תאים לבנים ומין נקבה

למרות החשש הכבד, לא התגלתה אצלי בבדיקות הדם שום מחלה נדירה ואקזוטית שעושה בי שמות.

במקום זה, התגלתה ספירה נמוכה של תאי דם לבנים, ואינפלואנזה.

אינפלואנזה, למי שלא מכיר, היא השם הלטיני (וגם האיטלקי. מי אמר שהשנה וחצי האיומות האלה היו לחינם) של שפעת.

שפעת היא לא הצטננות, היא מחלה שהגורם לה ויראלי.

כלומר, כל האנטיביוטיקה בעולם לא תצליח לרפא אותה, ולכן טוב שאני לא לוקחת ממנה.

התאים הלבנים קצת מלחיצים, אבל הנטורופאט הבטיח לעזור.

 

הרופא הקונבנציונלי רשם לי מנוחה רבה ושתיה רבה גם כן. אם הרופא רשם, מי אני שאתווכח - ולכן קיצצתי את משמרותי בעבודה.

---

בניגוד גמור להמלצת הרופא, עמדה ביקורת הדירה. ביקורת דירה היא חלק מהחוק להגנת המעורבים בשכירת נדל"ן, ואמורה להתרחש מדי שלושה חודשים. לשמחתי, במשך השנה ורבע האחרונות היא התרחשה רק פעם אחת. ולמה זה אני שמחה? כי אמנם אנחנו דיירים למופת ששומרים על הבית, גוזמים את הדשא (המתייבש, כי אין לנו חשק להשקות), לא מקשקשים על הקירות (שהגוון שלהם מכונה "אפור-דיכאון-קליני") ולא מפזרים בדלי-סיגריות, אבל יש לנו שני כלבים.

לפי החוזה, אסור לכלבים להכנס לבית ומקומם בחצר בלבד.

חוזה זה יופי, אבל הכלבים שלנו הם כלבי בית והברווז מוצא את מתחת-למיטה מקום בטוח ומנחם, ולא יעלה על הדעת שנגרש אותם החוצה.

 

יש לדבר השלכות ישירות על חיי היום-יום שלנו. למשל, שנים מהחדרים בבית מכוסים שטיחים. נתעלם לרגע מהעובדה שמדובר בשטיחים היותר-מכוערים שעלה ביד המין האנושי לייצר, והם בעיקר מזכירים צואת חזירי-ביצות, ונתרכז בעובדה ששטיחים ושיער-כלבים מושכים זה את זה בעוצמה שאין למצוא כדוגמתה, גם לא בטלנובלות הדביקות ביותר. לפיכך, הכלבים אינם מורשים להכנס לחדרי השטיחים.

 

ומכאן, ששני חדרי השטיחים אינם יכולים לשמש חדר שינה (כי מה יעלה בגורל הברווז? תחת איזו מיטה יישן?).

וזה חבל, כי החדר הכי גדול והיחיד שאינו פונה אל הכביש, משוטח הוא.

בעיה קלה נוספת, היא הצורך להבהיר לכלבים את האיסור להכנס לחדרים המשוטחים.

הכלבים לא ממש מקשיבים לנו.

ולכן, את הכניסה לכל חדר משוטח, חוסמת מזוודה. אדם המבקש להכנס נדרש לדלג מעליה, על הכלבים נאסר.

לפחות את המזוודה הם מבינים.

 

ועוד בעיה קטנה, היא עניין הביקורות. בבוא ביקורת, יש לארגן את הבית כך שייראה כאילו טלף כלבי לא דרך בו מעולם.

כלומר, צריך להוריד למטה את המיטה של הצפרדע (לברווז, כזכור, אין מיטה. הוא מסתפק במתחת-למיטה שלנו), את קערות האוכל והמים של הכלבים, ואת כל צעצועיהם.

וגם, צריך לנקות את הבית משיערות.

 

כלומר, לשאוב, לשטוף, לנפנף וכו'.

 

כל הלילה היו לי סיוטים שהביקורת כבר הגיעה, והבית לא שאוב. כשהתעוררתי, נזכרתי שמילא השאיבה (היו לי כמה שעות), אבל דלת הרשת המובילה לחצר האחורית מכילה גם דלת-כלבים שאי אפשר לטעות בה.

אילו היה גבי בבית, היה בוודאי בתוך שניות מנסר חתיכת דיקט במסורו החשמלי החדש (או אולי בזה הישן? או זה שהוא קנה באמצע? אני כבר לא עוקבת), ממסמר אותו לדלת הכלבים, ומסתיר את העבריינות שלנו מעין רואה.

אבל אני?

בצר לי, חיפשתי קרטון שאפשר להדביקו על הדלת.

ברם, כל הקרטונים בבית מקורם במכשירים שנקנו, וביום מן הימים ישמשו לאריזת אותם מכשירים, עת נעבור דירה.

מצאתי ערימת ניירות עיתון, שבהדבקה מסויימת אפשר להשתמש בהם להסתרת דלת הכלבים. נשאר רק להצמיד אותם לדלת הרשת.

בנגריה של גבי מצאתי אקדח סיכות גדול ומבטיח.

הצמדתי את הנייר אל הדלת ביד אחת, ואת אקדח הסיכות אל הנייר ביד שניה.

לחצתי.

האקדח לא התרשם.

לחצתי חזק יותר.

האקדח דחק החוצה סיכה אחת.

המשכתי ללחוץ, והאקדח ירק את הסיכה על המדרגות.

 

חזרתי על הנסיון כמה פעמים, ולבסוף, בלחץ של שתי ידיים ורגל, הצלחתי להדק את החלק העליון של הנייר את דלת הרשת.

ואז, לצערי, אזלו הסיכות.

נסיונותי לאתר סיכות נוספות נשא פרי, אבל אלו סירבו להכנס למהדק.

התייאשתי מהרעיון. החלטתי לחסום את דלת הכלבים בחתיכה קטנה של דיקט, ולהמציא סיפור מתקבל על הדעת שיכלול חבר שנתן דלת רשת ישנה והיה בה פתח לכלבים שלו, אבל חסמנו אותו מפאת כלבינו-שלנו.

(סיפור, שבעיה גדולה להאמין בו. בעיקר אחרי שרואים את סדנת הנגרות המאובזרת-להפליא שגבי מחזיק מתחת לבית. אבל סוכני נדל"ן לרוב אינם חשדניים והם ממהרים לחזור למכוניתם, במיוחד כשכלב דוחק את חוטמו במעלה אברי הרביה שלהם)

 

כדי לחסות את דלת הכלבים, לא נותר לי אלא למסמר את חתיכת הדיקט אל דלת הרשת. מצאתי את הפטיש (משימה לא קלה) ומסמרים קטנים שנראו לי מתאימים, ופניתי אל הדלת.

נדמה לי שאפילו זמזתי את שיר המלאכה האולטימטיבי - "פטיש, מסמר ניקח מהר, לה לה לה להלה".

כעבור כמה מכות פטיש נפל לי המסמר, מעוקם משהו, אל מתחת למדרגות.

גורלו של המסמר השני לא שפר.

חזרתי לנגריה והבאתי קופסת מסמרים גדולים ושמנמנים. כאלה שלא יתעקמו בקלות ממכות פטיש חלושות של בחורה שאין לה מי-יודע-כמה תאים לבנים.

שוב ניסיתי למסמר אחד מהם, והרגשתי, יוצאת צה"ל שכמוני, מדריכה בצופים, שעשתה את טרק האגמים הקפואים בנפאל, ועבדה בתמיכה טכנית של חומרת-מחשבים, הרגשתי כל-כך נקבה.

(להגנתי, זה לא קל למסמר משהו אופקי בגובה הרצפה, עוד לפני ארוחת הבוקר!)

אחרי כמה דקות של מאמץ וחבלות קלות לאצבעותי, פיסת הדיקט מוסמרה להפליא וחסמה כל אפשרות של ברווז או צפרדע להדחק לתוך הבית. נייר העיתון הסווה את קיומה של דלת הכלבים, וליתר בטחון סגרתי את הדלת האחורית שתסתיר את דלת הרשת.

 

 

הביקורת עברה בשלום.

---

מקווה שהיה לכם יום עצמאות שמח.שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 4/5/2006 03:25, בקטגוריות כלבים גידלתי ורוממתי, מלחמתי בבירוקרטיה, אוסטרליה - הצד האפל, דע את עצמך
28 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-7/5/2006 15:17

העיקר הבריאות

החום לא עוזב אותי.

חום נמוך, בעיקר בערב, אבל מספיק בשביל להפיל את האנרגיות שלי לכל היום. חולשה, עייפות, כבדות, כאבי ראש, חוסר ריכוז.

אתמול נסעתי לבית החולים, מתוך תקווה שתהיה להם גישה לתוצאות בדיקות הדם. לא היתה להם. אבל לפחות אין לי יותר נוזלים בריאות. על החום אמרו לי שהוא נמוך, ובגדר הנורמלי, ושעדיף ליצור קשר עם הרופא המטפל. יצאתי משם בהרגשה של היפוכנדרית סטייל יורם מקרובים קרובים, וברחתי כל עוד נפשי בי הביתה.

 

בחיי, אין דבר שמאוס עלי יותר מאשר להיות חולה.

---

אחרי כמה ימים שהעצבניה התנהגה אלי בגועליות גוברת והולכת, היא פתאום שינתה פניה ועברה להתנהג אלי בחביבות מעושה.

בימים אלו הגיעה לסיומה תכנית ריאליטי ששודרה כאן - בטח כבר שמעתם על הביגסט לוזר. ובכן, זה היה הביגסט לוזר האוסטרלי (ותאמינו לי, הקילוגרמים שרצו בתוכנית הזו היו גורמים לכולם לחוש כחושים יותר מאי פעם). כמו בכל קבוצת אנשים, גם כאן היו הטיפוסים הרגילים - השחצן התככן, הביצ'ית, הרגיש השקט, הכוסית, וכו' וכו'.

(אין לי כוונה להלאות אתכם בלוח השידורים האוסטרלי, בחיי. יש לי פואנטה)

האנשים בתוכנית התפלגו לשתי קבוצות מדוייקות: קבוצה אחת של אנשים שאני חיבבתי והעצבניה תיעבה, וקבוצה אחת שעוררה בי גועל אף יותר מבישול פולני אותנטי, שהיו יקירי ליבה של העצבניה.

 

ואז הבנתי.

אני לא מסוג האנשים החביב על העצבניה.

ובמקרה הזה, זו מחמאה.

 

(מחמאה או לא, אני מאד אשמח אם תיקרה על דרכי עבודה מכניסה יותר, שבה אין אנשים שמתעבים אותי על לא עוול בכפי. זה לא כיף לי לעבוד באווירה הזו. מזל שזה רק פעמיים בשבוע, ומיד אחר כך אני הולכת לריקודי בטן, שם מחבבים אותי מאד)

---

מזמן לא הצגתי בפניכם את עבודותיו של גבי (אולי כי מזמן לא היו כאלה). ובכן, שולחן התפירה הזה נקנה מהשכנים ליד (לא ההיא עם הבעל השיכור, אלו מהצד השני) שם עברה הסבתא לבית אבות ורהיטיה עברו אלינו. שולחן התפירה היה ברוך-פוטנציאל, אבל היו לו שתי מגרעות עיקריות:

- הידיות הלבנות שלו היו על גבי מגירות לבנות

- משטח העבודה שלו צופה בטפט מתקלף בגוונים של כתום, ורוד-זועק, סגול ואדום. זוועה שכזו אי אפשר אפילו לדמיין.

 

גבי ציפה את המגירות בפאנל דק של עץ, ואת משטח העבודה בהרבה פאנלים כאלו. צבענו את כולם בגואש טורקיז (שעבר להיות צבע-הנושא אצלנו בבית). התוצאה לפניכם.

 

 

אני מאד מרוצה, וסוף סוף יש לי מגירות לציוד ריקודי הבטן שלי.

---

אני חושבת שהגיע הזמן להפריד בין אמא שלי "האמא" לבין אמא שלי "האדם".

אמא שלי "האמא" בעצם לא היתה קיימת רוב הזמן.

אמא אמורה להיות דמות מטפחת, מזינה, אוהבת, מחנכת. מאמא שלי קיבלתי פירורים של כל הדברים האלה. פירורים שאפשר לקורא להם מוליקולות - היחידה הקטנה ביותר של החומר, ששומרת על תכונות החומר.

אולי בקשר המחודש איתה היתה לי תקווה לקבל קצת יותר מאותם פירורים.

יש כמה בעיות בתקוה כזו - ראשית, מי שלא נתנן עד עכשיו, סביר שלא ייתן גם בעתיד. אישה שמכירה בחסורונותיה וטעויותיה ורצה לתקן ורוצה להשתנות - זה דבר אחד. אישה שלא מכירה בשום טעות, ומבחינתה הכל גורל ואין לה שליטה על כלום ואין שום טעם בלנסות לשנות - אישה כזו גם לא תשתנה.

עוד בעיה היא העיתוי. אני לא חושבת שבשלב הזה של חיי, מחיאות הכפיים של אמא יתנו את אותה תחושה כמו בגיל שלוש, ארבע, עשר. בשלב הזה, הערכה של אמא היא חשובה, אבל לא חיונית.

 

אני חושבת שאמא שלי בשום שלב לא רצתה להיות אמא. היא רצתה שאני אהיה גדולה כבר, לעזאזל, ואעזוב אותה במנוחה עם כל הצרכים שלי והרצונות שלי והדברים הילדותיים האלה. בגיל העשרה שלי, כל אדם שהיא היתה פוגשת (גם בנוכחותי) והיה שואל אותה איך הולך לה עם הילדה (אני, כמובן), אמא שלי היתה נאנחת מקרב לב ואומרת: "איזה מזל שהם גדלים". היא לא סבלה את הרעיון של להחזיק ילדה בבית.

 

עצות אמהיות אני לא מתכוונת לקבל ממנה, ולא אתייחס אליהן בסובלנות. עצות, לדעתי, יכול לתת מי שהצליח. אמא שלי יכולה לתת לי עצות רק ב"איך לחרב לעצמי את החיים באופן יסודי".

 

אז הסיכוי שלי למצוא כאן "אמא" הוא די אפסי.

 

הקשר ממשיך כאן עם האדם. והאדם שבתוך אמא שלי לא מוצא חן בעיני. היא אישה ששומרת על מגע רופף עם המציאות (את אבא שלי ז"ל, האדם היחיד שאהב אותה, היא מתארת כמנוול שקרן ורשע), שמאמינה באמונה שלמה שאין לה שום שליטה על חייה, שמאמינה בכל ליבה שכל הרע בחייה נובע מכוחות עליונים ועין הרע, ושאין לה מושג קלוש ביחסים עם בני אדם. היא מרשה לעצמה לומר ולשאול דברים שמכאיבים, מרגיזים ומרחיקים ממנה את הסובבים אותה, היא מרשה לעצמה לתת הנחיות מבלי שהתבקשה, והיא לעולם לא מודה, גם לא בפני עצמה, במה שמתרחש בתוך ראשה.

 

אז נשאר לי כאן קשר עם אישה שאני לא מחבבת, קשר שלא נעים לי, לא תורם לי שום דבר, ועיקר תפקידו, כך נראה, לספק לאותה אדם-אמא תחושה של "לא לבד בעולם". אני חושבת שמה שמניע את הקשר מצידי, זה הרצון לברר כמה שיותר פרטים על ההסטוריה המשפחתית. הרבה דברים שם לא מובנים לי, ואני עדיין מחפשת את התשובות.

 

 

ממש לא בא לי לקרוא תגובות שימליצו לי לסלוח לה, לוותר לה, להבין אותה, לקבל אותה וכאלה מן. אני מראש מודיעה, אני לא אענה לתגובות כאלה. נמאס לי להסביר את עצמי ונמאס לי שמאשימים אותי.

---

תודה מיוחדת לאותו קורא, שאמנם אף פעם לא ראיתי בתגובות, אבל בא לבקר באוסטרליה ושלח לי שני ספרים מרתקים בעברית: "נחל קופר" (ספר מצמרר על המסעות אל מרכז היבשת בסוף המאה התשע עשרה) ו"מסר האנשים האמיתיים" (אשנב לתרבות האבוריג'ינית).

תודה רבה לך, קורא יקר. עשית לי את היום.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 1/5/2006 00:30, בקטגוריות דע את עצמך, משפחה לא בוחרים
31 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של Estel ב-4/5/2006 04:00

אמצע סמסטר אחרון ודי

תמיד אהבתי זמן. גם כמושא תיאורטי להרהורים, וגם כמוצר מעשי שמאפשר לי לעשות מה שבא לי.

בימים אלו איןלי הרבה לא מזה ולא מזה.

מטלה אחת הגשתי בתחילת השבוע, ואת שאר השבוע עברתי בנסיונות נואשים להספיק כמה שיותר מהשניה תוך כדי ימי עבודה, ריקודי בטן, שיעורים רגילים וגם שיעורי איטלקית שהתחלתי לתת לאנט.

אנט היא מה שנקרא "אמא נשארת בבית", ואלזה, בתה המתוקה בת הארבע (אגב, גיליתי כלל מדאיג: הורים נחמדים מייצרים ילדים מעצבנים, הורים קשוחים מייצרים ילדים חמודים. מה יעלה בגורל ילדיה של חננה שכמותי?) מתלווה אליה רוב שעות היום. גם לשיעור היא התלוותה, אם כי בלווית אבא שלה, כדי שלא תפריע לשיעור. וכך התמלא הבית אורחים שגרמו התרגשות עזה לכלבים.

למרבה המבוכה, הבית היה מטונף ומלא שערות כלבים על הרצפה, כי, כמו שכבר תיארתי, אין לי הרבה זמן ולכן עבודות הנקיון הוזנחו.

ובכל זאת, ההורים התעקשו להסיר את נעליהם בכניסה ודרשו גם מהילדה לעשות כן.

הילדה סירבה.

לא רצינו לחתור תחת סמכות ההורים, אבל רמזנו בעדינות שאולי יש לה סיבה טובה.

ההורים לא ויתרו.

וכך התרוצצה אלזה המסכנה על רצפה שעירה ופרוותית וניסתה להתחמק מליקוקים רטובים ומהבילים. הברווז שמח לגלות שרצה הגורל ועשה ילדים בני ארבע בדיוק בגובה המתאים לו וללשונו.

 

לשיעור הבא אני אצטרך להתכונן יותר טוב.

---

בעבודה עדיין לא נעים לי. העצבנייה בבירור לא מסמפטת אותי. האחרים - אלא אם כן אני נתקעת להם מול הפרצוף (ולפחות אז הם נחמדים) - מתעלמים ממני. עד עכשיו ישבתי בחדר נפרד מהם, אבל לרוע המזל הטלפון שם התקלקל (יחד עם עוד 200 טלפונים באוניברסיטה) ואני גורשתי חזרה לחדר עם כולם.

במחשבה לאחור, אני נזכרת שהעצבנייה היתה, מדי יום ביומו, בראשית חודשי עבודתי, מספרת לי על משרות חדשות שנפתחו באוניברסיטה. רובן מציעות משכורת גבוהה הרבה יותר.

למרבה הצער הן כוללות יותר שעות עבודה (שאסורות עלי, לפי הויזה) או כוללות עבודה מרנינה ומלבבת כמו סיסטם אדמיניסטרטור. מהסוג שגורם למילים "טוב לי מותי מחיי" להשמע אמינות.

 

אני מתנחמת במחשבה שאני לא עובדת שם כל יום, שיש לא מעט אנשים בעולם שכן מחבבים אותי, ושיש תקווה שגרג ימצא לי עבודה אחרת, עם הכנסה גבוהה יותר, ובתנאי הויזה שאחרי סיום לימודיי יהיה לי מותר לעבוד בה.

 

ובהזדמנות זו אתרברב (כי זה הבלוג שלי ומותר לי) ואספר, שגרג קרא את עבודת ההגשה שהגשתי לו, ואמר שהוא ברמה של פתיחה של דוקטורט. שהשפה, ההתנסחות, המבנה והרעיונות בו הם ברמה מתאימה לדקטורט, ואנשים עובדים חודשים כדי להשיג את זה.

טוב, בסופו של דבר אני הרי כותבת. רק לא בשפה הזו.

שאר חברי לכיתה לא השיגו תוצאות כאלה, ואחת מהן, אוסטרלית צחקנית, הגיעה לדמעות לשמע הביקורת על העבודה שלה.

כולנו קיבלנו את הביקורות בפורום מצומצם, ולא הבנתי שזה מה שקרה. חשבתי שהעיניים שלה אדומות מאלרגיה או משהו, ולכן התבדחתי ונזפתי בגרג ובעוזרת שלו על שהם קשוחים מדי וגרמו לה לבכות.

ורק אחר כך הבנתי שהיא באמת בכתה.

למחרת היא התקשרה לבקש ממני עזרה, וניצלתי את ההזדמנות להתנצל על הבדיחה שלי. הסברתי לה שלא הבנתי נכון את הסטואציה, ואם הייתי מבינה לרגע לא הייתי חושבת להתבדח בנושא.

וגם עזרתי לה, אז אני לא חושבת שזה ייגמר בעוד בנאדם ששונא אותי.

---

כדי להוסיף שמחה לחיי, גיליתי בסופר מרקט גלידת סויה, גבינות סויה, ויוגרט סויה לא-ממותק שאפשר להוסיף למרק כמו שאני אוהבת. מה מעט דרוש לו לאדם. וגם, גיליתי גבינת שמנת לבנה של שומרי משקל עם טעם דומה לתשע אחוז האגדית. נכון שכרגע אני בלתי סבילה ללקטוז, אבל:

א. אולי זה יעבור

ב. גם אם לא, לפעמים מותר קצת.

---

בשבוע הבא אני עובדת כל השבוע, חוץ מיום השואה. השנה הוא נפל על יום הזיכרון האוסטרלי. לאוסטרלים יש קרב אחד שהם נזכרים בו - קרב אחד על איזה חוף מאוס בטורקיה.

חשבתי על משהו. ההגדה של פסח, כל המטרה שלה - לספר את סיפור העבדות ויציאת מצריים. ובעצם, יום השואה ויום הזכרון עושים את אותו הדבר. מספרים את סיפור מחנות הריכוז והרדיפות של הנאצים, ואת מלחמות ישראל והנצחונות. אני חושבת שהשואה מוחשית לנו הרבה יותר מעבדות מצריים, שזה מובן, אבל קצת מזעזע לחשוב שבעוד אלף-אלפיים שנה, השואה תראה מוחשית כמו יציאת מצריים.

 

אני מניחה שככה זה.

---

סבא של גבי בבית חולים, הוא אובחן עם סרטן המעי הגס. רוב בני המשפחה מתמודדים בסטואיות עם החדשות. עוד לא מדברים על זמן שנשאר, מדברים על מסלול טיפולים. חשבתי על זה שגם עם אבא שלי לא דיברו על זמן שנשאר, אלא על טיפולים. תקווה מזוייפת אולי. אולי חוסר אומץ להרים ידיים. לא יודעת. אבא שלי בטח היה שמח לשמוע שאני מתכתבת עם אמא שלי, ושהיא מתאמצת להיות נחמדה. מצד שני, אולי בלי הפטירה שלו - זה לא היה קורה.

פתאום קלטתי משהו בשבועות האחרונים - ורובכם תחשבו שזה דבר טרוויאלי לגמרי, אבל הנה, לקח לי איזה עשרים ושמונה שנים.

לא כולם רוצים להיות הורים טובים.

זה לא מעניין את כולם.

יש אנשים, שרק רוצים שהילד שלהם יגדל כבר ויעזוב אותם בשקט.

ואמא שלי היא אחת מהן.

ההארה באה לי כשהקשבתי לשכנים ואיך הם מדברים עם הילדים שלהם. ברור שהם לא חושבים שזה דיבור שטוב לילדים לשמוע, ושזה בונה להם אופי. זה פשוט לא מעסיק אותם.

אז יצאה לי כזאת אמא. נו, מה לעשות.

אני חושבת שהיא גילתה, בדרך הקשה, שזה לא משתלם, ועכשיו היא מנסה (בדרכה המגושמת) לתקן. הדרך מאד מגושמת, ומן הסתם יהיו לה נסיגות. אבל ככה זה. אי אפשר להסתכל כל החיים על הקלפים שלא קיבלתי. בנתיים יש לי את גבי, ויש לי אותי. והחל מהיום - גם יש לי מוצרי חלב ללא חלב.

---

אנחנו מחפשים עוד אוטו לקניה, ונבקש מפיטר עזרה בבחירה.

זה מסביר למה שורף לי ריח של סחוג בגרון.

---

ישבנו, אנט ושאר הפורשות, וניסינו לתכנן אילו ריקודים נרקוד בפסטיבל בעוד כמה שבועות. היתה התלבטות, האם להופיע בטקס הסיום - והוחלט שלא. בשנה שעברה טקס הסיום סבל מלקות אירגונית קשה עד קשה מאד. סדר ההופעות היה בבחינת חידה, וכשנשאלו המארגנים - "אבל איך נדע מתי תורנו?" הגיעה התשובה: "כשתשמעו את השיר שלכן מתנגן". לא היו שום אמצעי תאורה, שזה קצת מבטל את העניין בריקוד (אולי בגלל זה נושא הפסטיבל השנה הוא "אור"), והיה קור אימים. גלנמרי - "אחרי עשרים דקות של ריקוד עדיין אפילו לא התחממתי. אחד הצופים העיר לחברו - תראה איזה יופי, איך היא מרעידה את כל הגוף. ואני סיננתי - אני רועדת מקור, אדיוט". וגלנמרי בדרך כלל לא מקללת. ככה שבאמת היה גרוע.

הוחלט שלא.

כעבור שעות מספר עברנו לדבר על תלבושות.

"חשבתי על תלבושת נהדרת לטקס הסיום" - אמרה לנו אנט בהתלהבות.

"טוב, אנחנו לא נעשה ריקוד רק בגלל שיש לנו תלבושת בשבילו", הבהרתי את סדר העדיפויות.

לפי המבטים של כולן הבנתי שפספסתי את כל מהות סדר העדיפויות.

התלבושות בהכנה.

---

היו כאן כמה פוסטי טיולים ולא הייתי מסוגלת לקרוא מרוב קנאה. אלפיים ושמונה זה עוד המון זמן. אני חייבת לצאת לטיול פה, ואוי לו לקנגורו שינסה לעצור אותי.

יש משהו מבעס בלחיות במקום בלי עונות, אפילו אם זו כל הזמן העונה שואהבים. ככה זה, בשביל אביב - צריך גם חורף.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 22/4/2006 09:20, בקטגוריות דע את עצמך
38 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-30/4/2006 14:19

31,185