ערב בינלאומי

השכונה שלנו היא סוג של שכונת חיים. יש בה ילדים כמוך וכמוני.

ויש בה גם המון ילדים שהם ממש לא כמוך וכמוני, אלא באו מקוריאה או יפן או קולומביה או שוודיה והמון הגיעו מסין ומהודו. אבל איכשהוא, לנו נדמה שיש הכי הרבה ישראלים. אולי כי ישראלים הם רעשנים במפגיע, ואולי כי האוזן שלנו רגילה לזהות את העברית מבליל השפות שמסתובב סביבנו.

 

בבית הספר שלנו טורחים לשמר את המסורת של המדינות מהן הגיעו התלמידים. הם יודעים שחלק גדול מהם באו לכמה שנים, לגיחה קצרה יותר או פחות, ויום אחד יחזרו לבית האמיתי שלהם. יש גם כאלה שנשארים כאן לתמיד, אבל גם אצלם טורחים לטפח את מסורת "המולדת הישנה". בכל שנה לקראת הקיץ עורכים בבית הספר ערב בינלאומי, שבו מקבלים הילדים וההורים דרכון ועוברים בין דוכני המדינות השונות. בסיום, מופיעים הילדים מהמדינות השונות בשיר או בריקוד שמייצג אותן.

וכל מדינה, נראית כמו שהיא - כנראה - באמת. לישראלים עוד נגיע. תאמינו לי...

היפאנים והקוריאנים מתאמנים כבר שבועות על הרמפה בשכונה.

הילדים היפאנים עומדים בשורות ישרות, אחידות, מבט מופנה ישירות לאמא-האמרגנית, תוך יומיים הם ידעו כל מילות סאקורה (מן הראוי, בעיר שמתהדרת בפריחת הדובדבנים האולטימטיבית) ושרו אותן בצלילות (כנראה. אני לא מבינה מילה ביפאנית...). גם הדוכן שלהם היה מדהים - עם סושי להמונים ואמהות וילדות בקימונואים תואמים.

הקוריאנים הביאו טיי-קוון-דו, וכיסחו את הצורה (באחידות, כבר אמרנו?) לכל מה שעמד בדרכם.

 

 

הרומנים - משפחה אחת בקושי בכל בית הספר - הביאו את הסבתא, את הצ'ורבה ואת הממליגה, וריקדו ריקודי עם כפריים כולל כובע שכנראה תפקד בחיים קודמים כעציץ שבו גודל כרוב חמוץ, על ראשו של הילדון המרקד. החדווה במחנה הישראלים ממוצא רומני לא ידעה קץ.

הבריטים והשבדים איחדו כוחות עם כדורי בשר מאיקאה ו"אבבא" בווליום היסטרי (בכל זאת, הם זכו באירווזיון עם "ווטרלו". תגידו שזו לא אחדות אירופית חוצת גבולות?).

 

והיו גם הודים, ספרדים, קולומביאנים, אוקראינים, הולנדים (אחלה גאודה!), סינים ואפילו משפחה אחת שאמנם מתהדרת בשם אמריקאי כאילו נפלה עכשיו מהמייפלאוור, אבל הסבתא חיפשה היטב ומצאה שורשים נפאליים, ולכן מיד נפתחה באסטה נפאלית.

האמריקאים, שלא ממש מצאו את עצמם בכל האתניות המתפרצת הזו, חילקו אבטיחים לכל דורש. שהרי ידוע שהאבטיח הוא הפרי הלאומי של ארה"ב. מה חבל שהם לא חשבו לשדרג אותו עם קצת גבינה בולגרית. מה רע בקיבוץ גלויות קולינארי שכזה?

 

והישראלים. כן, הישראלים.

הדוכן הישראלי הורכב ממה שאנחנו יודעים הכי טוב לעשות - להתעצבן ולאכול. להתעצבן - כי זה שהיה אמור להביא פלאפל איחר, וזאת עם הבצק לסאג' (להיט! הילדים האמריקאים היו בשוק, חלקם גם הביא את הפיתות שלהם מרוחות כבר בשוקולד למריחה...) התעכבה. ואוכל? נו, אתם מכירים את השטיק - פלאפל-חומוס-סלט בפיתה, קצת פיתות על הטאבון, תמונות של ארץ ישראל ו-goodies לחלוקה בחסות השגרירות, ומיטב מסורת ה"ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, אכלנו". היה להיט.

 

וההופעה? כבר שבועות הילדים הישראלים מתאמנים על הדשא שליד הבית שלנו. אחרי שנפסלה האופציה לייצג את ישראל באמצעות פינוי התנחלויות מדומה או לש"ב, נבחרו "עוד לא אהבתי די" בריקוד ו"ארץ ישראל שלי" בשירה. 3 פעמים בשבוע, ועדיין - עד הרגע האחרון - זה נראה יותר כמו חפלה משפחתית מאשר חזרות למופע. בין שיר לריקוד הילדים משתוללים על הדשא, מטפסים על העצים, מחליפים ביניהם חטיפים ישראליים (שני קליק תמורת חופן במבה), ובאופן כללי לא ממש שמים על המופע. מבטים מוגנבים לעבר השלוחה היפאנית המדוגמת העלו דאגות מאד רציניות לגבי היכולת של הילדים לייצג אותנו בכבוד.

מסתבר שלא היה צריך לדאוג. כשמנהלת בית הספר קראה את הטקסט שהוכתב לה באותיות לועזיות אך בעברית צחה, היא זמררה בחדווה "Eertz Israel Sheli Yafa Ve Gam.... Poshaat"*. הפזורה הישראלית נחנקה מצחוק.

 

מי אמר שלא מכירים אותנו היטב בחו"ל?

---

 

* בשלב הזה ביקשתי שהילדים יצרו את האותיות "מ ש ה ק צ ב", כמו בהר הרצל, אבל נרשמה התנגדות של ההנהלה. בשנה הבאה - פוטש!

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 31/5/2007 20:35, בקטגוריות הקיבוץ המאוחד, יש לנו ארץ נהדרת, רק באמריקה
48 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של לי ב-4/6/2007 14:09

מים

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם.  ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן.  ח וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי. 

זה לא היה יום שני, אלא דווקא ראשון, וזה היה אמצעו של סוף שבוע ארוך שבו נחגג כאן יום הזכרון (כן, המילה "נחגג" מתאימה, במפתיע, כי את יום הזכרון המקומי מציינים כאן בסיילים ובטיולים. גם בסופר מברך הכרוז ב"יום זכרון שמח"). יצאנו למלא מצוות יום הזכרון האמריקאי כהלכתה, וארזנו את טפנו, את שכנינו ואת קולקציית מוצרי הקמפינג שהבעל קנה בשכרון חושים טוטאלי ברגע שנודעה לו אפשרות היציאה לטבע, ויצאנו לטבע הכי קרוב למקום מגורינו, מקום שבו יש הרבה מים וגם לא מעט שמיים. 
 
ומהמים והשמיים היה לנו המון. ולפעמים הם גם קצת התבלבלו והתערבבו בחזרה.
היה מפרץ, והיו סירות, והיתה שחיה שהביאה תלתלים רטובים לראשים של הילדים וחיוך מאיר בעיניים, והיה גם קאנו שבו שטנו קלות (באמת קלות, זו עבודה הרבה פחות קשה ממה שחשבתי), ועוד שחיה, ועוד שיטוט קצר על החוף עם צדפים. והיתה גם בריכה.
בריכות אמריקאית הן דבר ביזארי במקצת - הן נפתחות במאי, ביום הזכרון, ונסגרות בספטמבר, בלייבור דיי. יש בהן כללים נוקשים וחמורים - אסור להכניס מצופים או ילדים עם מצופים, אבל מותר לצפות את אותם ילדים עמוקות בחליפות הצלה שמשוות להם מראה של דחליל ולא ממש מאפשרות להם לזוז. אם יש בהן מגלשות מותר לגלוש בהן, אבל לא עם משקפת שחיה. למה? ככה.
אבל מעבר לכללי המצופים הנוקשים עד חנק, יש כלל אחר חשוב הרבה יותר - לא נכנסים לבריכה כשיש סופת רעמים. בהתחלה זה נשמע ביזארי, במיוחד למי שרגיל בסופות רעמים באמצע החורף, ולרחובות דרום תל אביב טובעים במים, כך שהקשר בינן לבין בריכות לא לגמרי ברור. אבל מסתבר שפה זה לא כל כך פשוט. מזג האויר כאן לא לגמרי הבין שאנחנו בחצי הכדור הצפוני ובקיץ הוא נוטה להתנהג כאילו אנחנו חיים פונקט על קו המשווה. בכל ערב נתון יכול להתחיל פה מופע רעמים וברקים מרהיב, בין אם מדובר באפריל או באוגוסט. זה הופך את האיזור לירוק מאד, אבל גם לרטוב מאד. סופות רעמים בקיץ מביאות איתן גם ברקים - ואפילו המח שלי, שעשה מאמץ עילאי להדחיק כל פיסת שיעור פיזיקה שעבר לידו אי פעם, זוכר שהשילוב של מים וחשמל הוא אפעס, לא בריא במיוחד. לכן, כשיש סופות רעמים - הבריכות נסגרות. נקודה.
 
וכך מצאנו את עצמנו, ואת הטף, מובהלים החוצה מהבריכה בדיוק כשהחלה סופת הרעמים הגדולה.
מזל שיצאנו, כי גם את המאהל שלנו היה צריך לשפצר - להדק יתדות ועיגונים של האוהלים, להעביר את כל הציוד מתחת לברזנט הגדול שנמתח מעל המאהל, לכנס את כל הילדים באוהל אחד ולשעשע אותם בזמן שבחוץ הכל הפך לבוץ והרעמים הבעיתו אותם.
עניין של שעתיים, סיר של פסטה שהתמלא במי גשם לצורכי בישול, והסערה חלפה. בדיוק כמו שהחלה. המים והשמים נפרדו מחדש, האוהלים שרדו היטב את המבול, ולנו היתה עוד חוויה לרשום בזכרון. 
 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 29/5/2007 23:35
29 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-3/6/2007 18:58

שבועות ומפלצות ירוקות

פעם, בלימודי התואר השני, פקדתי אוניברסיטה שמחייבת לימודי יהדות (שלוש נקודות למנחשים נכונה). הבחירה שלי בין הקורסים היתה אוטומטית - זה שאין בו חובת נוכחות, זה שהבחינות בו אמריקאיות, וזה שהשאלות לבחינה  שלו מסתובבות בקרב הסטודנטים כבר כמה שנים. ככה נפלתי על שניים - מועדי ישראל ודיני אישות. איכשהוא, מבין השניים, דווקא במועדי ישראל שיחקתי אותה עם ציון מפואר. כל זה לא הכין אותי לעוצמת ה"יום טוב שני של גלויות" שחוגגים כאן. תרשמו לי פסח פעמיים, ראש השנה כפול on the rocks ואפילו שבועות, המוזנח שבין החגים, מוכפל לכדי שני ימי חופש (לא כולל ערב חג).

אבל בגן היהודי של כבוד הרב הבלונדיני מגדילים עשות, ומגשרים בין הדאבל-שבועות לבין החג שבא בסוף-סוף השבוע הזה, memorial day (שנחגג, כראוי ליום זכרון, בסיילים אימתניים), באמא של כל הגשרים. התוצאה היא ילד שעתיד לשבת בבית כשבוע, אמא על סף חרפון ואח גדול שמקנא קשות בחופש של הצעיר ממנו. אז היום זכה השאטני ליום חופש שלא מן המניין, בעוד חבריו עמלים על הצגת סוף השנה בבית הספר, והטף ואני שמנו פעמינו לראות את שרק 3. אח, איזו נחת.  

 

נכון שאין סרט שישווה להנאה הצרופה משרק 1, ובכל זאת - השלישי עדיף על השני, ומייצר צחוקים לא רעים בכלל. בלי לשתול פה ספוילרים, השילוב של חתרנות אנטי-אנדרסנית במפגיע, חזרה כאובה לבית הספר התיכון (מה נהיה, כולם סבלו בתיכון? גם הגיקים שתסרטו את שרק? בעצם, במיוחד הגיקים שתסרטו את שרק, לא?), חבורת נסיכות שנעה בין פאקציות מתקדמת לבין עצבנות רצחנית, ועניינים עמוקים - ככל שמפלצת ירוקה ומפליצה יכולה להיות עמוקה - של הורות, וקבלו שעה וחצי של הנאה נטו. לא כזו שמחשבה תבונית או תהיה קיומית נותרות אחריה. לגמרי לא. אבל בתור מרענן משפחתי ליום לוהט, זה בדיוק במקום.

איך סיכמה את זה המיניאטורה (שנגררת אחרי אחיה ולכן רואה בדרך כלל סרטים שממש לא מתאימים לגילה)? "היה שרק! היה כייף!" (זה נחשב משפט, נכון?).  

---

ובהקשר אחר לגמרי - נכון שריצה של שניים וחצי מייל במהירות ממוצע של 6.3 מייל לשעה זה מכובד? ספרו את זה לשרירים הכואבים שלי, שמולם על מסך הטלויזיה מצחקקת רייצ'ל ריי, סוג של קציצה מרתה סטיוארטית, ומבשלת מאכלים שמכילים בעיקר שומן מוקשה, כולסטרול מסוגים שונים, סוכרים מעובדים וקמח לבן. וכשממש נחה עליה הרוח היא גם מוזגת לה איזו מרגריטה רעננה. אלוהים, אחרי מייל וקצת בא לקפוץ, לפרוץ את מסך הטלויזיה ולשתות לה את כל הקנקן.

(נדמה לי, אבל אני לא בטוחה, שאני מתחילה להתמכר לחדר הכושר הזה. או שאולי זו רק אימת פתיחת העונה בבריכה שנותנת אותותיה).

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 25/5/2007 22:54, בקטגוריות נעים, על עצמי לספר ידעתי
36 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של קתרינה ב-31/5/2007 18:48

18,471