העלבון והבושה
אני לא יודעת מה התחושה המתאימה יותר. עצב? בושה? תיעוב? צער?
 
את הסרט עליה לא ראיתי. קראתי את התגובות ואת צקצוקי הלשון, אבל כבר אז היה ברור שמה שהיה הוא שיהיה ושינוי לא יקרה. בטח לא בתקופת חייה של הגב' פרנק. עכשיו כבר הגב' פרנק זכרונה לברכה.
 
ההודעה על מותה הקפיצה לי את הפיוז. כמה אדנות, כמה גסות רוח ולב יכולים להוביל אנשים שאמורים להיות אמונים על רווחתם של החלשים ביותר בחברה. קשישים. ניצולי שואה. תוסיפו למשוואה הזו נשים ותקבלו את השכבה הפגיעה ביותר, השקטה ביותר, זו שלא מפגינה בככרות ולא צועקת מעל כל מיקרופון. ובכל זאת, נדמה לי שלשכבה הזו יש מפלגה. מפלגת הגמלאים קראו לה לפני פחות משנתיים? 6 מנדטים יש לאנשים העצלים והמרושעים האלה. 6 מנדטים שמעולם לא נרתמו לטובתם של האלקטורט שלהם, לא? תסתכלו על הגב' פרנק ותראו את מי שמפלגת הגמלאים אמורה לייצג (אה, שכחתי. אין לה גמלה. הופס, לא צריך לייצג אותה). את מי שאנחנו, כחברה, אמורים לדאוג להם כך שלא יושלכו מאחור. תסתכלו עליה. תראו את הפנים העדינות שלה מול הפנים הגסות של הממסד.
 
בעצם, אני יודעת מה אני יותר. מתביישת. מתביישת וכועסת.
קחו לדוגמא את סבתא שלי. אשה בת 89, ניצולת שואה. עד היום לא ברור לי איך היא מסתכלת על החיים בכזה חיוך ועם כזו אהבה, אבל היא אופטימית שכזו. אוהבת אדם, אוהבת את המדינה, חושבת שאין דבר חשוב ממנה (אם לא מביאים בחשבון נכדים ונינים, כמובן...).
והמדינה יורקת עליה בקשת ובהנאה סדיסטית.
בשנה האחרונה הבריאות שלה כבר לא מה שהיתה, והגיל מתחיל לתת בה את אותותיו. ההליכה קשה יותר, הפחד מפני יציאה מהבית גדל. למי שתמיד אמרה ש"היא לא צריכה מכונית, יש לה את כל הצי של אגד" ורק אחרי גיל 80 הסכימה להשתמש בשירותי מוניות, זו מכה קשה.
לחץ הדם עולה, לפעמים יש רגעים (קצרים, תודה לאל) של טשטוש נקודתי. ההתנהלות איטית יותר. אבל רוגעלך היא עוד מכינה.
וכשמחלה לאחרונה על כבודה וביקשה קצת סיוע מהביטוח הלאומי - כמה שעות שבועיות של סייעת שתתמוך בה כשהיא הולכת ל"מושבה", שכבר מזמן הפכה לעיר, אבל אצלה נשארה כמו שהיתה פעם; לעשות סידורים ולפגוש את המכרים שעוד חיים, שלחו אליה את אחת הפקידות "לבדיקת זכאות". היא לא ביקשה עובד זר או את אוצר הממלכה. היא רצתה כמה שעות של סיוע. שריטה קטנטונת בתקציב הביטוח הלאומי שכולנו משלמים, וגם היא שילמה באדיקות.
כולם אמרו לה "תשחקי אותה". אל תהיי גיבורה. תראי שאת לא מסוגלת לתפקד, לנקות את עצמך, להיות עצמאית בבית. תיראי מטורללת. לא מפוקסת. תראי להם מה זה, אחרת הם לא יאשרו לך סיוע. אבל היא הגישה לה רוגעלך. ככה זה אצלה. יש אורחים, צריך לפטם. ושהיא תתחזה? זה בכלל לא בלקסיקון שלה. אין חיה כזו. 
הפקידה - בלא תואר, הדר או ידע רפואי - עפעפה, רשמה מה שרשמה והלכה.
אחר כך הגיעה התשובה - היא לא זכאית לעזרה. מתוך 3 נקודות נדרשות היא צברה שתיים וחצי.
היא "עצמאית מדי". בגיל 89, במקום להעריך את המאמצים שהיא עושה להשאר עצמאית ככל הניתן, הוחלט שהיא עצמאית מדי.
העובדה שהיא מפחדת לצאת מהבית לבדה כי לחץ הדם עלול לעלות ולגרום לה ליפול, והיא מפחדת מהנפילות האלה יותר מכל דבר אחר, לא משנה להם. זה לא עומד בקריטריוני הניקוד שמי יודע מי קבע אותם. צריך לפחות שלוש נפילות בשבוע. אחת לא מספיקה.
ולא זו בלבד - היא גם מצליחה להתלבש לבד! הללויה!
על כן ומשום כך, נשלול ממנה בהינף מקלדת את מעט הסיוע שבקשה. תקראו את טוקבק 71, שמתאר מקרה דומה, ותבינו מה קרה שם.
 
והאבסורד הגדול מכולם - אם ניצול שואה לא "ממצה את זכויותיו" מול הביטוח הלאומי, הוא לא זכאי לקצבה מקרנות ניצולי השואה. הרי מן הסתם כל אותם ניצולי שואה הם בוודאי רמאים מושחתים וממולחים שכל רצונם לעשוק את הקרנות הדלות והאומללות.
אני דופקת על המצח בכעס, מנסה להבין ולא מצליחה - מי האנשים שיושבים שם למעלה? האם עיניהם טחו מראות? הם לא מבינים שבעוד כמה שנים לא יהיו סביבנו כל אותם ניצולי שואה שחובתם - חובתנו - לדאוג לרווחתם? למה הם מחכים? או שהם דווקא מחכים כדי שלכסף לא יהיה דורש ואפשר יהיה להשקיע אותו באיזה כביש עוקף משעולי שכם ג' או הגדלת תקציב הקשר עם הבוחר באמצעות בלו טות'? ולמה אנחנו מוכנים לקבל את זה?
 
לסבתא שלי, אגב, אין מה לדאוג. יש לה משפחה אוהבת ודואגת (ועכשיו גם עצבנית) שתנסה לעזור לה למצות את זכויותיה מול כל מוסד וערכאה אפשריים.  וגם אם שם לא נוושע, היא לא תשב לבד, בחושך, עם דלת פתוחה כדי שמישהו ישמע את הזעקה שלה לעזרה. יש מי שידאג לה.
אבל מה על כל העריריים, הנשכחים, שלא יודעים מהן זכויותיהם ושאין להם איש שיגן עליהן? הם ימותו בעוד זמן לא רב. איזה מזל שהמדינה תשאר עם בור שומן ללא דורש, שאפשר לחלק לכל המושחתים, המאוסים והמיוחסים. קצב בטח יצטרך איזה תגבור לפנסיה שלו, לא? ומן הסתם הוולבו של בוז'י זקוק לתיקון מדי פעם. טוב שיש מקור תקציבי שאפשר להשען עליו. על ניצולי השואה האלה הרי אי אפשר להשען. מהם לא יצא למדינה כבר כלום.
 
ולתפארת מדינת ישראל.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 2/7/2007 15:50, בקטגוריות יש לנו ארץ נהדרת
32 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של דפנה ב-9/7/2007 08:19

ערב בינלאומי

השכונה שלנו היא סוג של שכונת חיים. יש בה ילדים כמוך וכמוני.

ויש בה גם המון ילדים שהם ממש לא כמוך וכמוני, אלא באו מקוריאה או יפן או קולומביה או שוודיה והמון הגיעו מסין ומהודו. אבל איכשהוא, לנו נדמה שיש הכי הרבה ישראלים. אולי כי ישראלים הם רעשנים במפגיע, ואולי כי האוזן שלנו רגילה לזהות את העברית מבליל השפות שמסתובב סביבנו.

 

בבית הספר שלנו טורחים לשמר את המסורת של המדינות מהן הגיעו התלמידים. הם יודעים שחלק גדול מהם באו לכמה שנים, לגיחה קצרה יותר או פחות, ויום אחד יחזרו לבית האמיתי שלהם. יש גם כאלה שנשארים כאן לתמיד, אבל גם אצלם טורחים לטפח את מסורת "המולדת הישנה". בכל שנה לקראת הקיץ עורכים בבית הספר ערב בינלאומי, שבו מקבלים הילדים וההורים דרכון ועוברים בין דוכני המדינות השונות. בסיום, מופיעים הילדים מהמדינות השונות בשיר או בריקוד שמייצג אותן.

וכל מדינה, נראית כמו שהיא - כנראה - באמת. לישראלים עוד נגיע. תאמינו לי...

היפאנים והקוריאנים מתאמנים כבר שבועות על הרמפה בשכונה.

הילדים היפאנים עומדים בשורות ישרות, אחידות, מבט מופנה ישירות לאמא-האמרגנית, תוך יומיים הם ידעו כל מילות סאקורה (מן הראוי, בעיר שמתהדרת בפריחת הדובדבנים האולטימטיבית) ושרו אותן בצלילות (כנראה. אני לא מבינה מילה ביפאנית...). גם הדוכן שלהם היה מדהים - עם סושי להמונים ואמהות וילדות בקימונואים תואמים.

הקוריאנים הביאו טיי-קוון-דו, וכיסחו את הצורה (באחידות, כבר אמרנו?) לכל מה שעמד בדרכם.

 

 

הרומנים - משפחה אחת בקושי בכל בית הספר - הביאו את הסבתא, את הצ'ורבה ואת הממליגה, וריקדו ריקודי עם כפריים כולל כובע שכנראה תפקד בחיים קודמים כעציץ שבו גודל כרוב חמוץ, על ראשו של הילדון המרקד. החדווה במחנה הישראלים ממוצא רומני לא ידעה קץ.

הבריטים והשבדים איחדו כוחות עם כדורי בשר מאיקאה ו"אבבא" בווליום היסטרי (בכל זאת, הם זכו באירווזיון עם "ווטרלו". תגידו שזו לא אחדות אירופית חוצת גבולות?).

 

והיו גם הודים, ספרדים, קולומביאנים, אוקראינים, הולנדים (אחלה גאודה!), סינים ואפילו משפחה אחת שאמנם מתהדרת בשם אמריקאי כאילו נפלה עכשיו מהמייפלאוור, אבל הסבתא חיפשה היטב ומצאה שורשים נפאליים, ולכן מיד נפתחה באסטה נפאלית.

האמריקאים, שלא ממש מצאו את עצמם בכל האתניות המתפרצת הזו, חילקו אבטיחים לכל דורש. שהרי ידוע שהאבטיח הוא הפרי הלאומי של ארה"ב. מה חבל שהם לא חשבו לשדרג אותו עם קצת גבינה בולגרית. מה רע בקיבוץ גלויות קולינארי שכזה?

 

והישראלים. כן, הישראלים.

הדוכן הישראלי הורכב ממה שאנחנו יודעים הכי טוב לעשות - להתעצבן ולאכול. להתעצבן - כי זה שהיה אמור להביא פלאפל איחר, וזאת עם הבצק לסאג' (להיט! הילדים האמריקאים היו בשוק, חלקם גם הביא את הפיתות שלהם מרוחות כבר בשוקולד למריחה...) התעכבה. ואוכל? נו, אתם מכירים את השטיק - פלאפל-חומוס-סלט בפיתה, קצת פיתות על הטאבון, תמונות של ארץ ישראל ו-goodies לחלוקה בחסות השגרירות, ומיטב מסורת ה"ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, אכלנו". היה להיט.

 

וההופעה? כבר שבועות הילדים הישראלים מתאמנים על הדשא שליד הבית שלנו. אחרי שנפסלה האופציה לייצג את ישראל באמצעות פינוי התנחלויות מדומה או לש"ב, נבחרו "עוד לא אהבתי די" בריקוד ו"ארץ ישראל שלי" בשירה. 3 פעמים בשבוע, ועדיין - עד הרגע האחרון - זה נראה יותר כמו חפלה משפחתית מאשר חזרות למופע. בין שיר לריקוד הילדים משתוללים על הדשא, מטפסים על העצים, מחליפים ביניהם חטיפים ישראליים (שני קליק תמורת חופן במבה), ובאופן כללי לא ממש שמים על המופע. מבטים מוגנבים לעבר השלוחה היפאנית המדוגמת העלו דאגות מאד רציניות לגבי היכולת של הילדים לייצג אותנו בכבוד.

מסתבר שלא היה צריך לדאוג. כשמנהלת בית הספר קראה את הטקסט שהוכתב לה באותיות לועזיות אך בעברית צחה, היא זמררה בחדווה "Eertz Israel Sheli Yafa Ve Gam.... Poshaat"*. הפזורה הישראלית נחנקה מצחוק.

 

מי אמר שלא מכירים אותנו היטב בחו"ל?

---

 

* בשלב הזה ביקשתי שהילדים יצרו את האותיות "מ ש ה ק צ ב", כמו בהר הרצל, אבל נרשמה התנגדות של ההנהלה. בשנה הבאה - פוטש!

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 31/5/2007 20:35, בקטגוריות הקיבוץ המאוחד, יש לנו ארץ נהדרת, רק באמריקה
48 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של לי ב-4/6/2007 14:09

מדרג הזכרון
הפוסט הזה לא נכתב ביום הזכרון, אבל יפורסם בו. כמו שנינה כתבה פעם בהקשר אחר, הזכרון הוא משהו יום יומי. ימי זכרון רק נותנים את העטיפה ה"ממלכתית", את החובה לזכור כאן ועכשיו.
לא מתאים לי לזכור דווקא בימי זכרון רשמיים. הזכרון חד יותר וחשוב יותר בימים כתיקונם - ימי הולדת, ימי הלידה של הילדים, יום החתונה, יום ההולדת שלו (שגם זכרון התאריך המדויק הולך ומטשטש עם השנים. 6 או 7 בחודש? מה זה בדיוק היה?).
 
על החורים המתרחבים בזכרון היה לי פעם ויכוח עם חבר. למי היה קל יותר, מי "הרוויח" יותר?
הוא - שאבד את אביו בגיל 10, באופן פתאומי - או אני, בגיל שנתיים וארבעה חודשים?
הוא - שגדל איתו, שחווה את החיים עם אבא - או אני, שלא ממש יודעת מה אומר המשפט הזה, מה חשיבותו של אב בבית או בחיים.
נדמה לי שאחרי ויכוח ארוך ומפותל, שנינו הסכמנו שאני בת המזל בין שנינו. לי קל יותר, כי דבר שלא מכירים - לא חשים בחסרונו. כמו עיוור שלא יודע לדמיין מה הוא צבע אדום או כחול. כמו מי שלא טעם מעולם שוקולד.
"אבא" היה במשך שנים מושג אבסטרקטי, שכולם מדברים עליו אבל כשהוא איננו - הוא איננו. בדיוק כמו שיכולתי לדמיין איך הייתי גדלה לו הייתי גבוהה יותר, נטולת משקפיים או בלונדינית עסיסית, כך יכולתי לדמיין גם את החיים כמשפחה בעלת יותר משני מרכיבים. אמא, אבא, ילדה. אולי גם עוד ילדים. לא, זה מוזר מדי. לא מבינה בזה כלום, תעזבו אותי. לדמיין אין משמעו להבין.
מצד שני, הויכוח הזה התנהל כשהיינו בני אחת עשרה לערך, כך שאת תקפות מסקנותיו אולי כדאי לקחת בערבון מוגבל מה.
 
עברו הרבה שנים מאז.
עברתי את גיל 28, הגיל בו נהרג אבי, ואני מבוגרת ממנו כבר כמה שנים טובות. זו תחושה מאד מוזרה. אנשים בני 28 נראים לי היום כמעט ילדים. זה הופך את החיים שלו למשהו כל כך... מפוספס. מה כבר אפשר להספיק עד גיל 28?
גם בן זוגי עבר את גיל 28, כמה שנים לפני. במפתיע - לא התאלמנתי באותה שנה. עד כמה שזה נשמע מוזר, באמת הופתעתי. איכשהוא, זה נראה לי משהו מאד הגיוני, אולי אפילו מתבקש.
כשבכורי נולד חיכיתי שיעבור את גיל שנתיים וחצי. כששרד אותו עם שני הורים (ואח בדרך), הופתעתי שוב.
אני מחכה עכשיו שהמיניאטורה תהיה בת שנתיים וארבעה חודשים. עוד שמונה חודשים. כשהיא תעבור את מכשול הזמן הזה, אולי אנשום לרווחה.
נדמה לי שעכשיו אני מבינה באופן קצת פחות תיאורטי את משמעות ה"אבא" במשפחה. אני רואה את בעלי עם הילדים, את האהבה שלהם, את הקרבה שלהם, את מה שהוא עושה איתם ועבורם. דברים קטנים. של יומיום. טבעיים שכמותם. דברים שהופכים את הבנת החסר לקצת יותר גדולה.
 
ועדיין אני חושבת שאני בת מזל יותר מהחבר ההוא.
 

---

ומשהו על ההררכיה של השכול -
להיות יתומת צה"ל זה סוג של סמל סטטוס. זה לא "סתם" יתמות. כשאומרים "אה, אני יתומת צה"ל" בנסיבות שונות (כשהרופא, למשל, תוהה מה גרם לאחד מהוריך למות בגיל כה צעיר), מבטו של זה שעומד מולך משתנה, העמידה מזדקפת קלות, ההבנה קלה ופשוטה יותר.
זה אדיוטי.
במיוחד לאור העובדה שאת אבא שלי, למשל, אפשר לשייך למלחמה מסוימת, אבל בפועל הוא נהרג אחרי הפסקת האש, ובנסיבות הכי לא הירואיות שאפשר לדמיין - בתאונת דרכים.
במשך שנים הסתפקתי בהסבר לאקוני של "מלחמת יום כיפור" וזהו. לא העזתי לומר שהוא נהרג בתאונת דרכים. איכשהוא זה מהל את השכול, הפך אותו לדלוח יותר, חשוב פחות. עמידתו של מי שמולי היתה הופכת זקופה פחות, ההוד, ההדר ומגש הכסף היו נעלמים ברגע. כולה תאונת דרכים, יכולה לקרות גם בדרך חזרה מהעבודה, לא?
הרגשתי סוג של פיקציה. לא יתומה "אמיתית". לא כמו אלה של הצנחנים וגולני שבו ידיהם שחררו את החרמון ועוד כמה מקומות, שהרי אבא שלי היה פרופילניק. הוא לא נלחם ממש, הוא רק היה מאלה שאוספים את הפיסות בסוף המלחמה.
גם בבתי הקברות נשמרה ההררכיה באדיקות. כיתובי המצבות שונים, הדיסטנס נשמר -
"נהרג בקרב" לחשובים באמת;
"נפל בעת מילוי תפקידו" לאלה שהיו שם, על יד, לא בדיוק באמצע הצנטרום של האתוס;
"נפל בעת שירותו" לכל השאר, המתים ממחלות, המתאבדים, המתים מתאונות שלא במסגרת מלחמתית.
אנחנו היינו שם באמצע. נפל בעת מילוי תפקידו. נישט א הין נישט א הער, ובכל זאת - בקאסטה קצת יותר נחשבת מהנופלים-סתם. קל יותר להטשטש כך, ולא להצמד לעובדות המדויקות כשמסביבך כולם חושבים שאבא שלך חייל-גיבור-על-המשמרת ומינימום שחרר את הכותל בעצמו.
אולי רק אחרי שבגרתי יותר ממנו קל לי להודות בדיס-סטטוס שלו בקול מלא.
 

---

את בית הקברות "שלנו" אני אוהבת. תמיד צחקנו שפעם נעשה עם הילדים העתידיים שלי, הנכדים, פיקניק "אצל סבא".
יש שם עצים, והמון המון דשא, וגבעה קטנה שגם בימים הכי חמים במישור החוף יש בה רוח. באמת מקום מקסים. ושקט. גם ביום הזכרון הוא לא עמוס כמו בתי הקברות הגדולים, ואנחנו מברכים את מזלנו הטוב שהביא אותו (ובעצם, את רוב המשפחה) דווקא לשם. אפילו טלפון ציבורי התקינו שם, באמצע החלקה הצבאית.
אמא שלי תמיד אומרת שזה בשביל שאבא שלי יוכל להזמין לעצמו פיצה כשהוא משחק קלפים עם החבר'ה שסביבו. לא שהוא יודע שיש שליחויות של פיצה. ב-73' דומינוס עוד לא ממש הפציעו וגם טלפונים - כאלה עם חוגה - היו מצרך נדיר.
אנחנו בחלקה של ה"ותיקים". אלה שלפני לבנון. יש שם כמה מהמאורעות שלפני מלחמת העצמאות, כמה מ-48, ובעיקר ממלחמת ששת הימים ויום הכיפורים.
ההורים כבר מתמעטים, הנשים מזדקנות, הילדים מביאים את הנכדים. כולם מכירים את כולם.
הנה, שניים משמאל מאיתנו זה אח של הפרופסור המכובד. זה שביום רגיל לא יגיד שלום בלי שישלמו לו כמה אלפים על חוות דעת שניה, עוצר לרגע, עוסק בשיחת חולין.
ומימין, המסכן ההוא ש"נפל בעת שירותו", וכבר שנים לוחשים - בכל שנה פחות ופחות בשקט - שהתאבד. ההורים שלו כבר מתו ואם לא נדליק את הנר על הקבר שלו אף אחד אחר לא יעשה.
ומאחור המשפחה התימנית. "דער פרענקים" היתה סבתא, אמא של אבא שלי, לוחשת. הם תמיד מתפרצים בבכי, והפולנים מהשורה הראשונה היו מעקמים את האף. אבל הפולנים, וגם היא, כבר לא איתנו.
ושוב החזן הצבאי, ממלמל את תהילים קי"ט בסוג של הדרת כבוד מכורכמת. אני יודעת בעל פה את הפסוקים שמתחילים בה"א. תנסו אותי: "הוריני אדוני דרך חוקיך ואנצורך עקב... הט לבי לאדוותיך...". מסכן אבא שלי. נתקע עם שלושה ה"אים בשם המלא שלו.
את התרמילים של ירי הכבוד אוספים ילדים אחרים, כבר לא אני. זה היה אחד משיאי יום הזכרון. האיסוף וההשוואות שאחריו.
מעניין אם גם השנה החצוצרן הצבאי עם החצ'קונים על הפנים (לא משנה שבכל שנה הם מתחלפים, הם תמיד נראים אותו דבר - רק אנחנו מזדקנים) יזייף או שיצליח לחצרץ את תרועת הכבוד בלי פספוס? בלי זיוף זה לא נחשב יום זכרון כהלכתו.
וכמה קלישאות יאמר נציג הממשלה במשך שלוש דקות הנאום המקובלות? "מחבקים", "חושבים", "מחויבים"?
במקום זה נלך לטקס של הקהילה הישראלית המקומית. שנאמר, במותם ציוו לנו את הפאתוס.
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 22/4/2007 17:24, בקטגוריות יש לנו ארץ נהדרת, על עצמי לספר ידעתי
38 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של קתרינה ב-29/4/2007 14:02

18,471