פתיחות, סגירות ויומן הגוזל
קתרינה פתחה בלוג (הגיע הזמן ובשעה טובה וקולולו וכאלה), ובפוסט השני כותבת על הבלוגים הסגורים. חע. הרי לכם בלוג סגור.
למה סגרתי? כשאני מסתכלת על רשימת הסיבות שהיא מונה, אני נעצרת בשני הסעיפים הראשונים - קוראים מוכרים ולא רצויים וקוראים לא מוכרים ולא רצויים.
הכל מתחיל מהפרו והסטטיסטיקות - יש בהן משהו ממכר. ואז אתה מגלה מי הקוראים שלך, או לפחות מאיפה הם באים, כמה הם חורשים על הבלוג - פוסט אחרי פוסט אחרי פוסט וחודש אחרי חודש, ולפעמים יש בזה משהו מרתיע. מקפד. לפעמים הם גם יוצאים מהאנונימיות, ושולחים מילים מרושעות בהנפת מקלדת. כמה זה קל, להכנס ברגל גסה למרחב הפרטי, גם בוירטואליה. אני מוצאת את עצמי מסתכלת עלי במבט מלוכסן ותובעת במפגיע - על מי את חושבת שאת עובדת? אם רצית יומן פרטי, מה טעם מצאת בבלוג, שמטבע קיומו הוא פומבי (שלא לומר אקסהיביציוניסטי)? הרי ידעת שיכנסו אנשים ואפילו השקעת בסוג של יחצ"ון בתגובות בבלוגים אחרים (אבל כבוד השופט! אני מגיבה רק בבלוגים שמעניינים אותי ולא בכאלה שהם פופולריים לשם הפופולריות!  -אלה טיעונים לעונש, גבירתי). מה חשבת? שאף אחד שאת מכירה לא יכנס לכאן? שתוכלי לשלוט במי שקורא? דה. הרי לכם נאיביות.
יש שיווי משקל מאד עדין בין הרצון (או הצורך) בפידבק ובידיעה שיש מי שקורא אותך שם, ולפרקים אפילו מחבב, ובין החשש מפני חדירה לאינטימיות-לכאורה שבניתי לי. טוב לי עם העיניים שקוראות מתוך אמפטיה או סתם עניין, קשה לי עם העיניים שבולשות וחוקרות ומנסות להרע. קשה לי גם לדעת על אנשים שמכירים אותי וקוראים גם אם הם לא מוזמנים לבקר כאן. לכן חסמתי את הבלוג.
אבל מאחר ואני לא סלבריטי כמו הדודה (וטוב לי עם זה, תודה רבה. אין לי צורך במאתיים תגובות לכל פיהוק) אלא מאזובי קירות ישרא, הסגירה משמעה תחילתו של סוף הבלוג.
ולמרות האילמות היחסית שתקפה באחרונה - פוסטים שמתחילים להכתב בראש ונגמרים ב..שיט, אין לי כח וחשק לכתוב - אני לא רוצה שהבלוג יגמר כל כך מהר.
בפרפרזה על מה שאקס כתבה - כשהבלוג בן שנה יש איזו תקופת חדלון, משהו מעייף בתחזוקה המתמדת שלו, שככת ההתלהבות ההתחלתית. הבלוג עוד לא בן שנה, עוד מעט יהיה כזה, אבל העייפות כאן. אולי זה הקיץ, אולי המתקפה המכוערת, ואולי דווקא הידיעה שאם אני רוצה שהבלוג ימשיך להכתב, ושאנשים יקראו (גם אם הוא לא בדיוק חושף כליות ולב), אני צריכה לקבל גם עיניים זרות וגם מוכרות, לא קרואות, שמגיעות לכאן. מה שזה לא יהיה, המוזה לא גרה כאן בזמן האחרון.
 
מה בעצם אני מנסה לומר? לא יודעת. שבינתיים אני פה, והבלוג פתוח מחדש אם כי באיטיות קיצית מיוגעת, ושבחייאת - אם אתם נחמדים, זרקו מילה שאתם פה. ואם אתם לא נחמדים - יש בלוגים מעניינים הרבה יותר משלי, לכו תחפשו מישהו שיהיה החטיף שלכם לרענון הקיץ.
 

---

וכמה עדכונים מנהליים -
- הגוזלים גדלים לתפארת. בסופו של דבר בקעו 4 והם מקשטים לנו לתפארה את אדן החלון. מיום ליום (וגם בבדיקות מדגמיות במשך היום) הם משתנים, חלקם כבר פקח עיניים, והם מבלים את רוב זמנם בפעירת לוע צהוב לקראת אחד מהוריהם (כן, למארי יש בן זוג והוא אבא לתפארת שמביא לצאצאים שלל תולעים ומתפקד כמבריח סנאים מפוקפק בשעות הפנאי) ובליסת תולעים. אנחנו מחכים בכליון עיניים לקבלת הכנפיים (האמיתיות, לא עם הפלומה המכוערת) ומפגן הטיסה העתידי.
 
- אם יציעו לכם כרטיסי חינם לסרט הזה - עשו לעצמם טובה וסרבו בנימוס, גם אם מדובר בהקרנת טרום בכורה חגיגית או וואטאבר. אין לסכם את הזוועה אלא בכך שהיא לא היתה שווה את 75 הסנטים ששילמנו עבור חניה (מזל שעל הבייביסיטר לא נדרשנו לשלם - בתעריף של 7-10 דולר לשעה, עוד היינו תובעים את מפיקי הסרט על עוגמת נפש והפסדי ממון).
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 28/6/2007 01:03
29 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-20/7/2007 12:10

החיים בטבע
חם. חם נורא. זה לא אומר שלא יורד גשם - נהפוכו. יש מין חוק כזה - ברגע שאני מגיעה לבריכה על טפי ועל שלל חפציהם, אביזריהם ומטלטליהם, מתחילים רעמים. ורעמים פה, משמעם שמיד לאחר מכן מגיע הברק, והשילוב של חשמל מהברק והמים של הבריכה לא ממש מוצלח, גם למי שלא לגמרי מבין פיזיקה. כמוני.
כך שעניין השכשוך בבריכה מוטל פה בספק תמידי. אבל חם. חם נורא.
ואין כח לחשוב, אין כח לכתוב, וגם אין כל כך על מה לכתוב.
הגמדים בחופש, אחד מתויק בקייטנה ומבסוט חלאס, השני מתוייק על אמא שלו עד שבוע הבא, ולא ממש מרוצה מזה, וגמדה אחת באופן כללי מרוצה מעצמה. וחם. נורא חם. מזל שלא יצאנו לקמפינג - דובים הורגים שם.
אבל דווקא הבוקר, כשעוד לא היתה תחושה של מרק בחוץ, הזדמנו לנו כמה רגעים של טבע בבית.
 
כבר כמה שבועות מקננת לנו אדומת חזה אמריקאית על אדן חלון חדר השינה.

כשהיא התחילה לבנות את הקן הסתקרנו, אבל זכרנו זוועות יונים מהארץ ושקלנו להעיף אותו משם. העמלנות שלה ניצחה את העצלנות שלנו, ועד שחשבנו מה לעשות ואיך, היא הטילה בה ביצה אחת, תכלכלה. ברגע שהיתה שם ביצה, הגורל נחרץ. יהודי לא מגרש רובין הרה, ולכן החליטה מועצת הבית לסגור את החלון עד יעבור זעם, כדי שקרציות ופשפשים לא יחדרו הביתה, אבל הקן נשאר כשהיה.

ובכל יום מארי - כך הילדים החליטו לקרוא לה ("כי זה שם יפה") - הטילה ביצה נוספת. חשבנו שיש לנו יורשת לביאליק, אבל בסופו של שבוע נספרו בקן 4 ביצים. מארי לא מבינה גדולה בפואטיקה.
 

מארי, שלא מאמינה בפואטיקה, מנפקת 4 ביצים תכלכלות
 

עקבנו אחריה בדבקות, חיכינו לראות מתי יעברו עשרת הימים שבהם היא אמורה לדגור עליהן. היא, מצידה, לא הפגינה שום אמונה בבני אדם ובכל פעם שהתקרבנו היא ברחה. גם כן אמא.

 

והיום, היום בבוקר, בקע הגוזל הראשון.

ואחריו השני. מוזר, בהתחשב בכך שהביצים הוטלו יום אחרי יום. אבל מה אני כבר מבינה ברובינים?  חוצמזה, הם נורא מכוערים, כמעט נטולי פלומה ונראים די אומללים וחסרי אונים. כשחושבים על זה - הם קצת דומים לילדים שלי, כשאלה נולדו. מינוס המקור. 

בינתיים, מארי התחילה להפגין כישורים אימהיים לתפארת, וגם כשאנחנו מתקרבים לחלון היא זזה רק קצת, מסתכלת במבט עצבני על מי שמפר את השלווה שלה וחוזרת לשמור על הגוזלים. עכשיו אנחנו מחזיקים אצבעות שהסטטיסטיקה תהיה לטובתם, כי רק 25% מהגוזלים ישרדו עד נובמבר הקר. עוד 15 ימים והם עפים לנו מהקן , מה קשה תהיה הפרידה. 

---

וכדי להשלים את הנשיונל ג'יאוגרפיק שנפל עלינו היום, זה מה שראינו בבוקר בגינה, מנסה לכרסם את שתילי האבטיח והמלון שנשתלו בעמל רב בידי הבעל והשכן: 
 

 

לרגע חשבתי שאנחנו בארץ הטלטאביז, אבל אחרי שהא-נבת (כמאמר המיניאטורה) ברחה, ולא יצא מהאדמה שום צינור מתכת מאיים, נרגעתי.

עכשיו אנחנו מחכים לבמבי שיפציע על הדשא (נצפו כמה בסביבתנו, בינתיים התכבדנו רק בקרציות שהם משאירים אחריהם ולא בשומדבר נחמד) כדי שנכריז על עצמנו כעל שמורה, ונתחיל למכור כרטיסים.

מישהו רוצה גחליליות בהקפה?שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 21/6/2007 22:48, בקטגוריות רק באמריקה
27 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מיכליקה ב-1/7/2007 00:23

3 עזים קטנות
לפני שהגענו לפה כולם אמרו "ילדים קולטים את השפה נורא מהר, לא תהיה להם שום בעיה. בצ'יק צ'ק הם ידברו אנגלית". הסתכלנו על הדוברים בעין קצת עקומה, יען כי סקפטיים אנחנו, ומיד פצחתי בחיפושים אחר מורים לאנגלית. הפכתי את כל איזור השרון, ליקטתי המלצות משלל מורות שאני מכירה, הגענו עד ברליץ והתפלצנו לשמוע מה הם מציעים וכמה הם דורשים עבור אותה הצעה, ובסופו של דבר, בלית ברירה הסתפקנו בלומדת מחשב ובלקוות לטוב. תמיד נוח יותר לקוות לטוב מאשר לעשות משהו פרודוקטיבי בעניין. עם hello, my name is ו-goodbye הם יצליחו להסתדר. הם, לפחות, היו בטוחים שכך יהיה, ואנחנו - מצידנו - לא עודדנו אותם לחשוב אחרת.
 
האסימון נפל, בבום, בפסטיבל הסרטים. מדי שנה מתקיים פסטיבל סרטים קיצי על הדשא הקרוב למקום מגורינו. הלכנו לראות את מדגסקר, סרט שהילדים הכירו ואהבו. אחרי 5 דקות של סרט (אם לא פחות) נפלו פניו של השאטני. "אני לא מבין כלום", הוא ייבב. ניחמנו אותו שעוד מעט הוא יבין, ועוד ועוד משפטים שלא לגמרי האמנו בהם, אבל קיווינו. שבועיים אחר כך התחילה שנת הלימודים. כיתה א'. היום הראשון היה סיוט. הילד ברח בבכי היסטרי מתוך בית הספר, הוא רצה הביתה, אלינו, לחיבוק שלנו, וסרב להכנס לכיתה. בכוח ניתקה אותו אחת המורות שדיברה כמה מילים בודדות בעברית (אחר כך הסתבר שאנחנו חולקים גם שם משפחה משותף) ולקחה אותו לבית הספר. כשבאתי לקחת אותו בצהריים הוא היה בהיפר וונטילציה מהבכי.
ביום השני לא היה טוב יותר. הוא התחנן שלא ללכת לבית הספר. הוא בכה, ואני בלעתי את הדמעות. הוא בכה והסבים בארץ בכו איתו בטלפון. הוא בכה, ונדמה לי שגם אבא שלו. היה רע לתפארת. לאוטובוס הצהוב הייתי צריכה להעלות אותו בכח, לדחוף עם הרגל את הטוסיק ועם הידיים את הכתפיים, כי אחרת הוא היה בורח. זה נשמע נורא כמעט כמו שזה הרגיש.
פחדתי שהחוויה תשרוט אותו לנצח. מילד אוהב לימוד וידע הוא הפך לקיפוד קטן ומפוחד. הוא לא רצה לשמוע אנגלית ולא רצה ללמוד אנגלית. את האזניים הוא כיסה בכל פעם שציינו את שם האוטובוס עליו הוא עולה בדרך לבית הספר (כדי להוסיף חטא על פשע, כשהגענו הדירה שלנו עוד לא היתה מוכנה ולכן גרנו במלון מרוחק 10 מייל מהאיזור, נסענו כל יום לכיוון בית הספר וחזרה לחדרונים הקטנים של המלון. היה סיוט. לכולנו). פחדתי שיווצר לו דימוי של בכיין, שהילדים יצחקו עליו. שלעולם לא ימצא את מקומו בבית הספר. כולם המשיכו לומר לנו ש"עד חנוכה הוא ידבר אנגלית שוטפת". אנחנו המשכנו להניד ראש בחוסר אמונה מוחלט.
 
לאט לאט הוא יצא מההתקפדות שלו. זה דרש זמן, מורה מדהים וסבלני, וזה היה לגמרי לא קל. אבל בדצמבר, בין חנוכה לכריסמס, הרגשנו שינוי. פתאום שמענו מילים באנגלית בבית. עם הזמן הן תפסו יותר ויותר מקום בשיחות. פתאום הוא עושה reverse engineering למשפטים באנגלית ואומר לי "אמא, אני יכול ללכת על המחשב?". אחרי פחות מחמישה חודשים אפשר היה לומר שהילד דובר אנגלית שוטפת. אולי לא מושלמת, אבל בהחלט עשירה ובעלת רבדים שונים. והוא התחיל לתקן לי את המבטא. כשהיום הזה הגיע יכולתי לנשום לרווחה.
 
למה נזכרתי בזה עכשיו? לא רק בגלל חבצלת שאו טו טו עושה את הדרך הזו, כמו שאנחנו עשינו בשנה שעברה.
גם, ובעיקר, בגלל שסוף השנה הגיע. בשלב כלשהוא במהלך השנה הוא עבר ללמוד אנגלית עם הכיתה האורגנית שלו, ובילה בכיתת ה-ESOL (תמיכה למי שאינם דוברי אנגלית) רק חלק קטן מהיום. הוא התחיל לקרוא ספרים - לא רק ספרי מתחילים, אלא ספרי פרקים. את רובין הוד הוא קורא כבר פעם שמונ'תלפים ברצף.
והשבוע חגגה הכיתה שלהם את הצגת סוף השנה.
הוא היה הטרול (לא, לא זה מהקטע למטה. טרול אמיתי ומוצלח בהרבה...). הביא הביתה את התסריט והתלונן שהתפקיד שלו קטן מדי והוא כבר יודע אותו בעל פה, וממש אין לו על מה להתאמן. רפרף על הדף לשניה, זרק אותו הצידה, ונזכר בו מחדש רק כשהוא נדרש לבוא לבוש בגדים חומים לרגל הוד טרוליותו. והוא היה טרול מופלא, כזה שמפחיד עזים תמימות מכיתה א' העוברות על הגשר. עם ידיים שלובות בהבעת ניצחון, ומבט חצי מרושע-חצי צוחק בעיניים. הסתכלתי בו, התמוגגתי. ניסיתי להזכר במה שהדחקתי, באותם ימים ראשונים וקשים בבית הספר, ומיד גירשתי את הזכרונות האלה. שישארו להם אנקדוטה שנצחק עליה כשיהיה בן 18. עד אז אולי אתאושש ואוכל לצחוק עליהם.
 
היום הוא חזר הביתה עם ערימות של ניירת. מחר היום האחרון של בית הספר, והיום מנקים מגירות. עברתי על כל מה שכתב בשיעורי ה-ESOL. איך מילד שלומד לצייר אותיות באנגלית הפך במשך השנה לכזה שכותב סיפורים קצרים, עם איורים, הומור ואפילו סאבטקסט. השתאיתי.
 
לקח לו זמן, לקח גם לנו. אבל הוא בחר בהטמעות. והוא מצליח לעשות את זה באופן מופלא. אם לפני 7 חודשים מישהו היה אומר לי שכך יהיה הייתי צוחקת צחוק מר. אבל הוא הפתיע אותנו, הטרול הזה שלנו. בתפיסה, ביכולות שלו, בחוזק שלו - שהתערער כל כך בסתיו, ובאביב כבר שב בחזרה.
 
ומחר - מתחיל החופש הגדול. אמאל'ה. צוות הבידור נערך לכוננות ספיגה.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 13/6/2007 23:31, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, רק באמריקה
26 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-21/6/2007 15:56

18,471