בתוך הקנקן

הנה הגיע סוף השבוע והזמן שלי לעדכן את יומני היקר.

(עשרים דולר אמריקאי בשנה זה לא כל כך יקר. בטח לא בשביל שירות הסטיסטיקות והמנויים).

 

אתמול דיברתי עם מייקל במסנג'ר עד אחרי חצות. אצלו זה עד אחרי אחת, כי בסידני השעון הולך קדימה ואצלנו לא. כעקרון היינו אמורים לדבר על המחקר שהוא ביקש ממני לעשות בשבילו. לסגור פרטים של כסף וזמן ומקום. מהר מאד השיחה עברה לפסים אישיים.

אני לא יודעת איך תמיד מתלקטים סביבי האנשים האלה, שיש להם איכויות מדהימות, אבל הם-עצמם לא מסוגלים להבחין בהן. אולי זה בגלל שאני שונאת שחצנים? בכל אופן, אני נכנסת מיד לתפקיד של להעלות את ההערכה העצמית שלהם, ולשקף להם מה הם שווים, עד שהם יטפסו על בניין האופרה בסידני ויצעקו "אין עלי, אין!!" כשזרועותיהם פשוטות ופניהם לשמיים זרועי כוכבים.

הנה מייקל, בחור עם רגישות של גלאי תנועה בכספת בנקאית, עם צורת דיבור בלתי מאיימת ונוסכת בטחון, בחור שאם הוא היה הולך להיות פסיכולוג, תוך שעתיים היו מקפיצים אותו להיות דוגמה ומופת לכל המטפלים בעולם, והוא אומר לי על עצמו שהוא

dumb senesless guy

ויורד על עצמו שהוא נמוך.

זה נשמע כאילו הוא ניסה לסחוט מחמאות, אבל האמת שזה הגיע אחרי מחמאה שלי, (יותר אבחנה מאשר מחמאה, אם תשאלו אותי) כנסיון להסביר לי למה אני טועה.

אז השתמשתי בדוגמאות ספיציפיות כדי לעגן את הדעה שלי. על זה בדרך כלל אין לאנשים מה להגיד, ולמייקל דווקא היה. כיאה למטפל, הוא הסיט את המוקד אלי. מי שניסה פעם לקבל ממטפל דעה או אמירה אישית, יודע על מה אני מדברת. "אף אחד לא אמר את זה בצורה כל כך ברורה כמוך" אמר מייקל, "אנשים רומזים ואומרים דברים כלליים, אבל את הגדרת את זה בצורה חדה". יופי, אני מזיעה על החוברות של היעוץ בנסיון ללמוד איך לדבר עם מטופל, מנסה להפנים את התפיסה שהמוקד הוא המטופל, ללמוד טכניקות להחזיר את הפוקוס אליו, פסיכולוגים עוברים הכשרה של שנים, והנה מייקל מתנהג כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. לא נראה שהוא יודע כמה זה נדיר.

 

זה מדהים. המעדומה שאלה אותי בפוסט הקודם אם אני מאלו שקולטים אנשים ישר ממבט ראשון, ובמחשבה לאחור אני חושבת שאני מאלו שקולטים הרבה אבל בעצם לא קולטים כלום.

כשפגשתי את מייקל, חשבתי לי - הנה עוד אוסטרלי שמח וטוב לב, כמו כולם. מסתבר שמייקל הוא בן לאמא אלכוהוליסטית (שהתחילה לשתות כשהוא היה ברחם), פרפקציוניסט, תופס מעצמו דביל גמור ומתעלם כמעט לגמרי מהיכולות שלו.

גרג עשה עלי רושם של טמבל חביב כשפגשתי אותו, ורק אחרי שהתחלתי לעבוד איתו (כשנה אחר כך) גיליתי שהוא בכלל ליגה עולמית של מנהלים.

על קלייר ופיטר - תקצר היריעה. בהתחלה הם נראו נשואים באושר, כרגע נשמע שהמצב בינהם מתוח עד כדי בלתי נסבל. יש לי הרגשה שהם בתחרות מי ימצמץ ראשון, ויגיד שהוא רוצה להיפרד.

 

גבי אומר שלהרגשתו, רוב האוסטרלים מגיעים מחיי משפחה עקומים כאלה או אחרים. לא משהו ששם את המשפחה שלי בצל, חלילה, אבל הם בסך הכל אנשים פשוטים. לא בדיוק שמים את רגשות הילד וטובתו בראש מעייניהם. "הדור הישן" שכזה. ובכל זאת רובם שמחים וטובי לב. חלק בזכות הבירה, חלק כנראה בגלל הוג'ימייט. כלומר אין מה להתרשם מאוסטרלי שמח וטוב לב עם ילדות מחורבנת - הרבה מהם כאלה.

 

ואני אומרת, אני צריכה להפסיק להניח הנחות על אנשים. יש בתוכם כל כך הרבה יותר ממה שנראה לעין, גם אם זו עין רגישה כמו שלי.

---

בעבודה כל העניין עם הדיקאן הפך לבדיחת היום. אחרי שהוא פינה בשבילי חדר בבניין שלו (וגירש משם איזה מרצה אחת לכלכלה) והציב אותי בצוות הפיתוח של צמרת הפקולטה, שאלתי את גרג איך אני משיגה לפטופ (כי העבודה החדשה תתפרס על שני הקמפוסים), וגרג אמר: "למה שלא תבקשי מהדיקאן? תלכי אליו, תענטזי קצת, ותגידי, 'דיקאן, אני צריכה לפטופ'. אני בטוח שזה ישיג את התוצאה המקווה".

נעצתי בו מבט מקפיא.

"כדאי שתיזהר", הצעתי. "אני עוד עלולה להגיד לו שאני צריכה את מקום החניה שלך".

---

אני כבר כמעט שבוע על גלוטן, ושונאת את החיים. הבטן שלי שונאת אותי בחזרה. בהתחלה התייחסתי אל זה כאל הזדמנות לאכול את כל מה שנמנע ממני עד כה, אבל מסתבר שלא כל כך חסר לי בצק. ועל פאסטה אף פעם לא השתגעתי. לא הצלחתי אפילו לגמור מאפין שוקולד. אני אנסה משהו דמוי בורקס מחר, אבל מסתבר שהאיסור על דברי חלב היה משמעותית יותר בעייתי מאשר הגלוטן.

בסוף השבוע הבא אמורה להיות הבדיקה, ואחריה אני אוכל לחזור לדיאטה המגבילה שלי ולהרגיש כאחד האדם. הבלוג של ספוטניק מכניס אותי לפרופורציות בכל מה שקשור לסבל, (וגם במה שקשור ליכולות כתיבה) אבל העובדה שמישהו אחר מרגיש יותר גרוע, לא גורמת לי להרגיש יותר טוב.

 

ואחרי הבדיקה המרוששת-כלכלית הזו, מסתיים חגיגית החוזה שלי עם גרג, ואני עוברת אל השולחן של הגדולים.

---

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 4/11/2006 14:27, בקטגוריות דע את עצמך, מטה לחמי שיחייה
35 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של שחר אסתר וכרמי ב-9/11/2006 21:02

פוסט-כנס

בגן, היינו לוקחים מלא-מלא פלסטלינה בכל מני צבעים כדי לראות מה יוצא אם מערבבים הכל. או צבעי גואש. למרבה האכזבה, הצבעוניות האולטימטיבית אפורה ומשעממת.

כל הצבעים והמאורעות עוד לא התערבבו לי לגמרי, ואני מנסה בכל כוחי ויכולותי להפריד אותם זה מזה.

בכל כנס יש אורחים רמי מעלה שמטיסים במיוחד מארצות רחוקות להיות נוכחים בכנס. הפעם היו אלו שתיים: לינדה וגונזה. לינדה על שום שברגע שנחו עליה עיני חשבתי לי "ערביה", וגונזה על שום דמיונה לגונזו היקר. הן התחילו איתנו במשחקים.

עמדנו במעגל והתבקשנו להעביר מחיאת כף, כמו שמעבירים גל. פשוט ונחמד. אחר כך התבקשנו לספור עד עשר. בזמננו החופשי להגיד מספר, ואם שניים אומרים את אותו מספר, מתחילים מהתחלה.

בערך עשר פעמים לא הצלחנו לעבור את המספר "ארבע".

לינדה הציעה הכוונה. "חכו לתורכם", היא אמרה. לינדה היא מהנשים האלה שאחרי שתי דקות שוכחים שהן לא נראות טוב, ומתאהבים בהן. האישיות שלהן קורנת מהן החוצה וכובשת לב. אבל זה לא אומר שאפשר להבין אותן.

"הקשיבו לקבוצה", הבהירה גונזה. "הקשיבו לדעת מתי תורכם".

מיד אחר כך ספרנו עד עשר.

תורי לא הגיע.

 

נאמנה לניתוח שלי-עצמי, החלטתי לסתום את הפה ככל יכולתי. הרי מה שאני שונאת אצל מליסה הוא הצומי, התובענות הקולנית ומרדף הרועש בעקבותיו. וידוע ששונאים אצל אחרים את מה ששנוא אצלינו, ואם כך, זה בידי לשנות את עצמי. כל הנטיה הזו שלי למשוך אלי תשומת לב ולהראות לכל העולם בכל הזדמנות כמה אני חכמה, מקורה בילדות הכושלת שלי. שום דבר שעשיתי לא תוגמל במשפחה שגדלתי בה. שום דבר, למעט הישגים אקדמיים. אז אני ממשיכה, למרות שמזמן ניתקתי קשר עם המשפחה שלי, להציג את יכולותי האקדמיות ולצפות לתשואות. והרי אף אחד לא נותן תשואות על זה.

וזה לא שאני צריכה להתאמץ להוכיח כמה אני מוכשרת. הרבה אנשים עולים על זה גם כשאני משוחחת איתם לתומי. אני יכולה לבטוח באנשים שהם לא טיפשים והם יעלו על זה לבד, בלי לדחוף להם את כשרונותי לגרון. רוב הסיכויים שזה יעבוד לטובתי.

סתמתי די הרבה, והיה לי בסדר. פה ושם אמרתי דבר או שניים, אבל בסך הכל הייתי מרוצה.

מליסה התנהגה כרגיל, מה שעורר בי רצון עז להפוך עליה מגש של פירות חתוכים, אבל במקום זה צימצמתי איתה מגע. משונה לי כל הסיפור הזה איתה. כשנדמה לי שרע לה, אני כורעת תחתי מרוב אמפתיה. כואב לי בשבילה ועצוב.

היו מצגות מרתקות. אחד שעשה פרוייקט עם מורים למתמטיקה: במקום ללמד הוא הטיל על התלמידים לתכנן בעצמם את הלמידה, את הבחינות ואת המטלות. במצגת שלו סתמתי את הפה כל כך חזק, שסדקתי שן.

באותו היום גם פגשתי את מייקל. המראה - אוסטרלי טיפוסי. עור לבן עד כדי ג'ינג'י, עיניים ירוקות צפרדע. האופי - אוסטרלי טיפוסי. רכיבה על אופנועים, גלישת מצוקים, צניחה חופשית, ומצב רוח טוב עד לב שמיים.

יצא לנו לדבר כמה דקות מדי פעם, לא משהו משמעותי. קלטתי את הטיפוס, ועברתי לרכל עם הירדנית על המזרח התיכון. אחר כך הדיקאן הגיע והיתה כל השיחה איתו, ולפני שפניתי כה וכה,  נגמר היום. ארוחת הערב אורגנה להיות במסעדה האבוריג'ינית, ואני עוד הייתי צריכה להחליף בגדים ולאסוף את גבי.

לפני שהארוחה התחילה הספקתי לדבר עם גרג. סיפרתי לו על הדיאלוג שלי עם הדיקאן, ודיברתי איתו על הדאגות שלי. הייתי רוצה להשאר פיזית עם הקבוצה, אמרתי לו, בבניין המשונה ורדוף הרוחות שלנו, ולא לעבור לקמפוס הראשי ולקפוא מקור עם המזגנים. מה גם, שהמחקר איתך ייתקע משמעותית אם נהיה בקמפוסים שונים, ולא תהיה לנו עבודה משותפת.

גרג מיהר לפטור את הדאגות שלי. אין מקום בקמפוס הראשי ממילא, והמחקר שלך לא ייעצר והכל יהיה בסדר, הוא אמר. ממילא אי אפשר לעשות עכשיו כלום. בואי נחכה עד יום שני. הכנס ייגמר, כולם יחזרו למקומם בשלום ואנחנו נדבר עם הבוס החדש שלך ונברר מי נגד מי ולמה.

בסדר, אמרתי. אני חושבת שהמנגנון שלך הוא לסדר דברים לבד ואחר כך ליידע אותי כשהן גמורים. שזה בסדר, אבל אני ארגיש יותר טוב אם אני אדע מה אתה מתכוון לעשות, עם מי אתה מתכוון לדבר ועל מה, ומה האפשרויות שאתה רואה, מאשר לחכות בסבלנות עד שתיתן לי מוצר מוגמר.

כי את פשוט קונטרול פריק, אמר גרג, ולי עלה הסעיף.

אתה יודע מה? רשפתי עליו בזעם, it takes one to know one

שזה אולי לא היה הדבר הכי נחמד להגיד, אבל חלאס, מה זה הפטריכיאליות הזאת?

בנתיים הגיעו כל שאר האורחים והתחלנו בסיור עם האבוריג'ני, שכלל נגינה בדיג'וּרידוּ. דיג' הוא בעצם ענף עץ שתוכנו נאכל מבפנים על ידי טרמיטים ונשאר חלול. האבוריג'ינים מנגנים בעזרתו וממחיזים ומספרים את סיפורי העדה. יש לאבוריג'ינים קטע כזה, בשיחה, שהוא לא מערבי בכלל. אם אומרים משהו לאבוריג'ני, הוא לא מגיב מייד. הוא כאילו טועם את מה שאמרת, שוקל אותו, בודק מה יש בו להציע, מהרהר, מחכה - אולי תגיד עוד משהו? ואם לא, אחרי דקה בערך, האבוריג'יני יגיד משהו משלו. ואז עוד משהו. ועוד משהו. ועוד קצת. ואם תהיה בשקט - אז עוד קצת. זה קצת כמו לחזור להיות ילדים ולהקשיב למספר הסיפורים השכונתי.

 

ארוחת הערב הגיעה, ואיתה היתושים. מליסה השיגה ספריי נגד יתושים ורשמתי לי נקודה לזכותה. הצגתי את גבי בפני ההוא עם שיעורי מתמטיקה, וההוא עם שיעור מתמטיקה הסכים עם גבי, שמטרת השנה הראשונה היא לשרוד. אבל אחר כך יש על מה לדבר.

אני הלכתי הצידה לדבר עם לינדה. היא רצתה לעשן, ואני רציתי לדבר איתה. ריכלנו על דא והא ואז הסתבר שהיא וגונזה שתיהן יהודיות. מרחוק ראינו את כל השאר אנשי הכנס עומדים יחד ומדברים, אוכלים מני מאכלים נטולי גלוטן ולקטוז, מרססים את עצמם בספריי נגד יתושים, ומעלה לקול ההמון נישא קולה הרם של מליסה. המצב התחיל להיות קשה.

ישבנו לשולחן עם מייקל ולינדה, ומייקל, כך הסתבר, הוא בעלים של שלושה סוסים וחווה. גבי ואני הסתכלנו בו במבטים מזרי אימה, ומייקל נרמז והזמין אותנו לבקר. שקלנו את הנסיבות, החלטנו שבעצם אנחנו די מחבבים אותו, וכמובן שנענינו להזמנה. התוכנית האומנותית התחילה, והיא כללה המצאת שירים מגוחכים על נציגים נבחרים מהכנס, ועוד משחקי מעגל. הערב הסתיים בויכוח זועם ביני לבין גרג (הוא אמר משהו מטופש על זה שנשים מנציחות את השובינזם, בגלל פחד משינוי, ואני כיסחתי אותו. כפיים לי!) שהוביל לשיחה ביני לבין מייקל על השוביניזם הישראלי וכמה הוא שונה מזה האוסטרלי. אני חושבת שההבדל הוא, שהשובינזם האוסטרלי (או לפחות זה באיזורים שכוחי האל של אוסטרליה) ניזון גם מרצונן של הנשים לשמור על הדברים כפי שהם.

בבית, דיברתי עם גבי. הולך ונהיה לי יותר ויותר קשה עם מליסה, אמרתי לו. מה שאני עושה לא עוזר.

מליסה קוקו, אמר גבי. את לא רואה? תסתכלי איך היא מדברת. היא קוקו לגמרי.

 

למחרת הוטל עלי להיות א' הקראת זמנים בסשן של הבוקר. ראשית, שכחתי שהתפקיד הוטל עלי. שנית, שכחתי להכריז על תחילת הסשן ומי ירצה בו. שלישית, שכחתי להביא איתי שעון. רביעית, שכחתי לבדוק באיזו שעה התחיל הסשן הראשון, וחמישית, שכחתי לעצור אותו בזמן.

גרג שלח בי מבט זועם, וביקשתי מייקל שעון. באיחור לא גדול עצרתי את הסשן הראשון. טעיתי בהצגת המציגה של הסשן השני, ובאופן כללי התחלתי להרגיש שגרג עומד למסור אותי בשמחה לאנשי האסטרטגיה, ויפה שעה אחת קודם.

עוד אני יושבת בסשן השני, הסתכלתי בשעון שעל הסלולרי של מייקל, ואמרתי לו - אני חושבת שהוא נעצר.

נעצר? מה פתאום נעצר? נדהם מייקל, ואז הבין את הבדיחה. הוא לא נעצר, אמר לי. הזמן נעצר - יען כי ההרצאה השניה היתה ארוכה ומייגעת.

כדי להרים את המוראל, העברתי סדנת ריקודי בטן לחברי הכנס אחרי ארוחת הצהריים. היו מצלמות, וכולנו היינו במצברוח מרומם. גם אני.

סינגורו הציג את שלו, וראיתי במו עיני איך הבטחון העצמי שלו הולך וגדל מרגע לרגע, והתמלאתי אושר בשבילו. מייקל הציג את שלו והתמלאתי קינאה -  מייקל חוקר את תעשיית הקולנוע האוסטרלית, מזוית עיסקית. מרתק! אחד האורחים, דוב גריזלי, הציג שיטת הוראת מתמטיקה חופשית, והפעם היה קצת יותר ריאלי והודה שלוקח לתלמידים כתשעה חודשים להתרגל לשיטה הזו, לפני שהם מתחילים להרוויח ממנה. אבל הוא הסכים לדבר על זה עם גבי, לשמחתי.

אבל ככל שהתקדם היום, והפרזנטציה שלי הלכה וקרבה, והישיבה על הכסאות הבלתי ארגונומיים בעליל הלכה והתארכה, שאלתי נפשי למות.

מליסה וגרג הציגו את הפרזנטציה שלה במשותף, ואני תוהה אם זה בשביל לבלום את הכישלון הקולוסאלי של הפרזנטציה שלה בראיון. להפתעתי היא דווקא היתה בסדר, ויחסית אסופה. היא ניגשה אלי אחר כך והתנצלה שהיא לא תהיה בזו שלי. היא היתה חייבת לאסוף את הילדים. הרגשתי רע. הנה אני, חורשת רע, ומליסה עוד טורחת להתנצל על משהו שבכלל לא אשמתה ולא משנה לי כהוא זה.

הפרזנטציה שלי עברה טוב, קיבלתי פידבק טוב ורעיונות טובים. דוב הגריזלי, זה שעובד על רעיונות מגניבים ומטורפים לחלוטין, אמר לי שהוא אוהב את מה שאני עושה. זרחתי באושר. ארוחת הערב נועדה להיות במסעדה התיאלנדית. מיהרתי הביתה להתלבש ולאסוף את גבי, החולה עדיין, אגב, ומתמיד בסירובו לראות רופא.

איך שנכנסתי נשמעו קריאות התפעלות על לבושי. גרג ניגש אלי מאוחר יותר, ושוב אמר שאני נראית טוב. אני כנראה נראית ממש טוב, אמרתי לו, כי אתה אף פעם לא מעיר שום דבר על מה שאני לובשת או איך שאני נראית. אז זה בסדר שאני אגיד שאת נראית היום ממש טוב? הוא שאל. זה בסדר גמור, אמרתי והלכתי להביא משקאות לגבי הנובל, שישב ודיבר עם הדוב גריזלי על הרעיונות המטורפים.

מייקל ישב לידי. קישקשנו כמה מילות חולין, ואז הוא הפיל את הפצצה.

שמתי לב שיש קצת עוינות בינך לבין מליסה, הוא אמר.

אוי, אמרתי.

יש לך תפיסה טובה, אמרתי.

האמת היא שקשה לי עם מליסה, אמרתי לו. קשה לי עם הדברים שבה, שאני לא אוהבת בי.

זה דיפלומטי, אמר מייקל.

לא, זה לא. הסברתי. ככה זה. אם יש בך משהו שאתה לא אוהב, קשה לסבול את זה באחרים.

רוב האנשים לא רואים את זה כמוך, אמר מייקל.

אני מנסה לעבוד על הדברים האלו, אבל זה לא עובר ביום אחד. אמרתי.

איזה מן דברים? שאל מייקל, את ומליסה לא דומות בכלום.

איזה חמוד, חשבתי לעצמי. כפרעליך.

תודה, אמרתי לו, אבל יש ביננו כמה דמיונות. למשל, הצורך בצומי. הצורך הזה כל הזמן להשמיע, כדי להיות במרכז העיניינים.

את לא כזאת, אמר מייקל. לא ממה שאני הספקתי לראות.

כן הערתי את ההערה ההיא ללינדה, הזכרתי לו.

לא אמרתי שאת לא מעירה, הוא אמר. אבל מה שאת מעירה תורם לדיון. את מעירה דברים של טעם, דברים שיש בהם חוכמה ועניין. מליסה מדברת בעיקר שטויות משעממות.

לא התאפקתי וחיבקתי את כתפו. זה כל כך יפה מצידך, אמרתי לו. באמת.

אבל זה נכון, אמר מייקל. ואני לא חושב שאני היחיד שחושב ככה.

טוב, יש עוד עניינים, אמרתי לו. למשל כל העניין עם גרג. הוא יש לו את הקטע הזה של דמות אב, וגם לי וגם למליסה יש תסביכי אב, ככה שאנחנו כל הזמן בתחרות. ואני גדלתי כבת יחידה, ואני ממש לא רגילה שיש לי אחיות ואני צריכה להתחלק בדברים, ואני עוד יותר לא רגילה להיות האחות הקטנה, שאף פעם לא תדביק את הפער ולא משנה מה.

לא משנה מה? נדהם מייקל, את תדביקי את הפער כמו כלום. את פשוט יותר טובה.

תודה, אמרתי, אבל אתה יודע איך זה, יש עניין של לוח זמנים. סיפרתי לו על כל עניין הראיונות, וכמה טוב הלך לי, ושבסוף בחרו את מליסה.

את צוחקת! נרעש מייקל, זה מגוחך.

והשיחה המשיכה. ודיברנו על העבודה בקבוצה שלי, ובקבוצה שלו, והעבודה החדשה שלי, והדיקאן, וזה שעם גרג אפשר לפלרטט והוא לא יעשה עם זה כלום, אבל עם הדיקאן צריך לבלום את הפלירטוטים שלו, ועל המשפחה שלי (קצת), ועל השיקום שלי מהמשפחה הזו, ועל גבי, ועל התושבות, ועל העזיבה את ישראל, ועל התחביבים שלו, ועל הסוסים הלא-כל-כך שקטים שלו, ועל הילדוֹת שלו, בעיקר על זו בת השמונה עשרה שעושה המון צרות, ופתאום הבנתי -

 

שזה מה שחסר לי.

 

חסרה לי האינטימיות הזו. חסר לי שירצו להכיר אותי, ויתפעלו ממני, כאדם, ולא כחוקרת או כמרצה. וחסר לי שישתפו אותי, ויחלקו איתי, ויתנו לי להתפעל מהאדם, ולא מהמנחה.

 

אני מבינה שיש לגרג ומליסה היסטוריה של שנים, אמרתי למייקל, ושהם עברו ביחד הרבה. ואני לא יכולה לצפות שבתוך כמה חודשים אני אשתווה לכל ההיסטוריה הזו. אבל...

אני כל כך הרבה יותר טובה!

 

you are, אמר מייקל, וקנה אותי סופית.

 

ועם גרג, עבר מספיק זמן כדי להבין שזה לא עניין של זמן. שהוא מחזיק אותי בריחוק של זרוע, ולא נותן לי להתקרב ולא מתקרב אלי בעצמו, ואני כל הזמן בהרגשה רשמית ודחויה, כשלנגד עיני הוא מעדיף את קרבתה של מליסה, הקוקו.

ונמאס לי.

 

ואולי זה לא רעיון רע, לעבור למחלקה אחרת ולקחת פסק זמן, ולראות מה עוד יש לעולם להציע.

מגע אנושי זה משהו שאני לא מסוגלת בלעדיו, ואני מרגישה שגרג מונע ממני את המגע הזה. אולי אפילו ביודעין, ואני לא יודעת למה. כמובן, אפשר לדבר על זה, אבל יש לי הרגשה ששיחה על הנושא רק תוסיף מתח ומועקה לעניין. לפחות בתקופה הקרובה.

 

היום האחרון היה קצר, ואני הייתי מרוטה ונטולת אנרגיות. מייקל ואני נפרדנו בעצב גדול, ודוב גריזלי הביע רצון לעבוד איתי בעתיד. הכנס היה הצלחה. אני מיהרתי אל הכירופרקט, ואחר כך נפלתי לישון בתשישות מוחלטת.

 

מייקל יגיע לאיזורינו שוב בדצמבר, עם אשתו, ונצא ארבעתינו יחד לצלול ולחפש הרפתקאות (בתקווה). אם נרצה נוכל לנסוע אליו לאיזור סידני להתארח, ולרכב על הסוסים. אני על הסוס הרגוע, כמובן.

אני אנסה כן להישאר בבנין רדוף הרוחות, בגלל תיעובי למזגן, אבל אם יעבירו אותי לקמפוס השני - ניחא. קרוב יותר לאליזבת, לחדר כושר, רחוק ממליסה, ועם מספיק מרחב להחליט מה אני רוצה מעצמי ולמה.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 28/10/2006 15:08, בקטגוריות עבודה, דע את עצמך
40 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של רון ב-2/11/2006 08:10

גרנולה, ספות ולוח שנה.

יש מצבים שאני תוהה אם בצדק אני מציגה את עצמי כאדם אינטילגנטי.

 

יש כמה רשתות שיווק גדולות המפגינות נוכחות בעיירתנו. כמו שבארץ יש קו-אופ, שופרסל, מגה, ואני כבר לא זוכרת מה עוד, אז לנו יש את וולוורת'ס.

(יעני woollworth's).

יש עוד כמה, אבל וולי'ז הכי שווים.

עד עכשיו הם היו בסדר יחסית. נגיד ככה - יותר מגוון מאשר אצלם לא מצאתי. חוץ מהחנות האסיתית, אבל זה סיפור אחר. כלל האצבע אומר, אם זה לא בוולי'ז, זה לא בעיירה. משהו כזה.

ובכן, מתוקף היותם רשת גדולה ואימתנית, הם לא תמיד מודעים לצרכיו של האזרח הקטן ומדי פעם מפסיקים להביא מני תרגימא שבלעדיהם חיי אינם משהו בכלל. למשל, שמנת חמוצה ללא לקטוז. או שמנת מתוקה ללא לקטוז, אם כבר. והקש ששבר את קיבת הגמל - גרנולה ללא גלוטן.

מזה חודשיים, לאחר שאיתרתי את מצבור הסיבים התזונתיים הפריך הזה, אני זוללת ממנה בוקר, לפעמים ערב (במקום שקדי מרק), כארוחת עשר, ואף כחטיף להשלמת קלורית אחרי ארוחת צהריים. המוצר סולק ללא זכר מעם המדפים, ואני נותרתי לבדי בחושך ואפילו כוס מים לא הציעו לי.

בצר לי, התלוננתי באוזני האחראי על הרכש. גם בעבר לא יצא מזה כלום, ואכן כמיטב המסורת הבטיח האחראי לעשות כמיטב יכולתו. ברגע ששוכנע שגבי מופנה אליו השליך את הפתק ממנו והלאה ואני נותרתי לבדי לחפש גרנולה ללא גלוטן.

אלא מאי? כל הגרנולות האחרות מבוססות על פיצפוצי אורז מטופשים במחיר שערורייתי. חקרתי את האינטרנט (מטה לחמי) ומצאתי את אתר הבית של היצרן.

ובאתר הבית מוצגות כל הגרנולות זו לצד זה, והנה זו החביבה עלי קורצת לי באלף דגנים, ומכריזה קבל עם ואינטרנט: "נטול חיטה, אינו נטול גלוטן".

אני לא יודעת אם אני קראתי לא נכון או שהאריזה השתנתה, אבל עובדה, מזה חודשים אני זוללת את הגרנולה הזו ותוהה למה מצבי לא משתפר.

אם חושבים על זה, פלא שמצבי לא הידרדר אף יותר.

---

שכבתי לי על הספה הישנה והורסת-הגב ובהיתי בלוח השנה. דודה של גבי הכינה אותו במו ידיה היצירתיות. כל חודש הוקדש לנכד / נין אחר ממשפחתו של גבי. כדי למנוע טרוניות, הדודה השתמשה בתמונות הכי גרועות של כולם. אני נראית כמו פרה גרוזינית, אחות של גבי הכוסית נראית כמו בהמה מובלת לשחיטה - כולם נראים זוועה ולא יכולים לטעון לאפליה. פטנט מצויין.

הדודה גם סימנה בלוח את יום הולדתו של כל בן משפחה, לועזי ועברי גם יחד. מקסים, לא?

שכובה הייתי והסתכלתי בלוח, הבחנתי שיום הולדתה של גיסתי מגיע בסוף החודש וציינתי לי שמן הראוי לזכור להתקשר.

ענן מחשבתי התגבש לו בתודעה.

הרי היומולדת של אחות של גבי מגיע אחרי היומולדת שלו, כלומר...

שבוע וחצי לאחר המועד נזכרתי. להגנתי, יום הולדתו הלועזי של גבי לא סומן! תמיד דופקים את האשכנזים.

"גבי", אמרתי לו, "אתה יודע מה שכחנו?"

"מה?" שאל גבי בחוסר עניין.

"את היומולדת שלך".

"אה", אמר גבי והמשיך לבדוק עבודות.

---

סאגת הספות.

זוכרים שקנינו ספות?

ובכן, הסיפור היה קצת יותר סבוך מזה.

יצאנו יחד להתבונן היצע הדל של עיירתנו, ונחרדנו. מראש לא תיכננתי להוציא יותר משלוש מאות דולר, שהרי הבית הנוכחי לא בחרנו את צבעיו. בטח לא את צבעו החיצוני, הידוע בשם "אפור-דיכאון-קליני", אבל גם לא הפנימי הקרוי "ירוק-מחלת-ים". מכאן שעל הספה להיות נוחה, נעימה, אבל לא בהכרח תואמת.

מעשה שטן, ספה סבירה עולה לא פחות מאלף חמש מאות דולר. אלו הזולות יותר נוחות כמו הספות בבית אמי, כולל הנוכחוּת. והרי ספות כאלה כבר יש לי.

נאלצנו לתקן את ציפיותינו, ועברנו ל"ספות נוחות שלא יעלו יותר מההכנסה החודשית שלנו". בחנות אחת, מרוחקת וגדולה, התגלו הספות שעליהן סיפרתי בפוסט. נוחות למדי, בצבע נסבל מינוס, ובמחיר של אלף מאתיים. התלבטנו לבט-ושוב, וחזרנו לביתנו.

אחר כך הלך גבי ביוזמתו לחנות אחרת. נכנה אותה "קטנה ומטופשת". הוא התקשר אלי לעבודה.

"תשמעי", אמר אהוב לבי, "יש כאן ספות, חבל לך על הזמן. תשע מאות וחמישים דולר. נוחות שאת לא מאמינה. אני רק לא סגור על הצבע. הוא קצת ירוק".

הצטרפתי אליו באולם התצוגה וחשכו עיני. לא ירוק היה הצבע, כי אם זית-מדי-צה"ל. משהו מחריד ומעורר בחילה.

"רק תשבי עליהן רגע", התחנן גבי, "רק תשבי ותראי איך הן".

"זה לא משנה" הקשיתי עורפי, "את הדבר הזה אני לא מכניסה הביתה. אתה ראית איך זה נראה? זה מחריד! זה תוצר לוואי של קילקול קיבה! איך אני אכנס לסלון עם הדבר הזה שם?"

"רק תנסי לשבת, מה אכפת לך?"

התיישבתי, ואכן, ספות נוחות ונעימות מאלו לא ידעתי מעולם. עוד אני נאנקת בהנאה, נפל מבטי על הספה השניה שבצמד והאנקה הפכה לנעירה. "איכס", אמרתי לגבי.

"אבל הן באיכות יותר טובה!" ניסה גבי לדבר על לבי, "והן יחזיקו מעמד יותר שנים. והן זולות יותר. מאתים חמישים דולר זה משמעותי".

סירבתי, אבל הלכתי להתבונן מה עוד יש לחנות הקטנה להציע. משנחה דעתי שאין בה שום דבר ראוי לקניה, חככתי שוב.

"אתה יודע, אולי בכל זאת ניקח אותן", אמרתי לגבי, אבל אז נפל עליהן מבטי ונזכרתי כמה הן נוראות.

נסענו לחנות הגדולה והמרוחקת וככה אמרנו להם: הספות שלכם יותר יקרות ובאיכות נמוכה יותר מאלו שבחנות הקטנה. אם לא תורידו מאה דולר מהמחיר, לא ניקח אותן. אם תורידו, הרי שהספות שלכם בכל זאת יותר יפות ועל יופי משלמים.

החנות הגדולה נעתרה.

זו הזדמנות טובה להזכיר שגבי ואני שנינו חננות מאין כמונו, ובנפאל כל פעם שהתמקחנו בסוף יצא ששילמנו למוכרים יותר ממה שהם ביקשו כי ריחמנו על עוניים.

היינו קצת בשוק, אבל מסתבר שגם האוסטרלים חננות ולכן הצליחה לנו ההתמקחות. שמנו מאה דולר פיקדון והלכנו לדרכנו, שמחים וטובי לב.

בערך.

אני התחלתי לפקפק בהחלטתי. כן, הספות הנבחרות יפות יותר, אבל האיכות? מה יהא על האיכות? והרי הבית ממילא מכוער הוא. הספות לא ישנו לכאן או לכאן, ועדיף מכוער ונוח מאשר יפה-מינוס ועם גב כואב.

כעבור שבוע נסענו שוב לחנות הקטנה. אם הן עוד שם, אמרתי לגבי, נבטל אתה קניה בגדולה, וניקח אותן.

לא הצלחתי להחליט אם לשמחתי או לא, אבל הספות ההן עוד היו שם. מכוערות אף יותר משזכרתי, אבל גם נוחות יותר.

וכך, בלי המתנה של שישה שבועות, ביום למחרת, התמלא סלוננו בספות הבלתי נסבלות האלו, שכל כך נעים לשכב עליהן, וגם לשבת.

כדי שלא רק אני אסבול, צילמתי אותן. איכשהו, המצלמה לא תופסת את גודל הזוועה. שזה רק הוגן, כי אתם לא יכולים לשבת עליהן. בתמונה הן נראות חומות נסבלות, אבל תאמינו לי. הן מכוערות טיכו. היתרון הוא, שממש לא יכאב לי הלב אם יקרה להן איזה נזק בדמות מזון, נעליים או פרוות כלבים.

כבר אי אפשר לכער אותן יותר.

 

 

וגם סידרתי את הארון. אני אחד האנשים הכי מבולגנים שאני מכירה, ככה שרציתי להנציח את הרגע. ברור לי שזה לא יחזיק מעמד.

 

מי שכן רוצה לדעת איך זה היה קודם - תוך שבוע יהיה שידור חוזר.

---

גבי המסכן עבר היום אסיפת הורים. כאן ההורים קובעים פגישה עם המורה ליום אסיפת ההורים. למורים האחרים כמעט ואין פגישות, אבל הלו"ז של גבי מלא עד תומו.

כולי סקרנות.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 17/10/2006 10:27, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, דע את עצמך
94 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של adult resorts ב-18/5/2008 23:38

31,185