אין מקום אחר

---

לרגל חגיגות ששים שנות ישראליאנה, ארגנה הקהילה היהודית בתפוצת ק"ק וושינגטון חגיגה רבתי, שלכבודה נשלפו מהנפטלין מבחר מתוצרי התרבות הישראלים/יהודים שיכולים לעשות כבוד למגזר, הולאם ה-Mall (ולא, כמו שהבהרנו הבהר היטב לגיסתי, זה לא קניון. זה הדשא הענק שבין הוושינגטון מונומנט לבין הקפיטול). הנה, תקענו יתד, הקמנו מאחז, חומה ומגדל. גורו לכם - מעכשיו, ארץ ישראל זה כאן, ואין לנו כוונה להחזיר אף שעל. 

 

בין חיפה, ירושלים והשירותים, הוצבו שלל ביתנים שתפקידם להציג באור נגוהות את ארץ ישרואל.

רכבות רכבות של יהודים (כן, זו בהחלט אסוציאציה בעייתית) וחובבי ישראל נהרו ממרחק למול, ומילאו בשלל חולצות יידישקייט, שכולן אומרות ה"תראו אותנו, אנחנו יהודים כה מאגניבים שחבל"ז". או שאנחנו חושבים שישראלים זה אדם סנדלר ב-Zohan (מאיפה לעזאזל הם הביאו את השם הזה? רצו זוהר והנון נדחפה כי הסוכן שלה שכב עם מישהי בהפקה?), ואנחנו כה משעשעים ביהדות המתפרצת שלנו ובחולצת ה-America Don't Worry, Israel is Behind You!

 

 

 

(אין, אין על יידים בשיניים שבורות ואף מרוסק!)

בין היתר הסתובבו שם פליטי "הלל" האוניברסיטאים (חביבי נפשה של מיק), ונשאו בגאווה חולצות "הערווערד" או "סירקיוז" בעברית פרושה על כל חזם. שוין. 

נכון שהיה שם גמל (אלוהים עדי, איפה מוצאים גמל ב-DC? בגן החיות? והאם שכנעו את ההנהלה לשחרר אותו לרגל אירוע משפחתי?), ובוטקה של אלעל בה חילקו דגלים, מפות ושארי אביזרים טקטיים אבל לא הנחות במחירי הטיסות, חול משפת הים בתל אביב (ככה נשבעו), בסטה למכירת פלאפל וביסלי גריל (!), חב"דניקים ששכנעו עוברים ושבים מבועתים להניח תפילין כמיצווֶה (טוב, נו. הם בכל מקום), וגם תומכי מקיין ואובאמה **. אבל הסיבה העיקרית לבואנו, ולבואם של עוד כמה אלפים, היתה התכנית האומנותית שהובטחה. בין היתר חוללה שם גם להקת ריקודי העם המקומית - כן, יש חיה כזו. והיא מצחיקה בערך כמו ארמדילו. אבל אנחנו התכנסנו כאן לכבוד משינה, שסגרו סיבוב הופעות בקהילות הישראליות בארה"ב, במיקום הכי שווה בעיר.

עכשיו כמה מילים על הופעות של אמנים ישראלים בארה"ב. בד"כ הווינטים לדורותיהם מתפעמים "עידן רייכל בלוס אנג'לס!", "ריטה בניו יורק", "רני בפאריז" (טוב, לא באמת קשור). העניין הוא שרוב ההופעות האלה נערכות בפני קהל יורדים כרסתן, באולמות קטנים ודחוקים, ושאין אמריקאים, למעט ידידינו מ"הלל", ששמעו עליהן או טרחו לקנות עבורן כרטיסים. בדיוק כמו שחופני הקטן (או הגדול. יש הבדל?) היה מבקר את ק"ק ברוקלין בעשורים 70-80-90 של המאה הקודמת, כך המשינה-רייכלים לדורותיהם באים לדור הצעיר.

אפס, הדור הצעיר לא מאד מתעניין בהם*.

זה בעיקר הדור המתבגר, בואכה גיל העמידה (כן, עומדים היינו בשערייך גיל העמידה) שעומד וצורח באמצע המול "גילה גילה בוצ'ה בודי".

 

וגם המשינאים, אפעס, כבר לא מה שהיו פעם. איגי דיין עדיין מגלח את השיער בצורות תמוהות, אלא שעכשיו יש לו פחות מה לגלח, כי הקרחת הטבעית אוכלת כל חלקה טובה. יובל בנאי הולך ומאפיר, הולך ונראה מרוט, ובאופן כללי הם נראים כמו מי שהיו מאד רוצים לשבת עכשיו בסלון 2+3 מתוצרת שמרת הזורע, לפצח גרעינים, לקטר על הממשלה ולדסקס ענייני מס הכנסה. אלא שהם נקלעו, בטובתם או שלא בטובתם, לבמת הבידור המקומית, ונאלצו להופיע. זה לא היה זה. לא תפס. היה נחמד, הזכיר במעומעם נשכחות, ובעיקר המחיש את הזמן שעבר בין הופעת הפירוק-האחרונה-בהחלט-שאחרי-ההופעה-האחרונה-ההיא-בערד, לבין מצבנו דהיום.

 

אבל זה היה כאין וכאפס לעומת המחזה הביזארי הבא שנגלה לעינינו, כשעלה מנדי פטינקין לבמה. במקום איניגו מונטוייה חדור רוח קרב, שיבוא להראות לנו איך יידישע פיראטן יודעים לעשות סדר, וללמד את הזוהאן כמה פרקים ב-Krav Maga, קיבלנו רק את היידישע. כזו ערימת קרעכץ, אויי אויי אויי ויבבם יבבם לא נשמעה ברחבי וושינגטון מאז שמוניקה וביל עשו את שעשו, כמה מאות מטרים מהמקום בו עמדנו.

לא אילוסטרציה. בחיי גאט שזה מה שהיה על מסכי הוידאו.

 

המזל היה שבסיום הספקטקל המרגש הזה בו ישישות קהילת פוטומק הזילו דמעה, כחכח הפטינקין את גרונו, המהמם שכ-50 אלף איש נמצאים במקום ויעזרו לו להגשים את חלומו. לא, לא לעלות לארץ הקודש (הוא היה בטיול אופניים עם הבן שלו, וזה הספיק לו), אלא שנצעק כולנו ביחד את המשפט שהקנה לו תהילה - My name is Inigo Montoga, you killed my father, prepare to die. צעקנו, בטח שצעקנו. בדיוק הסתובבו שם החבר'ה הפלסטינאים שמחו על הנכבה והפריחו בלונים שחורים, ככה לגמרי הראינו להם מה זה, איך נצח ישראל לא ישקר, אלא ירהיב בקרבות חרבות אכזריים, ובאופן כללי, אינגויי כל העולם התאחדו, ואל תשכחו שלא כדאי להתעסק איתנו.

 

אותות הסיום היו מוישה אופניק ובנדודו אוסקר העצבן, שהבהירו שוב לעולם שאנחנו אומה קטנה, מוקפת אויבים ועצבנית משהו אש (אם היו רוצים יונה עם עלה של זית, לא היה עדיף להביא את קיפי בן קיפוד על נעלי הנמרוד שלו?), ומצד שני היו חביבים דיים להתחבק עם הילדים בקהל ולהעביר להם את מורשת העצבים והקריז (מה שגרם למיניאטורה לדפוק מיד טנטרום עצבני לאין שיעור, מתוך פאניקה מוחלטת מצמד הווילדע חייעס).

 

הקינוח, בדמות רג'ינה ספקטור, יתברך שמה וקולה, היה משובח, אף שהשמלה הכחולה שלה, באותו מיקום גאוגרפי, העלתה זכרונות מימים שמחים יותר בבית הלבן. בניגוד לקודמיה, היא הצליחה לגרור קהל של כמה עשרות אלפים, רובם כלל לא קשורים לישראל, לשמוע הופעה משובחת. לבחורה יש קול צלול, מנעד מרשים וחביבות בלתי אמצעית (כולל שכחת מילים חמודה להפליא באמצע ההופעה).

אילולא הקשישה מעלת הפימה בת הרבע-לתשעים, שגמרה ליבב על פטינקין, והתחילה להרביץ לנו עם מקל הנחיה שלה כי אנחנו מסתירים לה (כן, מדובר בכבדת ראיה ומעלה, הופעת פופ בעמידה ורטינה מהסוג היהודי העמוק ביותר אה-לה-"הבן שלי הביא שווערצה לחג"), והעובדה שכל מוכרי הגלידות נותרי מחוסרי סחורה בדיוק כשהיינו לגמרי מוכרחים משהו קר (במסגרת הסימולציה גם מזג האויר דמה לתל אביב בשלהי אוגוסט, עם כל החן שבדבר), היינו יוצאים משם משובבי נפש לחלוטין ומבסוטים חלאס.

שנאמר -

"הנוחות הפכה לשיכחון מרגיע
דורי כבר אזרח אבל עדיין זר
רני כבר שכח את כל מה שהבטיח
ואנחנו כאן. נראה לכם מוזר?"

(המממ...כן. מוזר, מוזר, מוזר).

 

---

* note to self - ילדים והופעות רוק (אפילו רוק קשיש) לא הולכים טוב ביחד. לא עזרה אינדוקטרינציה מוקדמת, ולא עזרו נעליים. הילדים השתעממו מוות, והדבר היחיד שהציל אותנו מסקילה היה לקחת אותם על הגב/כתפיים ולרקד איתם משל היינו נחמנים מאומנים היטב. מסקנה - ילד ששוקל 22 קילו הוא לא חוויה מרנינה בהופעה שכזו. את ההופעות של REM וג'ורג' מייקל המתוכננות להמשך הקיץ נאלץ לראות בלעדיהם. הו, מה קשים הם חיינו.

 

** מי עדיף? ברק א. או ברק או.?

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 3/6/2008 05:07, בקטגוריות יש לנו ארץ נהדרת, נעים, רק באמריקה
79 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-6/6/2008 23:42

פה אין ספויילרים

 

זה הגיע היום -
 

הדוורית אמרה שבניגוד לכל שאר המקרים, את החבילות האלה אסור להם להשאיר על סף הדלת, אלא רק למסור ביד. משעשע.
לקחתי, פתחתי, דפדפתי, וקראתי מיד את שני הדפים האחרונים, ודחסתי לתיק.
כזו אני - לא יודעת לדחות סיפוקים.  אולי המטוס יתרסק מחר בדרך ולא אדע את הסוף? אולי יגנבו לי את הספר מהתיק. אולי הילדים לא יתנו לי לשבת ולקרא אותו בשקט ב-17 השעות שיש לנו מבית עד בית.
לכו תדעו...

ואיך אתם? קוראים את הדפים האחרונים של ספרים (לא, לא רק הארי פוטר. בכלל) או לפי הסדר?

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 22/7/2007 06:50, בקטגוריות נעים
66 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של חורף. ב-26/7/2007 16:06

ואתם רוקדים
כשהתחתנו, לפני עשור ומשהו, לא היו הרבה אלטרנטיבות. שניים-שלושה גני אירועים, הרבה אולמות שבהם לא דרכה ולא תדרוך כף רגלנו, שלושה-ארבעה צלמים ששמם הסתובב בין כל המתחתנים, ושבעת'לפים סלוני כלות מזעזעים. גם די-ג'יי-אים לא היו הרבה, והבחירה היתה בין "כפיים! כפיים! שמפניה לשולחן המצטיין!" לבין שני דיג'יי שנראו סבירים בעליל. בחרנו באחד. ככה, כי הוא נראה סימפטי.
ואז ניהלנו איתו את הויכוח ההזוי הבא -
לא תהיה פסדובלה בחתונה.
כן תהיה.
לא תהיה פסדובלה, וגם לא וואלסים ולא ריקודי שנות השישים.
כן יהיו, הקהל המבוגר דורש את זה.
לא יהיו. על גופותינו יהיו.
מה, לא תעשו קצת שמח לדודה ברוניה ולסבתא? אתם תראו איך אחרי שיר או שניים למבוגרים, הם לא ירדו מהרחבה גם באומצה-אומצה שלכם. עלי.
מה עלייך? זו החתונה שלנו, נראה לך שנרצה אצלנו בחתונה פסדובלות? את זה תשאיר לאולמי רסיטל. לא לנו.
(האמת היא שהיינו קצת יותר צעירים, נאיביים ונטולי אסרטיביות, כך שהשיחה היתה יותר מונולוג מדיאלוג).
 
בסוף הוא ניצח. ברור שהוא ניצח. ולא רק שהוא ניצח - הוא צדק.
כי הדודות-ברוניות לדורותיהן החלו לקפץ כעיזי הרים על הרחבה למשמע הפסדובלה, או מה שזה לא היה, ונשארו שם עד אמצע הלילה. אחד הקטעים ההזויים ביותר היו החברות של אמא שלי, שכונו על ידי עצמן "האלמנות העליזות" (כן, הן היו גם זה וגם זה) מקפצצות בעליזות למשמע "Fantasy" של אדמה, רוח ואש. בעצם, תראו לי חתונה מאותו עשור שלא היה בה לפחות שיר שלהם. אין חיה כזו.
 
השבוע הלכנו לעשות כבוד לאלמנות, ולשמוע את אדמה, רוח ואש בהופעה.
ההופעה נערכה במקום הכי שווה להופעות קיץ באזורנו - פארק, שהוא למעשה "פארק לאומי לאמנויות הבמה", ובעברית - אמפיתאטרון. אבל שווה. עם המון דשא ועצים מסביב, ואפילו איזה במבי מזדמן בדרך. דשא כזה פשוט קורא לפיקניק, והאנשים הטובים של אמריקה הבינו את זה, ודאגו לכך שבפארק הזה, בניגוד לכל האחרים, אפשר, מותר ואף רצוי להביא אלכוהול ואוכל. וכך עד תחילת ההופעה בולסים על שמיכות פיקניק (אנחנו הסתפקנו בתרמיל, אבל היו מי שדאגו לפיקניק כהלכתו, כולל כוסות יין קריסטליות וצלחות על מצע קש). ואז התחילה ההופעה.
על הבמה, שהיתה יכולה לשמש היטב את דורי בן זאב בפתיח "עוד להיט", כולל המרצפות מחליפות הצבעים, עולים 4 חטייארים. בני ששים לערך, עם אנרגיות של ילדי קולג' בני 18.  הקהל מורכב ברובו מאנשים בני דור האדמה-רוח-אשים. אנשים שראו את וודסטוק בעיניהם, ואפילו על הדשא של ההופעה היו מי שהניחו כד קטן עם קטורת. שיהיה נעים פה, בשאנטי.
 
והאדמה-רוח-אש-ים? הם טובים, הם מהוקצעים להפליא, הקולות עדיין אותם קולות, כולל הפלסט של פיליפ ביילי (כושי ענק ומפחיד לכאורה שיכול היה להשתמש בקול שלו לסדוק את הקריסטלים של המפקנקים), אבל איך היה אומר צדי צרפתי, החבר של דרורית? זה היה ליד. לא בדיוק. לא מסעיר. בעיקר נוסטלגי. אבל יופי של נוסטלגיה.

 

 

ובכל זאת, למרות הכל ובגלל הכל, לשירת ההמנון - ספטמבר - הקהל קם על רגליו, ולא ממש התיישב. בעיקר ה...(הממ, איך אומרים את זה בעדינות פוליטיקלי קורקטית?) כושיות.

מסתבר שכגודל התחת כך יכולת הריקוד. וכך ראינו דמויות ענקיות, קיבורות ידיים אימתניות ועכוזים שהיו יכולים להטביע ספינות (מדובר פה במאות פאונדים), מקפצצים במורד המדרגות לתחתית האמפיתאטרון בקצב ובסטייל שלא נותר אלא לקנא בו.
לקנא, וגם קצת לרקוד.
 

---

אבל זה כלום לעומת מה שמתוכנן פה בשבוע הבא - אחת מתחנות הרדיו המקומיות עורכת הגרלה, בה יזכו כמה ברי מזל בהופעה פרטית של פול מקרטני, לכמה עשרות אנשים, במקום לא ידוע בזמן לא ידוע.
נשבעת כאן ועכשיו שאם אנחנו זוכים, אני לוקחת איתי את השאטני, שעד עכשיו לא מצליח להבין איך זה שפול ורינגו עדיין לא מדברים, ולמה עניינים פעוטים כמו מוות מונעים מהביטלס להתאחד.
תחזיקו אצבעות.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 8/6/2007 21:11, בקטגוריות נעים, רק באמריקה
32 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של רדרל ב-14/6/2007 23:14

18,471