זו לא המסיבה שלי, אבל אני אבכה אם יבוא לי

התנצלויות בפני המגיבים לפוסט הקודם שטרם עניתי להם. יותר מאוחר, אני מבטיחה.

אני בבעסה ואין לי ממש סיבה.

למסיבה אתמול הגעתי מקושטת כדבעי, וגבי תיאר את הפאסאניטור במדויק באומרו: "את נראית כמו מתנה עם סרט". משך המסיבה היה חביב, אם כי אילו שתיתי אלכוהול כמו שאר הבנות אני בטוחה שהייתי מצחקקת יותר. גיליתי על ראש האגף שלנו באילו אביזרים הוא משתמש במיטה, דבר  שממש לא רציתי לדעת: גם ככה היה לי קשה להגיד לו שלום, מאז ששמעתי מהבוסית הקודמת שהוא משליך על הנשים שהוא עובד איתן את רגשותיו כלפי בנות זוג.

החברות של הרווקה-המתחתנת השקיעו המון, גם באוכל (יחסית לאוסטרליות. היה קאוויאר!) ובמשקאות, ובעיקר באיבזור. קשים בצורת בולבולים, סוכריות בצורת בולבולים, ומשחקים עם כל מני בולבולים. חוץ מזה ליאן המסכנה היתה האובייקט בתחרות בין קבוצות של "הלבש את הכלה" (החומרים היו בלונים, צלופן, נייר טואלט, וכל מני קישקושים).

כולן מאד שמחו שאירגנתי את עניין ריקודי הבטן - עשיתי חימום של ריקוד של כמה צעדים שלימדתי את כולן. רובן כבר היו שתויות (אחת מהן כבר נפלה מהכיסא שעה קודם), מצחקקות, ובאופן כללי במצב רוח טוב. כשנגמר החימום כמעט כולן ניגשו אלי להגיד כמה שזה היה כיף. אחר כך עשיתי את ההופעה שלי, קיבלתי תשואות רמות, ונסעתי הביתה, להפתעת כולן.

השעה היתה כבר עשר, שזה די מאוחר אם רוצים לקום בשש כדי ללמוד, הרגשתי שמיציתי את המסיבה, ובעיקר - היה לי לא נעים שם.

למרות שכמעט כולן היו חביבות אלי, יש אחת שעובדת איתי, ואכנה אותה "עצבנייה" שאני יודעת שהיא לא אוהבת אותי בכלל.

בטח תעלה בתגובות השאלה "איך את יודעת", אז אני אקדים את המאוחר. לפי ההתנהגות שלה אלי. למשל, הרבה פעמים היא מדברת אלי בגסות (יחסית). לעפמים היא מתנצלת אחר כך ואומרת שזה בגלל הלחץ בו היא נמצאת, אבל אני לא רואה את הלחץ הזה משפיע על היחס שלה לאחרים.

וכל מני מאורעות קטנים, שלמי שאין כוח לקרוא - קבלו את המילה שלי ותעברו לפסקה הבאה.

למשל, יש את עניין ארוחות הצהריים. הרי אי אפשר שכולנו נלך באותו זמן, אז מתחלקים למוקדמת ומאוחרת. אני מעדיפה את המאוחרת, כי זה שובר את היום לשניים מאוחר יותר ואז החצי השני, לפני שהולכים הביתה, מרגיש יותר קצר. כולם יודעים את זה. עוד עניין - חלק מאיתנו מגיעים יותר מוקדם ולכן גם הולכים יותר מוקדם. מקובל שההולכים מוקדם גם לוקחים, מסיבות מובנות, את הארוחה המוקדמת.

ובכן, יום אחד כבר הוחלט מתי כולם הולכים, למעט עצמי ואחת ג'סיקה, נערה בת 19 שעובדת איתנו. היא התחילה מוקדם באותו יום. אני עמדתי בדיוק מאחורי עצבנייה והיא לא ראתה אותי. היא שאלה את ג'סיקה: את רוצה את המוקדמת או המאוחרת? ג'סיקה ענתה שממש לא אכפת לה. אז המאוחרת זה בסדר? שאלה אותה עצבנייה. ג'סיקה אמרה שכן. ואז היא נזכרה לשאול אותי אם המוקדמת בסדר. עניתי שאני מעדיפה את המאוחרת בבקשה. אבל ג'סיקה יצאה כל הימים האחרונים במוקדמת, הגנה על עצמה עצבנייה. אני רוצה שהיא תצא במאוחרת לשם שינוי. כן, והיא גם הולכת הביתה מוקדם היום, הזכרתי לה. לא אמרתי שהיא כבר אמרה שלא אכפת לה.

ויש עוד כאלה דברים. היא מרשה לעצמה להיות נחמדה-ומנוולת חליפות.

למה שהיא לא תחבב אותי? יש הרבה סיבות. קודם כל, לא כולם מחבבים את כולם. עובדה. דבר שני, אני אולי שחצנית מדי לטעמה, אולי עקשנית מדי, אולי אני לא ביישנית מספיק לטעמה.

בוודאות, אני הרבה יותר רזה ממנה. היא עצמה שמנה - לא קצת מלאה, שמנה ממש. עודף משקל מסוכן, מהסוג שצריך להוריד שלושים קילו כדי להיראות כמו אדם רגיל (וזה אחרי ניתוח קיצור קיבה, בעקבותיו היא הורידה חמישים קילו).

עוד עניין הוא השכלה. אני הרבה יותר משכילה ממנה. היא בקושי גמרה תיכון והמחשבה על תואר נראית לה לא מציאותית. לדעתי אין סיבה שהיא לא תוכל ללמוד, אילו רצתה - יש לה זכרון חזק מאד. וזה לא שהלימודים כאן דורשים משהו מעבר. אבל לדעתה אין לה סיכוי.

וגם מצבה המשפחתי טעון קשיים - יש לה ילדה בת ארבע וגירושים מכוערים. היה לה ארוס ושניהם היו פוצי מוצי והוא שלח לה פרחים כמעט כל יום (וכאן, פרחים זה עסק מאד יקר. שלושים דולר לאיזה זר מצ'קמק, הרבה יותר לסידור נאה) ואז זה נגמר פתאום.

אני לא מנפנפת ביתרונות שלי. אני לא תופסת הרבה מההשכלה שלי (רוב חיי עשיתי את זה כי הייתי חייבת) ואני לא שופטת אנשים לפי ההשכלה לשהם, או המראה שלהם, או מצבם המשפחתי. זה לא מגיע ממני. אם יש לה רגשי נחיתות - מקורם בה לבד.

אני גם מפרגנת לה על מה שאני חושבת שמגיע לה - על הזכרון שלה, על כוח הרצון שלה, על הילדה שלה, וגם על המראה. אמנם שמנה, אבל היא אישה יפה בעיני. יש לה פנים מאד יפות.

ככה שלא בי האשמה במקרה הזה. ככה זה. מי שרוצה לקנא, יקנא.

וזה לא שאין בי דברים שממש אין מה לקנא בהם. אני גרה כמה מאות אלפי קילומטרים מכור מחצבתי, יש לי בעיות בריאות מתסכלות, אני צריכה לחכות בסבלנות עד שסוף סוף תהיה לי תושבות בארץ שמוצאת חן בעיני, אין לי ילדים, אין לי המון כסף וגם אף פעם לא יהיה לי. מי שרוצה להתרכז בחצי הכוס המלאה שלי - אני לא מתכוונת לרוקן אותה.

אז אתמול בערב היה נחמד, אבל הציק לי שיש בחורה אחת בחדר שלא מחבבת אותי. לא מחבבת אותי ולא חשוב מה אני אעשה. ואולי זה לא היה כל כך מציק לי, אבל נראה שכולן בסדר איתי ולא יותר, וכולן חברות בינן לבין עצמן, ואני בחוץ.

יכולתי גם אני להתרכז בחצי הכוס המלאה של אתמול - בזה שנראיתי פיצוץ וקיבלתי שפע של מחמאות, בזה שהיה נחמד הריקוד הקבוצתי, ובזה שכולן (וגם האבא של הכלה, שהיה בתפקיד הדי-ג'יי) החמיאו לי על הריקוד, ושהאבא גם לא השמיע שום דבר סקסיסטי, אלא אמר שהוא מרגיש נטול קואורדינציה ולכן מעריץ אנשים שלוקחים פיקוד על הגוף שלהם.

ובמקום זה, מציק לי כל הזמן ומסתובב לי בראש, העצבנייה לא אוהבת אותי. ואין לי מה לעשות בעניין. ככה זה, אני מזכירה לעצמי, לא ייתכן שכולם יאהבו אותי. וזה גם לא תלוי בי.

אבל זה מציק לי.

פוסט נבוך

לא די בשיקוף (העדין) שעדי עשתה לי בפוסט (הקודם) וקטמן עשה לי בתגובה (לאותו פוסט), שבעטיים אני נבוכה לכתוב כעת את קורותי על שום רפטטיביותם, הרי שגם יד האוזים במעל.

התקשרתי לאמא המאמצת להזמין אותה לליל הסדר. בעצם לא דברתי איתה כבר המון המון זמן, מאז המסיבה של קלייר. אז אחרי שהזמנתי אותה לארוחת סדר פסח, ניסינו להשלים פערים. "אז מה חדש איתכם?" שאלה האמא המאמצת (ולה אני לא יכולה לענות "אצלינו משעמם, ספרי את", כמו ליושבי הארץ, כי גם אצלה משעמם). סיפרתי לה על חמשת הסלעים. "אה, כן", אמרה האמא המאמצת, "שמעתי שנסעתם".

בעקרון, האמא המאמצת היא זו ששידכה אותנו עם פיטר וקלייר, ככה שלא הפתיעה אותי שערוץ התקשורת הזה שידר את מעללינו, אבל מסתבר שלא משם הגיע אליה הדבר.

"לא שמעתי על זה מפיטר", הבהירה לי האמא המאמצת. "את יודעת ממי?"

כמובן! ג'ורדן, שותפנו הנאה למסע, הוא בנם של חברתה הטובה ביותר של האמא המאמצת. ככה זה כשגרים בעיר קטנה. כולם מכירים את כולם בריבוע. ואז העליתי על דל שפתי את הדבר הכי מטופש שאמרתי מזה שבועות:

"איך ידעת שזה אנחנו?"

כבר כששמעתי את המילים יוצאות, הבנתי כמה הן אידיוטיות:האמת, בהתחלה חשבתי שהוא מדבר על הזוג האחר מישראל שפיטר חבר שלו.

הנה עוד עניין בעיר קטנה - אם יש רק זוג אחד של ישראלים, כולם מכירים אותו.

ברם, טעות היתה בידי.

"ג'ורדן אמר: הם הביאו המון אוכל". הסבירה האמא המאמצת.

גרג מקסים, הצוות שלו מקסים, האווירה מקסימה, הכל יופי.

אני לא חושבת שזה מתאים לי.

אני צריכה אינטראקציה אנושית, ולא קריאה של מאמרים על אנשים. כלומר, אין לי בעיה לקרוא, כל עוד בתום הקריאה אני אמורה ליישם ולהחיל על אנשים.

וכל-כך כל-כך אין לי כוח ללמוד יותר. אין לי כוח להיות עניה, להיות עמוסה, להיות בלחץ זמן.

ומתסכל אותי לחשוב שכל העשור האחרון לחיי הלך על לימודים שאין להם ערך בשביל מה שאני רוצה לעשות. ואני יודעת שזו דרך שעברתי ולמדתי ובלה בלה בלה, אבל בדרך הזאת גם גמרתי את האנרגיות והמשאבים, ועכשיו אני רוצה לנוח.

הנה משהו שמעצבן אותי ואני לא יודעת למה:

בקבוצה המקבילה לנו היה חסר עובד. חיפשו וחיפשו ואיש לא התנדב. הציעו משכורת גבוהה יותר למי ששסכים, והעובדים הקיימים התמרדו ודרשו משכורת גבוהה יותר גם.

והנה נמצא אחד עם כישורים מתאימים.

חיזרו אחריו וחיזרו, ולבסוף הוא הציג דרישה חד משמעית: "עבודה גם לאישתי".

וכך הצניחו אותה על קבוצתי.

קבוצתי, באותה עת, היתה בעודף של אדם אחד ממילא. כלומר, בגלל כניסת אישתו-של, קוצצו שעות העבודה של העובדים הזמניים (ואני בינהם). באותם ימים לא היה אכפת לי - גם ככה העבידו אותי בפרך בשבועות שלפני, והבחינות עמדו להתחיל וכסף לא היה כל כך דחוף לי כמו מנוחה.

אחר כך גבר הלחץ, וכולנו שמחנו שהיא שם, כי היו חסרים לנו אנשים.

אשר לבחורה: קצת תפוסת-תחת, אם אתם מבינים את כוונתי.

וקולנית.

מצד שני, פעם שכחתי את הסוודר והיא השאילה לי מעיל פליס חם ונעים.

לפני שבועיים היא מצאה עבודה אחרת, והחליטה לעבור אליה. לא דקה אחת מוקדם מדי, כי שוב ירד הלחץ ושוב עמדו לקצץ לנו בשעות.

ואז שמעתי אותה מספרת בטלפון את סיפור התגלגלותה לעבודה אצלינו:

"כשבעלי חיפש עבודה, הוא שמע שמחפשים גם כאן, בקבוצה הזו. אז הגשתי מועמדות והתקבלתי! ועכשיו מצאתי משהו אחר והחלטתי לעבור".

לא יודעת למה זה מרגיז אותי. לא יודעת למה מה שהכי התחשק לי לעשות, עשרים וארבע שעות לפני שהיא עוזבת, זה להגיד לה: "את יודעת שזה לא מה שקרה, נכון?"

(כמובן לא אמרתי מילה. הרי בסופו של דבר לא נכחתי בשום שיחה, הכל שמועות ועדויות מיד שלישית. מאיפה לי ההתימרות לדעת מה באמת קרה. רק שזו הפעם הראשונה ששמעתי את הגרסה הזו, מה שפוגם באמינותה).

וזה מרגיז אותי ואני לא יודעת למה. מה איכפת לי, הרי הכל יצא לטובה.

נרשם שיפור גדול במיומנויות הריקוד שלי - אחד הצעדים, שנקרא "גל" (מן תנועת נחש לאורך כל הגוף, מלמטה למעלה) היה לי קשה מאד בהתחלה, ועכשיו אני בין הטובות.

וגם השתטחה לי הבטן פתאום. מאז גיל 17 לא היתה לי בטן כל כך שטוחה. זה כנראה כמה גורמים יחד - ההרעבה - בעקבות בעיות הבטן, הפעלת שרירי הבטן התכופה, וכנראה סילוק של הטפילים שחיו בה וניפחו אותה.

מגניב.

איך עושה פארה? - מאת עדי בעולם

להיות הוגנים - עדי עשתה אותי לפני שעשיתי אותה ואת קטמן.

(רק לי נראה שמיצינו את בדיחות הסקס המתבקשות?)

לא פריסמתי אתמול כיוון שרציתי לאפשר לעוד אנשים להציע את עצמם, אולם למעט אחת שמקטרגת על שלא עשיתי אותה, לא היו עלי קופצים.

אז קבלו אותה במחיאות כפיים סוערות, את הישראלית שלימדה את השבדים מאיפה משתיק הדג, עדי בעולם!

אף אני במארחות (רחם פרגיה, מה זה השובינזם הזה? למה הכפתור מנוסח במין זכר? לאות מחאה אני לא מעלה אותו עד שיתוקן המעוות!)

עריכה: המעוות לא תוקן, ולכן תיקנתי אותו בעצמי. בנות, לתשומת לבכן, יש כפתור שהוא לא עלק-יוניסקס במין זכר.

 עכשיו אני מתפדחת לספר לכם על המסיבה בסוף השבוע הזה (זללניה אצל פול ואישתו התאילנדית) ועל כך שהחלטתי בתור עיקרון לא הביא חומוס אלא מרק סיני, ועל המסיבה בסוף שבוע הבא - מסיבת תרנגולות לליאן, אליה צריך להתלבש כמו מינימום לחתונה, ואולי גבי יגוייס להנדס לי איזו שמלה.