ריאליטי תעופתי

פיל קיגן, האם שומע?
להלן פיילוט לאחד הפרקים הבאים בסדרת המופת שלך, המירוץ למליון. פיילוט עליו עבדו טובי המוחות ובכירי המפיקים:
אם ושלושת ילדיה מבקשים לנסוע לחו"ל, למדינה קטנה מוקפת אויבים. כדי לצאת מגבולות ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הילדים זקוקים לדרכונים. כדי לסבך את העלילה ולהכניס לה דמויות-משנה, התור לקבלת דרכון מעוטר נשר עומד על 4-5 חודשים בעת הסרטת הפרק. המתח בשיאו - האם יתקבלו הדרכונים? האם ישארו בבית? האם יידרשו להגיע לדלפקי חברת התעופה כדי לקבל את כרטיסי הטיסה למרות שאלה הובטחו להם באימייל כחודש לפני הנסיעה?
קאט לפרסומות (אודות שירותי הממשל האמריקאי לטובת האזרח).
בתמונה הבאה רואים את אב המשפחה תולש את שיערותיו, תוך שיחה עם נציגי מחלקת המדינה שלא מכירים את החוקים שמכוחם הם עצמם פועלים. המשפחה יושבת ביחד, מטכסת עצה וברק של גאונות מכה בה: פניה אל חבר הקונגרס המקומי, שמחד - דומה מאד לאוגר ג'ינג'י, מאידך - ידוע כמי שמסייע במקרים כאלה. עשרה ימים אחרי הפניה לאוגר, פחות משבוע לטיסה, הדרכונים מגיעים.
איתם מגיעים גם כרטיסי הטיסה. נשימה עמוקה. לאחר הפסקת פרסומות לרשת חנויות לחיות מחמד, שובו אלינו ליום הטיסה עצמו.

ביום הטיסה היציאה לשדה מתעכבת בשל ביקורי שירותים תכופים של ילדי הבית ומריחת זמן מוחלטת של אמא שלהם. לאחר שאגת "פיפי יש גם במטוס!" (שלב הסינרגיה בין המירוץ לבין סופרנני), יוצאת המשפחה אל הדרך.
משפחה על טפה מגיעה לשדה התעופה ועומדת בתור לצ'ק אין. אם לא יגיעו לטיסה, יפספסו את טיסת ההמשך, ואם יפספסו את טיסת ההמשך, מי ישורנו? הלך על מליון דולר, או בייביסיטר של סבתא, לבחירת הזוכה.
אחרי 40 דקות המתנה, דיילת קרקע לא חיננית בעליל פונה אל האשה, ובמתק שפתיים לואטת - "את יודעת שזה לא שדה התעופה הנכון?".
מבט בכרטיסים מאשר - זה באמת לא השדה הנכון. אולי היה רצוי להסתכל עליהם קודם לנקודת זמן זו.
על סף עלפון, לוחשת האשה - כשרק 15 דקות מפרידות בינה לבין המראת הטיסה שלה. זו שבשדה האחר, המרוחק 40 דקות נסיעה מהשדה בו הם נמצאים - "אולי תוכלי לעזור לי, בבקשה, אני לבד עם 3 ילדים וצריכה להגיע לקונקשן בניו יורק?", כשהיא מגייסת את כל קסמיהם ותכסיסיהם של team Guido, מירנה ושרלה, רוב ואמבר ושאר פרסונות מלבבות.
הפקידה מקמטת את האף המנותח, מקלידה בסדר אקראי כלשהו על מקשי המחשב ומהמהמת לעצמה, בעוד מחוגי השעון מתקדמים והולכים.
המתח בשיאו (הפסקת פרסומות לתרופות נגד חרדה?) והפקידה מחייכת חיוך מתוח ואומרת - "אין בעיה, תעלו למטוס, ובשער העליה למטוס כבר יתנו לכם  boarding passes לטיסת ההמשך, תהנו". האשה והילדים מתכנסים למועצת מלחמה. ההחלטה - טקטיקה אסרטיבית וחסרת מעצורים - הולכים על הבידוק הבטחוני בנחישות וברגישות, ואם זה לא יעבוד - התינוקת תבכה.
קצת קשה להעביר לה את המסר הקבוצתי, אבל כשהיא נאלצת להשיל את נעליה האהובות כדי לעבור בגלאי המתכות, היא משתפת פעולה ופורצת בבכי היסטרי.
שלב א' עבר. מגיעים לגייט.

כמקובל במדינות לטיניות בהן סיאסטה היא מנהג צהריים ידוע, ואף שהשעה 10:40 בבוקר, עומד בגייט אדם מנומנם דובר ספרדית שוטפת. אנגלית? לא ממש. כרטיסי עליה למטוס? אין. "תקבלו בניו יורק". ולטיסה עכשיו? תעלו ככה, הדייל כבר יסדר אתכם.
בני המשפחה המיוזעים עולים למטוס. נניח. אם אפשר לקרוא לגרוטאה המעופפת הזו מטוס. לצורך הסרטת הפרק אפשר בהחלט לשקול השאלת מוצג מוזיאוני ממוזיאון חיל האויר בחצרים, 5 דקות מכפר סבא. רצוי עם יעקב טרנר בתפקיד הדייל.
אחרי משחק טטריס-נוסעים, במסגרתו מוזזים נוסעים כטוב ליבו של הדייל השבוז עד שמתפנה מקום למשפחה, כולם מוכנים ליציאה לדרך. כולם, חוץ מהטייס שנעלם אי שם בטרמינל. כך יושבים כלום-מינוס-טייס במטוס, ללא אוורור, מיוזעים עד עמקי נשמתיהם, כשהאשה נזכרת בקונקשן. אללי. אין סיכוי להגיע אליו.

מזל ששינוי החוקים של "המירוץ" מאפשר שימוש בחבר טלפוני. האשה מרימה טלפון עצבני לבעל - "תברר מה עושים בניו יורק, כשאין כרטיסי עליה למטוס, אבל המזוודות כבר הלכו לעולם שכולו סָבָלים".
באיחור של שעה לערך, המטוס יוצא לדרך.
עם הנחיתה, טלפון חוזר לחבר הטלפוני, שבינתיים הרים את חברת התעופה הנוכחית, חברת התעופה של הטיסה הבאה ועוד כמה אנשים בדרך. מצלמה מפקסת על המבט השמח שמתפשט על הפנים כשהאשה שומעת שהולכים ישר לגייט. מקבלים מאתיים לירות. לא צריך צ'ק אין. ואם לא מסתדר, תתקשרי - יש הוראות חלופיות. הוריי.

<בעריכה אפשר להוריד את שלב הריצה בין הטרמינלים של שדה התעופה בניו יורק, את הטרולי שנופל ואת הילדים שרצים כאילו טרול או טרולי רודף אחריהם, או שהם סתם מבועתים מהמראה של אמא שלהם>

לאחר הפסקת פרסומות מרעננת (הפעם מומלץ לפרסם דיאודורנט) הפרק מתמקד בנעשה בשדה התעופה בניו יורק, עת מתבהר שדווקא כן צריך לעבור בצ'ק אין, ובעיקר בבידוק הבטחוני הישראלי, ושהגייט כבר ריק, העליה למטוס מסתיימת ומשפחתנו המוכרת (ופרועת השיער) מגיעה ברגע האחרון.
ואחריה עוד כמה עשרות משפחות ישראליות, על תיקיהן, טרוליהן, שופינגיהן ושאר המטלטלים. 
הרגע האחרון נמשך שעה וחצי של עיכוב בהמראה.
 
בשלב זה בפרק ברור שהקטע הנוכחי במירוץ הסתיים. אפשר לשבת, יש זמן. תשע שעות ושלושת רבעי. בהן אפשר להתרווח, להעסיק את הילדים, להגיע לעמוד 106 בהארי פוטר, להעסיק את הילדים, לתכנן את המשך המסע, להעסיק את הילדים, להרדים את הילדים, להעסיק את הילדים, לתת לילדים לראות סרטים ברצף, להעסיק את הילדים, לאכול אוכל מגומי, להעסיק את הילדים, לנסות לקרוא עוד עמוד בהארי פוטר ולהשבר. וכן, להעסיק את הילדים.
 
אפילוג לפרק והקדמה לפרק הבא - הגעה לשדה התעופה במדינה מזרח תיכונית המכונה "ארץ". קול נישא ברמה בכריזה - "משפחת אורזת, משפחת אורזת, לדלפק האבידות והמציאות, בבקשה".
 
ובפייד אאוט של מצלמה מסתבר כי למרות תחושת נצחון רגעית, לא תם המירוץ. אחת המזוודות החליטה לנפוש בניו יורק, שם היא מסתובבת בין דלפקי הבטחון עד לעצם הרגע הזה. אולי היא תגיע מחר, אולי מחרתיים, אולי עופר עיני יחליט ששביתה כללית במשק תמנע מהמזוודה להגיע כליל.
 
בפרק הבא של המירוץ - איך משפחה עם שלושה ילדים מסתדרת בלי המזוודה עם התחתונים, בארץ קטנה, מוקפת אויבים.
(הפסקת פרסומת לדלתא?)

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 23/7/2007 23:11, בקטגוריות אריזות, משפחתי וחיות אחרות, טיולים
50 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-5/8/2007 09:40

פה אין ספויילרים

 

זה הגיע היום -
 

הדוורית אמרה שבניגוד לכל שאר המקרים, את החבילות האלה אסור להם להשאיר על סף הדלת, אלא רק למסור ביד. משעשע.
לקחתי, פתחתי, דפדפתי, וקראתי מיד את שני הדפים האחרונים, ודחסתי לתיק.
כזו אני - לא יודעת לדחות סיפוקים.  אולי המטוס יתרסק מחר בדרך ולא אדע את הסוף? אולי יגנבו לי את הספר מהתיק. אולי הילדים לא יתנו לי לשבת ולקרא אותו בשקט ב-17 השעות שיש לנו מבית עד בית.
לכו תדעו...

ואיך אתם? קוראים את הדפים האחרונים של ספרים (לא, לא רק הארי פוטר. בכלל) או לפי הסדר?

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 22/7/2007 06:50, בקטגוריות נעים
66 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של חורף. ב-26/7/2007 16:06

הגזענות, כפי שסיפרתי אותה לנעלי
"כן, אני דווקא מכירה מצוין את רמת אביב. גיסתי גרה שם, ועד הקיץ שעבר היינו מבקרים שם לפחות ל-3 שבועות כל קיץ. אבל הכי כייף היה בכריסמס, מזג האויר היה נפלא".
מזג האויר. איך שיחה עם אנגלים תמיד מגיעה למזג האויר?
ישבתי מולה, מתחילה להתרחב חזרה מההתכווצות הראשונית שלי על הכורסא, האצבעות הפכו קצת פחות לבנות והלחץ ירד קצת.
היא "משלנו"?
לא. היא בטוח לא משלנו.
היא אנגליה.
אבל בעלה משלנו. ועוד איך משלנו. יש לו כזה שם יהודי, שאי אפשר לפספס.
וחמתה, וגיסתה, וכל המשפחה - הכי משלנו בעולם. רמת אביב. דקה ורבע משם ביליתי אי אלו שנות עבודה.
השרירים נמתחו מחדש ונרגעו.
היא משלנו. היא לטובתי. עברנו את מכשול הרושם הראשוני. 

---

לפני חודש וחצי בערך הלכתי לראיון העבודה השלישי שלי כאן.
עשרות אימיילים עם קורות חיים, מאות מודעות שסרקתי בעקביות, עשרה "סוכני חיפוש" ממוחשבים, אגו פריך ועצבים רופפים, זומנתי לראיון למשרה שעל הנייר נשמעה מעניינת יחסית, ובפרקטיקה היתה לחלוטין לא מתאימה לי או למה שאני יודעת או רוצה לעשות. אבל הלכתי, כדי להשתפשף, וכי לא אומרים לא לפני הראיון. רק אחריו.
קניתי נעליים חדשות, כאלה הראויות לעבודה אמריקאית, עם שפיצים ועקב גבוה, התלבשתי בבגדי מבוגרים, קיללתי את הנעליים שעושות לי יבלות והלכתי.
בפגישה הראשונה עם מי שאמורה היתה להיות הבוסית העתידית שלי, משהו קצת חרק. משהו בהצגה שלה, בשם - שלא ממש הצלחתי להבין - היה מעט מטריד. הקור שנשב מלחיצת היד הכפויה שלה היה ברור. גם אם הייתי מתאימה לתפקיד כמו שמעון פרס לנשיאות, היא לא היתה מבסוטה מהעניין.
מי יודע, אולי אלה היו הנעליים. ראו שהן לוחצות?
עשר דקות אחר כך, כשההערות שהיא כתבה על דפי הראיון שלי היו בערבית, התחלתי להסתכל סביב. התמונות שראיתי גרמו לי להתכווץ בכסא - ממחמד א-דורה דרך ילדות פלסטיניות המבכות את כיפת הסלע ועד לסלוגנים בעד שחרור האדמות הכבושות. לפתע השם הפרטי, שהיה כה קשה להגיה קודם, עשה לי "קליק".
אני יושבת מולה, עם הרזומה ההו-כה-ישראלי שלי והיא מצמצמת מולי עיניים עוינות. הו.
היה מוזר לשבת מהצד השני של הגזענות. יצא לי לעבוד בתפקידים שבהם גזענות (במובן האוקסימורוני של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ערכי מגילת העצמאות וגו') היתה חלק מהגדרת התפקיד. זה היה לא נעים. לפעמים הבאתי הביתה את התסכול והעצבים, לפעמים פתחתי פה מול מי שלא הבינו למה אני חושבת שגזענות זה משהו לא תקין, לא נכון, לא ראוי - גם אם הוא מעוגן היטב בחוקי המדינה. ולפעמים....שתקתי. החלקתי חלק מהתחושות הלא נעימות. לא גאווה גדולה, אני מודה.
אבל אף פעם, עד לאותו ראיון, לא ישבתי בצד שנבחן למעלה ולמטה, מול המבט המזלזל בואכה שוטם. אמלש דיברה על העדר גזענות באמריקה. זה כנראה לא היה רלוונטי לראיון הזה. לא היתה שם שום פוליטיקלי-קורקטנס נוסח אמריקה. היה שם מתח ברור, מחשמל. מאד מזרח תיכוני.  
זו היתה חוויה לא נעימה. מענוות במידת מה, פוקחת עיניים. די קשה.
חזרתי הביתה עם זנב בין הרגליים, יודעת שאת המשרה הזו לא אקבל.
הרציונליזציה אמרה - לא נורא, ממילא אני לא רוצה לעבוד עם מי ששונאת אותי מראש בגלל מי ומה שאני, ובכלל לא רציתי במשרה הזו. העלבון צרב עוד קצת.

---

כשהגעתי הביתה, שפופה, פתחתי את המייל.
היה שם מכתב ברכה מלבב מהאוניברסיטה - משהו בסגנון "כמה שנשמח אם תצטרפי אלינו, וכדי לשמח אותך בכלל ולעשות לך את החיים נוחים בפרט, הרי לך מלגה חביבה שתאפשר לך לא לעבוד בשנת לימודייך הראשונה".
הו.
נכון שזו לא מלגה גבוהה במיוחד, אבל - היי, משלמים לי כסף כדי ללמוד! אני צריכה להיות באמת מטורפת כדי לוותר על העסק הזה. הלב התרחב בחזרה למימדים הרגילים שלו.
הקץ לראיונות עבודה מתסכלים ולנעליים לוחצות. ברוכים הבאים ג'ינסים פשוטים וטי שירטים. בכל זאת, לראיון עם המנחה העתידית שלי הרגשתי צורך להתלבש בצורה קצת יותר הולמת, למעט הנעליים הלוחצות. מזל שטרחתי, אחרת היו חושבים בטעות שאני אחת מתלמידי הקולג' החדשים שבדיוק הגיעו לשם ההורים שלהם. ככה היה ברור שאני פשוט אחד מההורים...
 
וכך הגעתי לכורסא מולה. מכווצת את האצבעות על המסעדים. מרגישה צורך עז לעשות רושם טוב, נכון.
לקח בדיוק שלוש דקות עד שהגענו לשיחה על רמת אביב.
"מכירה את רחוב זה וזה?"
"בטח, זה ליד המרכז המסחרי".
"כן, ואיזה יופי של מזג אויר יש שם בכריסמס".
 
עשר דקות אחר כך כבר סגרנו שחמותה תעזור לי בענייני תרגום מסמכים כדי לעקוף את הבירוקרטיה האוניברסיטאית, שהיא תעזור לי כדי לקצר הליכים כדי לקבל תואר שני - במקום זה שאת התזה שלו נטשתי - תוך כדי הדוקטורט. שיהיה. "אף פעם אי אפשר לדעת מתי תצטרכי תואר שני, נכון?" צחקקה. סוג של מאכעריות וקיצורי דרך כל כך מוכרים וכל כך לא אמריקאים.
 
ישראלים ויהודים מוצאים כאן אחד את השני. מתחברים בקלות כמו שני חלקים של K'Nex.
השיחות פשוטות יותר, יש סוג של הבנה שקטה (או לא שקטה) הדדית. מחסומי הנימוס והסמול-טוק נעלמים כמעט בין רגע. לא תמיד, כמובן. תלוי באדם, במטען התרבותי שלו, בשפה, במיקום החברתי שלו. במיוחד לא כשמדובר בערסים...
גם קבוצות אתניות אחרות כאן - ההודים, הקוריאנים - מתכנסות בקלות אל תוך עצמן. הן שולחות זרועות אל החברה האמריקאית, מנסות להשתלב. אבל הכי נוח "בבית". אצל מי שמבין את הבדיחות שלך ואת הניואנסים התרבותיים.

למעשה, גם זה סוג של גזענות - ברוורס.
 
 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 20/7/2007 18:24, בקטגוריות רק באמריקה, על עצמי לספר ידעתי, אינטלקט בגרוש וחצי
28 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-24/7/2007 06:44

18,471