד על פרזנטציה. אני די טובה בללמד (מה שמסביר למה אני בתחום הזה ), ואני עוד יותר טובה בללמד משהו שאני בעצמי מבינה. הייתי צריכה להציג את המחקר שלי, ולשמחתי כמה שבועות קודם כתבנו, גרג ואני ביחד, מאמר מסכם. הכל היה לי מוכן, למזלי. התשישות התנפלה עלי ומבין ערפילי השינה ניסיתי לבנות פרזנטציה שתפיל את הצופים מהרגליים.
אני תחרותית, ולכן לא מפתיע שהיה לי חשוב לנצח. הגיע אלי מייל שמודיע על סדנה של הכנה לראיונות עבודה, ורצתי לשם מיד. הייתי בלתי-ספורטיבית, ולא סיפרתי למליסה (למרות שזה היה מייל כללי, לכל האוניברסיטה, וגם היא היתה אמורה לקבל אותו).
כבר כתבתי שאני בת יחידה. או לפחות גדלתי ככזו. אין לי מושג איך זה להיות הבת הקטנה, אבל אני שמחה על החוויה הזו, על השיעור הזה: להיות תמיד צעד אחד מאחור. לדעת שאין לי סיכוי להדביק את הפער. קשה לי המעמד הזה. זה מספיק קשה גם בלי העובדה שגרג הוא אדם מאד אבהי, שלי יש תסביכי-אב מרובים, ואני מרגישה שאני לא הבת הפייבוריטית. רציתי לנצח את מליסה.
רציתי שיגידו שהייתי
by far, the best
אין פלא שהרגשתי לחוצה. זו היתה דרישה אסטרונומית.
 
הפרזנטציה שלי כבר היתה מוכנה, תירגלתי אותה עם אליזבת ווידאתי שאני עומדת בזמנים. גרג חזר מהחופשה, והתעקש לשנות את הגישה שלי. את לא אנדרדוג, הוא אמר. את מועמדת ברת סיכוי שווה לכל שאר המתמודדים. אף אחד לא עשה לך טובה, ואף אחד לא זימן אותך לראיון מרחמים. אם רחמים היו מעורבים, כל השלושה היו מזומנים לראיון. זה לא קרה.
אל תגידי לי שאין לך נסיון. יש לך נסיון. הוא אולי שונה ממה שנהוג באקדמיה. אולי את חושבת שהנסיון שלך בתעשיה קטן, אבל הוא משמעותי. את מנתחת מערכות מידע כבר שנים, ואת פשוט לא שמה לב. get in there, and go get'em.
יש לך תומכים חזקים אמד בפאנל, הוא אמר. ואני לא החזק שבהם.
אם יש לי תומכים יותר חזקים ממך, אמרתי, מצבי מצויין.
אני לא תומך של אף אחד, אמר גרג. אני בוחר על סמך הקריטריונים, ומי שהכי מתאים להם. אין חברים בפאנל.
זה דווקא עודד אותי. כל השיחה הזו עודדה אותי. הורדתי אמברקס, נכנסתי להילוך חמישי, ולחצתי על הגז עד הסוף. הגעתי בראש של "המשרה הזו שלי. אני רק צריכה לתת לפאנל את המידע שיש עלי, כדי שירגיש בנוח למנות אותי".
 
מועד הפרזנטציה הלך והתקרב, ואני נכנסתי יותר ויותר עמוק לפאניקה. היה לי קשה לנשום. טחנתי את הפרזנטציה בראש. התיאבון שלי התאבד.
אני מרצה יותר טובה ממליסה. אני יודעת את זה. אין לי בעיה להתנסח, אין לי בעיה לכוון את מה שאני אומרת לרמות ידע שונות. אני לא מנסה להראות שאני יודעת, אני מנסה ללמד. זה ההבדל ביננו. המשרה הזו הגיעה לי. לא היה אכפת לי שהיא תקבל אותה גם, אבל היה לי ברור שאני ראויה לה.
ומה שהכי לא רציתי, זה לחזור לעבודה ולגלות שמליסה קיבלה את המשרה ומסתובבת נפוחה מגאווה,
ואני לא.
וגם זה שיעור חשוב. גם לי יש נטיה להתנפח מגאווה, וזו תזכורת מצויינת בשבילי עד כמה ההתנהגות הזו לא אטרקטיבית.
 
נכנסתי לחדר הפרזנטציה יותר מתוחה מגומי של תחתוני פרעחה שמנה. אליזבת עוד לא הגיעה, והיא הבטיחה כן לבוא. הג'ינג'ית, לעומת זאת, עם כל המראה הבלתי מעודד שלה, כן היתה שם וישבה במבט אטום.
שתי דקות לתוך הפרזנטציה, נרגעתי. ידעתי מה אני הולכת להעביר, ידעתי שאני עומדת בזמנים, היתה אווירה טובה. הבאתי אותה, או כמו שאליזבת אמרה, יו ניילד איט.
הראיון היה למחרת, והייתי רגועה ובמצברוח טוב. חששתי רק מהדיקאן שלנו, שעוד לא שמעתי עליו שום דבר טוב מאף אחד (אבל שמעתי הרבה קללות), ומסנדי, המרצה הקשוחית של הפאנל.
סנדי דווקא היתה נחמדה אלי. כשאמרתי שאני עושה דיפלומה בייעוץ, היא ביקשה סשן איתי בתום הראיון.
הדיקאן נראה כאילו הוא התאהב בי. הוא אמר משהו בסגנון של: "אני שמח שאמרת את מה שאמרת, הראיה שלך היא בדיוק מה שחסר לנו בפקולטה, ויש לך תפיסה זהה לזו של איינשטיין". הפאנל הסתכל עליו בתדהמה, וחלק אפילו אמרו לו להירגע, אבל הדיקאן לא נרגע. הוא הפסיק לדבר איתי, כי מה זה ענייני בכלל, ועבר לדבר עם גרג. מתי היא יכולה להירשם לדוקטורט. באיזה תהליך. לאיזה מלגות היא זכאית.
 
מכל החמישה, גרג היה הכי פחות חביב אלי. הוא לא שם לי רגליים, אבל הוא לא הלך לקראתי. אולי כדי שלא יחשדו בו בהטית הדין.
 
נשברתי מזה שמליסה קיבלה את המשרה ואני לא. חשבתי שעשיתי את הכי טוב שיכולתי. קיבלתי פידבק נהדר תוך כדי, ובכל זאת זה לא הצליח. נכון, קיבלתי פרס תנחומים. אבל מישהו אחר ניצח. לתחרותית כמוני זה לא קל.
 
את היית הכי טובה, אמרה לי אליזבת. שמעתי ממישהי מהפאנל, שלא היתה לי תחרות בכלל. שאם זה היה תלוי בה, היא היתה מעדיפה אותי על מליסה, בלי למצמץ בכלל. הפרזנטציה שלך היתה הכי טובה, היא אמרה, ובהרבה. הראיון שלך היה הכי טוב. בנסיבות אחרות, זו היית את.
 
אבל בנסיבות האלה, השיקולים היו אחרים.
 
בנסיבות האלה, ניצחה המחויבות. והיא לא היתה אלי.

---

זה היה הלך הרוח שלי במשך הסופשבוע. מבחינתי, גרג איכזב אותי - הוא הבטיח לי נאמנה שתוצאות הראיון והפרזנטציה יקבעו את גורל המשרות, וגיליתי שלא כך הוא. חששתי שמליסה, שהיתה שחצנית עוד לפני כל התהליך, תעשה את חיי בלתי נסבלים, לאור התחרות שבה הפסדתי. הג'ינג'ית, כך הערכתי, תישאר מעצבנת כתמיד, ואולי גם תגיד משהו מרגיז על הפרזנטציה.
שיננתי הלוך ושוב את המאנטרה "בנסיבות האלה, זו היתה התוצאה הטובה ביותר האפשרית".
אליזבת חזרה וחיזקה את האמירה הזו, אבל מבפנים הרגשתי נאחס. להיות תחרותית זה לא פיקניק.
בערב חשבתי לי שכולנו באותה סירה, ואני חייבת להסתדר עם שותפי לקבוצה. גם אם אני מעוצבנת, גם אם אני מקנאה, גם אם כל העסק נראה לי לא הוגן. החלטתי לברך את מליסה על ההצלחה שלה. החלטתי שאם היא תעלה לי על העצבים ותביא יציאות מתנשאות, להגיד לה על זה משהו. שזה לא נעים להיות עד להתנהגות כזו. זה יישמע מתנשא אולי, אבל יעביר את המסר.
הלכתי לעבודה בלב כבד, ורק אמא של מליסה היתה שם. אמא של מליסה היא קשישת הקבוצה, והיא חביבה מאד, נעימה מאד. דיברנו קצת על הא ודא. נושא המשרה עלה. אמרתי לה שאני מאוכזבת מהתוצאה.
אל תקבלי את זה לא נכון, היא אמרה לי, אבל אני הופתעתי שבכלל זימנו אותך לראיון. לא שאני חושבת שאת לא טובה, אבל היה ברור שדוקטורט הוא חיוני. והרי אין לך דוקטורט.
גם אני הופתעתי, אמרתי לה ושיקרתי.
אבל הערכתי שיש לך פוטנציאל לדוקטורט, אמרה הקשישה, ולכן זימנו אותך. בנסיבות האלה, זו תוצאה מצויינת.
התוצאה הטובה ביתר האפשרית, חזרתי ושיננתי.
חזרתי לחדר שלי, ודיברתי כמה מילים עם הג'ינג'ית. מליסה נכנסה, ובירכתי אותה על המשרה. מליסה אמרה תודה, ולא הוסיפה.
חגגת בסופשבוע? שאלתי אותה.
ביום שבת זה סוף סוף  חילחל אלי, היא אמרה. לא חגגתי, פשוט נרגעתי. זה היה נורא. תודה לאל שאני לא אצטרך לעבור את זה שוב.
הופתעתי. לא חשבתי שככה מליסה הרגישה.
אני יודעת שהלך לי גרוע, היא אמרה. אני יודעת שהפרזנטציה שלי היתה עלובה ושהראיון הלך רע. יש לי מזל שגרג היה בפאנל, אחרת, לא הייתי מקבלת את המשרה.
לשמחתי, הג'ינג'ית התערבה בשיחה והיה לי מספיק זמן לשנות תפיסה. אז מליסה לא הולכת להיות שחצנית וגאה. עם זה אני יכולה להסתדר.
כשהכל נגמר, סיפרה מליסה, והדיקאן הודיע לי שקיבלתי את המשרה, כל מה שהיה לי להגיד היה: "תודה לאל". ואז גרג לקח אותי לשיחה ואמר לי שעשיתי עבודה גרועה ושאני חייבת לעמוד בכל ההתחייבויות שנתתי. כאילו שלא ידעתי את זה בעצמי. הסיבה היחידה שקיבלתי את המשרה היא שאני אוכל לפקח על מחקר, היא אמרה. חסרים מפקחים, ואני כמעט בשלב שאפשר.
וגם שכחתי לקחת כדור באותו יום, היא אמרה, והרגשתי שאני עומדת להתפרק לגמרי.
מליסה חיה על כדורים נגד דיכאון. באותו רגע, גמרתי עם כל הקנאה, הכעס והתחרותיות כנגדה. ריחמתי עליה. הצטערתי בשבילה. התביישתי בכל הזדוניות שיצאה ממני כלפיה סביב המשרה המצ'וקמקת הזו.
אני לא חושבת שגרג בחר את העיתוי הכי מוצלח לשיחה הזו, אמרתי לה.
הוא בטח פחד שישכח, היא אמרה. ולך לא היה קשה כל הסיפור?
אני לא כמוך, אמרתי לה. אני חיית במה. לתת הרצאה זה כמו לעלות לרקוד. ראיון זה בשבילי זה הזדמנות לדבר על עצמי עם אנשים אינטליגנטיים. ועם הדיקאן.
והלך לי טוב, אמרתי. הרגשתי שהולך מצויין. ובגלל זה כל כך התאכזבתי. כל הסופשבוע שיננתי שזו היתה התוצאה הטובה ביותר האפשרית.
זו באמת התוצאה הטובה ביותר, התערבה הג'ינג'ית. יש לך הזדמנות להוכיח את עצמך. ואגב, הפרזנטציה שלך היתה מעולה. אני חוקרת באותו תחום, ואני אומרת לך, עשית עבודה מצויינת.
תודה, אמרתי לה.
אחר כך מליסה דיברה איתי בפרטיות, ואמרה שהיא חששה מאד לחזור לעבודה. לא ידעתי איך את תהיי, ואיך יהיו אלו שלא קיבלו אפילו זימון, ואני כן קיבלתי את המשרה. העניין שהטה את הכף היה פיקוח.  בלי דוקטורט, את פשוט לא יכולה. זה הכל.
ואם אני אומרת משהו לא במקום, היא ביקשה, תגידי לי. אני יודעת שזה נושא רגיש.
בתחרות של מי יותר חביב לחבריו לעבודה, הפסדתי בגדול.

---

אז מה יצא לנו מכל זה? בעצם אני יצאתי המכשפה פה. מליסה המסכנה היתה במצולות הגיהנום, הג'ינג'ית התחילה פתאום להעריך אותי, ואני קיבלתי משרה לשנה ואת הצבעת האמון של הפאנל, ועוד התבכיינתי על זה. אליזבת המסכנה שמעה את הקיטורים וליוותה את הניתוחים, והיא עדיין חברה שלי. אני חושבת שראוי לציין את כושר העמידות שלה.
מחר אני מקווה לקבל עוד פרטים על המשרה הזו. אני מקווה שהיא לא כרוכה במעבר למקום אחר. עד שסוף סוף נוח לי במקום העבודה שלי, לא בא לי בכלל להתחיל מחדש.

---

גבי: "לאן נעלמה הקריינית של החדשות שהיתה פה כשרק הגענו?"
אני: "אולי היא עברה למקום טוב יותר".
שתיקה.
אני: "כלומר, רשת אחרת, או משהו."
גבי: "כבר דאגתי שהנוצרים האלה מתחילים להשפיע עלייך לרעה".
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 26/9/2006 14:58, בקטגוריות דע את עצמך
40 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של המעדומה ב-29/9/2006 01:53

31,185