אריזה משפחתית

לשם ובחזרה
שוב בבית. שוב שגרה. כאילו מעולם לא היה ביקור בזק בארץ. כאילו אין הבדל של 24 מעלות לערך בין מה שיש כאן (12-, מרגיש כמו 16-) לעומת החמימות היחסית שבארץ. רק השוקולד-פרה ששוכב בהמוניו בארון, יחד עם תולעי הגומי (פטיש פרטי של בני הבית) והעוגיות של סבתא שעשו לי אמא-של-האוברווייט, מרמזים שהיה איזה קשר עם הארץ באחרונה.

אז מה היה לנו שם?
הרבה אוכל. אוכל טוב, אוכל שמרגיש בריא (גם אם הוא לא בדיוק ההמלצה האולטימטיבית של שומרי משקל), וכזה שיש לו טעם. שלא לדבר על מוסד ארוחות הבוקר המופלא, שמאפשר התבטלות טוטאלית על צלחות עם אוכל משובח (לא כולל את קום-איל-פו הבינוניים) ואלכוהול במידה. למה באמריקה אין כאלה, ואם יש, הן כוללות בייקון ונקניקיות מטוגנות, ירחם השם?

הרבה חברים - אוי כמה שזה טוב. אוי כמה שנעים להתחיל שיחה בדיוק מהמקום אותו עזבת לפני חצי שנה. כאילו לא היה אוקיינוס וזמן באמצע. אם יש סיבה טובה לחזור לארץ אלה החברים (טוב, נו, וגם המשפחה). ועוד משהו - אני לא מחבבת ילדים. של אחרים, זאת אומרת (ובכנות, ברגעים מסוימים גם לא את שלי). אבל הילדים של החברים שלנו הם... נחמדים. באמת. גם אלה שנולדו לא מזמן ועוד יש להם את הריח הזה של תינוק חדש מהעטיפה, וגם הגדולים יותר שגדלו באופן חינני למדי (אולי בגלל שאלה שמגדלים אותם הם אנשים חביבים עלי). היה נחמד לראות אותם, היה עוד יותר נחמד לחזור הביתה בשקט יחסי.

הרבה משפחה - לטוב ולרע. עם הג'ננה שזה מביא אחרי רבע שעה, ועם הידיעה שאלה באמת האנשים שהכי מתגעגעים אליך בעולם. מתי מתרגלים לפרידות האלה?

הרבה טיסות - יותר מדי טיסות. כבר מזמן אני לא חובבת טיסות, והפעם תחושת ה"אין לי אויר, תעזבו אותי מלטוס" היתה עזה מכרגיל. דווקא המיניאטורה שיתפה פעולה להפליא, ישנה את רוב הטיסה לארץ וחלק נכבד מהטיסה חזרה. באופן מצער, התינוקות שישבו משני צידי בטיסה לארץ לא ממש הסכימו איתה ולכן זכינו למטר צווחות סטריאופוני שבהחלט הקשה על השינה וגרם לי לפנטז על מעשים קיצוניים ואכזריים במיוחד (בהם אעשה שימוש בכל מיכלי הג'ל והמים שהתירו לי להעלות למטוס וגם בסכין שלא הצליח לחתוך את העוף-מגומי שהוגש בארוחה).

הרבה מספרה - אני לא בוטחת בספרים שמספרים שחורות (כי השיער שלהן קשה ועבה יותר), קוריאניות (דק ודליל יותר, תודה ששאלתם) או ישראליות (כולן נראות תמיד כמו שילוב של פארה פוסט, כאילו לא פסו שנות השבעים מהעולם, ומורה למלאכה בקיבוץ בשנות החמישים). אז חזרתי לספר החביב עלי בארץ. שבחביבות, שרף לי את השיער. כך שנאלצתי לבלות יום שלם, במצטבר, על כסא המספרה תוך עלעול בגליונות "לאשה" עתיקים. בילוי חביב, אם כי לא מומלץ כשעומד לרשותך זמן קצוב.
השיער, אגב, עדיין נראה רע גם אחרי שני טיפולים. בפעם הבאה - רק לספר של הקוריאניות.

והדירוג הכללי
הכי טוב - לשמוע את המיניאטורה צוהלת וקוראת בשמה של סבתא-רבא שלה כשהן נפגשות (אחרי שלב ההפשרה המתבקש).
הכי גרוע - להפרד מאותה סבתא רבא. כל מחשבה על כך עדיין מדמיעה.
הכי מעצבן - לחזור עם ריח של מסעדה שמרגיש עבש ומצחין (מינה טומיי. לא רק שלמסעדה הזו יש שם תמוה, גם אין בה איוורור).
הכי כייף - לפגוש במפתיע אושיית בלוגים בהתהוות, וגם חברה, שהיה ברור שלא תספיקו להפגש על רקע הבדלי לו"ז קיצוניים.
הכי טעים - אורקה. יבורך ערן שרויטמן, ויבורכו השרצים שלו.
הכי לא טעים - האוכל של אמא שלי. מצד שני, גם זה סוג של געגוע.

בינתיים, ביקום מקביל, נשאר הבעל עם שני ילדים. מילא העובדה שהוא טען בתוקף שקל איתם, שכייף איתם, שנורא נחמד להיות איתם בבית ולבלות איתם. ניחא. הייתי סולחת לו על האופטימיות העליזה (והאיומה) הזו. הם באמת ילדים חביבים, בדרך כלל.
אבל העובדה שכל שכן ושכנה דאגו לשלומו, הזמינו אותו לארוחות ערב כאילו היה כלבלב נטוש בחסות תנו-לחיות-לחיות, ושהוא זכה להערצתן של נשים רבות מספור על כך שעמד בפרץ והצליח לשרוד 6 ימים תמימים נטולי אשה ואם - למה אני (אנחנו?) לא זוכות להערכה שכזו? ומה גרוע יותר - טיסה של 17 שעות עם גמדה דעתנית שקוראת לך "אי-מא!" באינטונציה של מאיה בוסקילה או שני ילדים בוגרים יחסית שיכולים לגרבץ איתך בסלון מול הסופרבול?
ברור, לא?

נכתב על ידי אורזת, 9/2/2007 19:15, בקטגוריות יש לנו ארץ נהדרת, משפחתי וחיות אחרות
28 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-19/2/2007 04:06

קלינטון כמשל
אתמול נסענו באוטו. היה לנו זמן לדבר - חידוש מרנין בשגרת היומיום. כמובן שדיברנו על קצב. מעולם האיש הבלתי חשוב הזה לא העסיק אנשים רבים כל כך כמו בתקופה האחרונה. כבוד גדול, באמת. איכשהוא עלתה ההשוואה בינו לבין ביל קלינטון. כשפרשת לוינסקי התפוצצה, חלק גדול מהתגובות אליה היו מחויכות. גבר-גבר. הוא גדול, הבחור הזה. איזה קסם אישי יש לו. איזה חיוך. סחתיין, חבר. אגב, גם יצרני הקונדומים לקחו חלק בחגיגה הקלינטונית (איכשהוא, אני לא רואה את זה קורה במקרה קצב). כשמסתכלים על זה ממרחק של אוקיינוס זה נראה כל כך משעשע. נשיא, מתמחה, החדר הסגלגל, סיגר. קטעים איתו. היו גם שפע של בדיחות. עליו -

In a survey of American women, when asked, "Would you sleep with President Clinton", 86% replied, "Not again"

על לוינסקי -

What does Monica Lewinsky have on her resume? Several versions: (1) "Sat on the Presidential Staff" (2) "Worked on Presidential Balls" (3) "Attended Presidential [e]Missions" (4) "Gave rise to Presidential Erections" (5) "Received Presidential DNA Award"

ואלה מדגם כל כך קטנטן אך מייצג.

אז בסדר. תגידו - זה לא היה אונס. נכון. לא לפי ההגדרה המשפטית הישראלית לפחות. היא בסך הכל היתה ילדונת טפשה שהסתחררה מהמעמד ומהכבוד (?) והתמסרה לו מרצונה. אבל האם באמת היה שם רצון חופשי? האם לא הופעל שום לחץ שנבע מעצם היות האדם שמולה נשיא ארצות הברית בכבודו ובעצמו, שלא לומר הבוס שלה ואיש מקושר, חזק ובעל יכולת להשפיע על עתידה בהנד עפעף (שלא לדבר על איברים אחרים...).

זה אולי לא נמצא הרחק מעבר לקווים הלגיטימיים כמו אישום באונס. אבל מקרים כאלה בהחלט מרחפים אי שם בחלל האפור שליד.

ואנחנו צחקנו. טפחנו לו באופן וירטואלי על השכם. קטעים איתכם האמריקאים.

אתמול הבנו איך (אולי) חלק גדול מהאמריקאים חיו באותה תקופה. כן, גם הליברלים, הדמוקרטים ואלה שתמכו בו.

הם, מן הסתם, התביישו.

זה לא כבוד גדול להיות אומה שזהו נשיאה. אחרי כל הבדיחות, הקריצות, השעשוע מהסיטואציה שאפילו כותבים הוליוודיים לא היו מעזים להעלות בדעתם, נשארת העובדה שמדובר בנשיא שיכור כח שלא מצליח להשאיר את הריצ'רץ' שלו סגור.

מה זה אומר על הנשיא שהם בחרו? מה זה אומר על הנשיא ש(נגיד ש)אנחנו בחרנו?

מה זה אומר עליהם כאומה? עלינו כמדינה?

על מה שחושבים המנהיגים - שלנו ושלהם - שכוחם יכול להשיג עבורם?

על מה שחושבים המנהיגים - שלנו ושלהם - שכוחם יכול להשיג עבורם?לא הרבה טובות. זה בעיקר גורם להתכווץ בכסא או לנוע באי נוחות. ומקרה קלינטון כבר קצת פחות מצחיק.

ניתוח מעניין של פרשת לוינסקי משנת 1998. איך אמר אחד הברבשים? "תסתכלו עליהם, תחשבו עלינו".

איכס.

סוג של עדכון - פתאום כל העיתונאים נזעקו: אבירמה גולן מספרת ש"בעת המירוץ לנשיאות כבר לפני שש שנים וחצי, נשים שסיפרו סיפורים דומים וחוזרים. אלא שלאחר בדיקות מקצועיות ומשפטיות מדוקדקות, הוחלט שהחומר איננו מספיק לפרסום. העורכים טענו שצריך להיזהר זהירות גדולה, שלא להציג רכילות כעובדות."

גדעון לוי מהנהן מהפינה, ושאר העיתונאים מצטרפים.

סליחה? איפה הייתם לפני שש ומשהו שנים כשהשיאו את קצב מעלינו כנשיא המדינה? האם חשבתם שראוי שאדם כזה ששמועות (וכנראה יותר מהן) מתרוננות סביבו, ראוי להיות נשיא? ראוי להיות דמות שבמהותה היא ייצוגית?

אבירמה גולן מסתתרת מאחורי הטענה שאלה היו רק רכילויות, ולכן לא פורסמו. שוין. אפשר לחשוב שהעיתונות בארץ לא מפרסמת רכילויות או מנפחת אותן לכדי כתבות כשהיא רוצה. לא חוסר יכולת היה כאן אלא חוסר רצון.

ואת המחיר, חוץ מכמה נשים שנכתשו בחודשים האחרונים על ידי נציגיו של קצב, משלמים עכשיו כולנו.

נכתב על ידי אורזת, 24/1/2007 16:32, בקטגוריות יש לנו ארץ נהדרת
21 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-28/1/2007 22:14

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
אריזה משפחתית 5 נפשות (בלי החתולה) עוברים 9747 ק"מ (בדיוק!) ממזרח למערב.