ואלה שמות

אני כותבת בבלוג במין חשש כזה - מסתכלת תמיד מעבר לכתף. בהתחלה אף אחד לא ידע עליו (וגם לא נכנס). אחר כך באו כמה חברות טובות (כאלה מהחיים. או בעצם כאלה שהגיעו מהוירטואליה לחיים), אבל לאחרות לא סיפרתי. למה? ככה. תחושה של פרטיות כזו. סוג של אינטימיות עם עצמי, גם אם היא פיקטיבית. אחר כך גם אלה מהחיים הגיעו. ואחריהן גם הבעל, לא ממש טרחתי לטשטש או להסתיר. הבלוג היה ועודנו שם באויר. בעצם, אין לי מושג מי העיניים שמביטות בבלוג. זו יכולה להיות גם השכנה שלנו מהבית ליד, עד כמה שאני יודעת. נדמה לי שזה הפחד השני בפולניותו (מיד אחרי הפחד הגדול מהגעה לבית חולים עם תחתונים לא נקיים, שנחשב לחטא נורא בממלכת פולניה) - שהשכנה תדע עלי הכל. אמאל'ה.

 

היום הכתיבה שלי חשופה. רואים אותה - רואים אותי. לא שהדמות הנשקפת מבעד לבלוג היא אני. נדמה לי שאני מצליחה אפילו להטעות כאן קצת או לפחות לעגל פינות. אבל יש בה לא מעט ממני.

בניגוד לאנשים שכותבים תחת שמם הפרטי או המלא (ואני מעריכה אותם על האומץ שלהם לעשות כן) אני מתקפדת. לא מגלה את הפרטים האישיים-באמת, או מתחרטת על דברים שכן כתבתי ומי שמכיר או חופר קצת יכול לעשות 1+1 ולגלות קצת יותר. אני מפחדת מחשיפת יתר - של עצמי, של תחושות, של רגשות. לא מסוגלת. את הדברים היותר עמוקים מאשר החוויות על פני השטח, אני לא יכולה לכתוב כאן.

 

כשאני מכירה לראשונה בלוג מעניין, אני הולכת להתחלה שלו. מנסה להבין את העלילה, להכיר את המשתתפים. זה הרבה יותר מעניין כך. אפשר להקשר לכותבים, לשמוח ולכאוב איתם, לראות את הדרך שבה הלכו בזמן כתיבת הבלוג. בבלוגים הטובים באמת זה יכול להיות מרתק כמו ספר טוב.

 

אבל נדמה לי שהבלוג שלי לא כזה. אף פעם לא הצגתי את עצמי או את הנפשות הפועלות בצורה מסודרת. זה לא מנומס כל כך (סליחה). זה גם לא מאד קומוניקטיבי. אבל זה מטשטש עקבות לא רע (או שאני סתם משלה את עצמי?) ומקל קצת על הכתיבה.

נעים לי בפינה נידחת של ישרא. בלי להיות אושיה, בלי פרויקטים מיוחדים או נושא חם (ראיתם, ראיתם איך ידעתי שדליה איציק תהיה נשיאה? איף). מי שבא - שיבוא מתוך עניין, ולא מתוך רייטינג. מצד שני, הפידבק מהנה. אי אפשר להתעלם מזה.

כשניסיתי לכתוב יומן, כמו כל ילדה ישראלית שהיתה בטוחה שהיא אנה פרנק הבאה, אוטוטו יבואו הנאצים ומה כבר ישאר ממנה. התוצא היתה ששעממתי את עצמי כל כך (ובאמת לא קרה כלום בחיים שלי. בעצם גם היום לא קורה מי יודע מה) שאחרי עמוד וחצי נשברתי. איכשהוא, עם הבלוג אני מתמידה כבר כמה חודשים. אולי זה הפידבק ממי שקורא. אולי.

 

אז מה עושים? לחשוף? עד כמה לחשוף? אותי? את האחרים, המשפחה? לא פייר שבגלל הרצון שלי לכתוב כאן הם יחשפו במלואם. גם עליהם חל חוק "השכנה היודעת" האמור. גם להם מגיעה פרטיות. אם לא כרגע, לאורך הגדילה שלהם.

---

אני מנסה. רוקדת טנגו עם החשיפה - מגלה טפח, אבל מנסה להסתיר טפחיים. תגידו לי אם זה סביר בעיניכם.

 

יש לי שלושה ילדים. על השם של כל אחד מהם חשבנו המון.

 

יש לי שם שנתנו ההורים שלי עם המון כוונות טובות ומחשבה נוגעת ללב. אני שונאת אותו. הוא שם של כוסית בלונדינית ואני לא כוסית ובפעם היחידה שהספר שלי שכנע אותי שגוונים זה דבר נפלא ובטעות יצאתי כמעט-בלונדינית, נחרדתי ולא חזרתי על הטעות. הוא גם שם של צפונית, איכס. מה שכן, השם שלי מאד נוח לשימוש בחו"ל. הוא קל להגיה, יש אותו גם בשפות אחרות.

כשהילדים נהרו ונולדו חשבנו על השמות שניתן להם. לשנינו היה ברור שאנחנו רוצים שמות עבריים. לא שון, לא דין ולא קורל. אלה לא הסתדרו לנו על הלשון (וגם לא במוח). חשבנו במעומעם על כך שאולי יהיה להם קשה קצת בחו"ל, אבל המשמעות היתה חשובה לנו יותר.

 

בסופו של דבר יצאה לנו, מבלי שנתכוון, סדרה. כולם מתחילים באותה אות - במקרה, בחיי שבמקרה, אני נשבעת לכל מי ששואל. גם העובדה שהם מתחילים באותה אות שבה מתחיל שמו של אביהם היא מקרה. וגם שבה מתחיל השם של סבא שלהם. ושל אבא של סבא שלהם. במקרה. בחיי שבמקרה.

יש להם שמות תנכיים, אבל מהסוג הישראלי. כאלה שאפשר לשמוע גם במגרש המשחקים ולא רק ב"חדר". בארץ לא היו מעפעפים אחריהם, כאן זה כבר סיפור אחר.

 

השאטני - מתמודד עם חוסר היכולת הבסיסי של האמריקאים להגות מילרע. אין חיה כזו באמריקאית (אולי האנגלית מבוססת על ההגיה האשכנזית בכלל?). אבל מה שמצחיק הוא העיוותים שבהם אנחנו נתקלים במקרה, בדרך: בשבוע שעבר קיבלתי אימייל מאמו של חבר-לכיתה של השאטני. נדרשנו לאשר את הגעתו למסיבת יום ההולדת של בנה. וכך כתבה האמא -

Kevin will be thrilled to have Yu-Val at his birthday party (זה לא השם שלו. אל דאגה. זו רק דוגמא).

מה שאומר ש: א. אין לה מושג מי הבן שלי ו-ב. היא כנראה חושבת שהוא קוריאני (לרוב, השמות שלהם מורכבים משתי הברות מופרדות במקף, כמו למשל Jun-Sa).

 

הבלונדיני - דווקא ניחן בשם סטנדרטי במקום שבו אנחנו חיים. לא משהו יוצא דופן, אולי אפילו משעמם קמעא, אבל נוח לשימוש.

 

המיניאטורה - לעומת זאת, גרמה לי באחרונה לפרצי צחוק בלתי נשלטים. הם פשוט לא מצליחים לבטא את השם שלה. שיא השיאים היה כשהגעתי בעקבות משהו שקראתי ברשת לאתר שמדרג שמות ילדים ומבקר אותם. עלעול מהיר וחיפוש אחר השם שלה מעלה את הפנינים הבאות -

הראשונה והטובה מכולן:

Why curse the child with this ugly name?

קבלו את יצחק קדמן בכפיים:

Other children will make up horrible rhymes with this name. I don't think it should be inflicted on a defenseless child.

האקטיביסט:

The spelling is especially awful. Just say "no" to this name.

והסקילה הפומבית ממשיכה:

I think this name is awful. Other kids would have a field day with this one.

This name looks and sounds horrible.

עד שמגיע הצדיק בסדום ועושה סדר בעניינים:

It is a great idiot-o-meter name. A child with this name will be able to immediately judge the intelligence of a new acquaintance based on their reaction to it. Illiterate morons will think it's ugly, anyone with any cultural exposure at all knows its pronunciation and history and seems to think it's beautiful. I like it.

באמת תודה. יצאת צדיק.

בינינו, אני מבינה את המבקרים. אני מניחה ששמות ישראלים נשמעים להם אקזוטיים בערך כמו ג'ון-סה לדידנו.

במקביל, המחשבה מנקרת - האם בעוד כמה שנים הילדים שלי ישנאו את השמות שלהם כמו שאני שונאת את שלי?

אני מניחה שחלק מהתשובה תנבע ממקום המגורים שלנו, אם נשאר כאן או שנחזור לארץ. כשנתנו להם את שמותיהם הנחנו שחייהם יעברו עליהם בישראל וששם הם יהיו ברורים ומקובלים. אולי לא שמות של טייסים או דוגמניות אבל שמות של אנשים מהיישוב. הייתי מעזה ואומרת אפילו סוג של מלח הארץ (אם דבר כזה עוד קיים). אבל גם בלי להדרש דווקא למקום המגורים - האם הם יבינו את מה שרצינו להעביר להם כשנתנו להם את שמותיהם? האם יעריכו אותם כמו שקיווינו?

 

(ואתם אוהבים את השמות שלכם?)

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 28/1/2007 06:27, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, משפחתי וחיות אחרות
90 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-10/10/2007 14:41

קלינטון כמשל
אתמול נסענו באוטו. היה לנו זמן לדבר - חידוש מרנין בשגרת היומיום. כמובן שדיברנו על קצב. מעולם האיש הבלתי חשוב הזה לא העסיק אנשים רבים כל כך כמו בתקופה האחרונה. כבוד גדול, באמת. איכשהוא עלתה ההשוואה בינו לבין ביל קלינטון. כשפרשת לוינסקי התפוצצה, חלק גדול מהתגובות אליה היו מחויכות. גבר-גבר. הוא גדול, הבחור הזה. איזה קסם אישי יש לו. איזה חיוך. סחתיין, חבר. אגב, גם יצרני הקונדומים לקחו חלק בחגיגה הקלינטונית (איכשהוא, אני לא רואה את זה קורה במקרה קצב).   כשמסתכלים על זה ממרחק של אוקיינוס זה נראה כל כך משעשע. נשיא, מתמחה, החדר הסגלגל, סיגר. קטעים איתו. היו גם שפע של בדיחות. עליו -

In a survey of American women, when asked, "Would you sleep with President Clinton", 86% replied, "Not again"

על לוינסקי -

What does Monica Lewinsky have on her resume? Several versions: (1) "Sat on the Presidential Staff" (2) "Worked on Presidential Balls" (3) "Attended Presidential [e]Missions" (4) "Gave rise to Presidential Erections" (5) "Received Presidential DNA Award"

ואלה מדגם כל כך קטנטן אך מייצג.

אז בסדר. תגידו - זה לא היה אונס. נכון. לא לפי ההגדרה המשפטית הישראלית לפחות. היא בסך הכל היתה ילדונת טפשה שהסתחררה מהמעמד ומהכבוד (?) והתמסרה לו מרצונה. אבל האם באמת היה שם רצון חופשי? האם לא הופעל שום לחץ שנבע מעצם היות האדם שמולה נשיא ארצות הברית בכבודו ובעצמו, שלא לומר הבוס שלה ואיש מקושר, חזק ובעל יכולת להשפיע על עתידה בהנד עפעף (שלא לדבר על איברים אחרים...).

זה אולי לא נמצא הרחק מעבר לקווים הלגיטימיים כמו אישום באונס. אבל מקרים כאלה בהחלט מרחפים אי שם בחלל האפור שליד.

ואנחנו צחקנו. טפחנו לו באופן וירטואלי על השכם. קטעים איתכם האמריקאים.

אתמול הבנו איך (אולי) חלק גדול מהאמריקאים חיו באותה תקופה. כן, גם הליברלים, הדמוקרטים ואלה שתמכו בו.

הם, מן הסתם, התביישו.

זה לא כבוד גדול להיות אומה שזהו נשיאה. אחרי כל הבדיחות, הקריצות, השעשוע מהסיטואציה שאפילו כותבים הוליוודיים לא היו מעזים להעלות בדעתם, נשארת העובדה שמדובר בנשיא שיכור כח שלא מצליח להשאיר את הריצ'רץ' שלו סגור.

מה זה אומר על הנשיא שהם בחרו? מה זה אומר על הנשיא ש(נגיד ש)אנחנו בחרנו?

מה זה אומר עליהם כאומה? עלינו כמדינה?

על מה שחושבים המנהיגים - שלנו ושלהם - שכוחם יכול להשיג עבורם?

על מה שחושבים המנהיגים - שלנו ושלהם - שכוחם יכול להשיג עבורם?לא הרבה טובות. זה בעיקר גורם להתכווץ בכסא או לנוע באי נוחות. ומקרה קלינטון כבר קצת פחות מצחיק.

---

ניתוח מעניין של פרשת לוינסקי משנת 1998. איך אמר אחד הברבשים? "תסתכלו עליהם, תחשבו עלינו".

איכס.

---

 

סוג של עדכון - פתאום כל העיתונאים נזעקו: אבירמה גולן מספרת ש"בעת המירוץ לנשיאות כבר לפני שש שנים וחצי, נשים שסיפרו סיפורים דומים וחוזרים. אלא שלאחר בדיקות מקצועיות ומשפטיות מדוקדקות, הוחלט שהחומר איננו מספיק לפרסום. העורכים טענו שצריך להיזהר זהירות גדולה, שלא להציג רכילות כעובדות."

גדעון לוי מהנהן מהפינה, ושאר העיתונאים מצטרפים.

סליחה? איפה הייתם לפני שש ומשהו שנים כשהשיאו את קצב מעלינו כנשיא המדינה? האם חשבתם שראוי שאדם כזה ששמועות (וכנראה יותר מהן) מתרוננות סביבו, ראוי להיות נשיא? ראוי להיות דמות שבמהותה היא ייצוגית?

אבירמה גולן מסתתרת מאחורי הטענה שאלה היו רק רכילויות, ולכן לא פורסמו. שוין. אפשר לחשוב שהעיתונות בארץ לא מפרסמת רכילויות או מנפחת אותן לכדי כתבות כשהיא רוצה. לא חוסר יכולת היה כאן אלא חוסר רצון.

ואת המחיר, חוץ מכמה נשים שנכתשו בחודשים האחרונים על ידי נציגיו של קצב, משלמים עכשיו כולנו.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 24/1/2007 16:32, בקטגוריות יש לנו ארץ נהדרת
21 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-28/1/2007 22:14

let it snow let it snow let it snow

היה לי בראש פוסט מנומק ומהודק על פורומים, מיילינג ליסטס וכל מה שביניהם, ועל התיאוריה לפיה הקבוצה היא האויב הגדול ביותר של עצמה (על רקע מיילים הזויים שאני מקבלת בימים אלה מאיזה מיילינג ליסט שנרשמתי אליו, ומזכירים לי קרבות בוץ נשכחים באיזה פורום שפעם שרצתי בו רבות). אבל זה לא מעניין. זה אפילו מייגע. הפוסט הזה יידחה עד להודעה חדשה או יבוטל כליל מפאת שעמום יתר. כי...  

יורד שלג! בפעם הראשונה בחורף הזה, והרבה אחרי שציפינו לו. אחרי שכל החנויות החלו במבצעי ייאוש של מכירת ציוד שלג במקביל להפצעתם של הביקיני על המדפים.

יורד שלג. זו אולי זוטה מוחלטת, אבל אנחנו נבלעים בה בהנאה. יורד שלג, והוא מנקה את האויר, מפוגג את כל המריבות עם הילדים, את ה"משעמם לי!" הנצחי, עושה את כל הסביבה לבנה וחגיגית (עד שיהפוך בעוד כמה שעות לסלאש חום-בוץ מגעיל).

עם צ'אי חם ועוגת שמרים  (אכן מדהימה כמו שהנחתום הספציפי ההוא נוהג להעיד לעתים קרובות) זה הבילוי הקלאסי לסוף סוף השבוע.  

כל ילדי החצר פרצו החוצה בצהלות ואפשר היה לומר שעקבותיהם נעלמו מאז, אלא שבשלג מאד קל לעקוב אחריהם. גם המבוגרים שמסביב מבצעים רגרסיה מרשימה לגיל 8 ועוסקים בקרבות כדורים והנאה רבתי.    

 

שלג זה כייף. כמו שאומר הבעל - בשלג יש משהו מפייס. מרגיע. אולי זה הלבן הזה שרץ כל הזמן מול העיניים.

עד יום שני בבוקר, ואז הוא יהפוך לסיוט חלקלק ואפור.

 

עדכון שני בבוקר- עוד לא הפשיר ורוב הסביבה שלנו עדיין לבנה, חגיגית ונקיה. הגן נפתח שעה מאוחר מהרגיל, בית הספר סגור (לרגל איזה יום עיון תמוה של המורים) וכך זכינו בעוד חצי שעה של כרבול ובוקר איטי, נעים, בלי מתחים ובלי ריצה מטורפת. מי אמר שאין יתרונות בלהיות עקרת בית?

הילדים גררו את מזחלת השלג של השכנים (פתק לעצמי - לעבור היום בטרגט ולרכוש מזחלת משפחתית) למדרון הסמוך והצטרפו לכל ילדי השכונה בהחלקות אינסופיות. המיניאטורה, שבטוחה שהיא בת 6 לפחות, החליקה כמה וכמה וכמה פעמים במדרון, לחדוות הקהל.

אני אוהבת שלג.

(סביר להניח שעד אפריל אקלל אותו לא מעט, אבל בינתיים הוא מכניס איזו שלווה מופלאה לחיים שלנו).

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 21/1/2007 22:57, בקטגוריות רק באמריקה
28 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-24/1/2007 16:39

18,471