זמנך עבר

בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון. למסיבת פורים. זוועת אלוהים חיה. ואז התעוררתי. זה כבר לא היה חלום, והתיכון חלף לפני כמעט עשרים שנה, אבל התחושה היתה זהה.

פיקניק יום העצמאות של הישראלים בתפוצה שלנו. ואני מרגישה שוב כמו בת 16 שעומדת ליד הקיר במסיבה, בלי לדעת מה לעשות ובלי שאף אחד יסתכל עליה. לא יודעת למה טרחנו ללכת לשם, כשאת יום העצמאות שלנו חגגנו עם חברים, כהלכה. האלטרנטיבה דהיום היתה להשתרע בעייפות טוטאלית על השטיח בסלון. אם כבר בית עטוף כולו בשטיחים מקיר לקיר, אז שיהיה בשכיבה. ממילא היינו אחרי בראנץ', חנוקים מאוכל, ומנגל היה הדבר הרחוק ביותר מיכולת הספיגה שלנו, מנטלית ופיסית. אבל טלפון מהשכנים והמחשבה שכולם עושים חיים שם, שכנעו אותנו ללכת. ביג מיסטייק. יוג'. 

אני לא מצליחה לרדת לעומקם של היחסים החברתיים כאן. הם מתנהלים במישורים שונים לגמרי מאלה שבארץ. אולי העובדה שאין כאן את המעטפת של משפחה וחברים משכבר הימים מחייבת ליצור חברויות אינסטנט, שהיום הן כאן - הדוקות כמו גומי תחתונים חזק מדי או רופפות כמו שלום-שלום מנוכר - ומחר הן אינן כי האנשים שמולך עזבו, נדדו או חזרו לארץ. אולי המשקל של אותן חברויות רב מבארץ, בהעדר אלטרנטיבה אחרת, אהובה ומוכרת יותר. שהרי האמריקאים הם לא בדיוק תחליף הולם לחברויות נוסח הארץ. היכולת לקבוע ארוחת ערב מעכשיו לעכשיו, להקפיץ מכרים במקרה חירום או לסנג'ר זה את זה לשירותי בייביסיטר מזדמנים, הם מאפיין של הקשר הישראלי. עם האמריקאים נוכל לקבוע ארוחת ערב לעוד שבועיים, בהתקיים ירח מלא. וסינג'ור לענייני ילדים הוא בכלל עניין שתלוי בקיומו של ליקוי חמה באספקט מזל גדי ואופק בעקרב. ולחברים שבארץ אפשר בעיקר להתגעגע. בהעדר הדבר האמיתי, חיים עם התחליף הזמני.  

חבורות-חבורות מסתובבים כאן הישראלים. האקדמים שמסתכלים במבט עקום על אנשי המובינג והמוסכניקים, אנשי ההייטק שמסתכלים מלמעלה על האקדמאים, אלה שנשארים כאן לצמיתות מול אלה שבאו לתקופה קצובה. וגם בתוך הקבוצות האלה, כמקובל, יש תתי קבוצות, תתי זרמים, חיבה ושנאה, סלידה וצביעות. יש הכל מכל. העובדה שמדובר בקבוצה קטנה, שנפגשת בחגים, מועדים ובחלק מהמקרים גם מדי יום, הופכת את הכל לעיסה מבעבעת. רכילויות, התחברויות אינטרסנטיות, מסיבות "סודיות" ליודעי ח"ן והזמנות פרטיות בלבד (שכולם כמובן יודעים עליהן, כי את שמען טורחים להפיץ בקול רם. רק ההזמנות נעשות במחשכים...). ביומיום קל מאד להתעלם מזה. באירועים המוניים, עתירי ישראלים, שבהם עוף השמיים (זה שלא נצלה באותה דקה על המנגל) מוליך את הקול ומספר על ה"אלה ואלה, שהזמינו את ההם וההם, וכמה נחמד היה אצל הזאתי, אח, חבל באמת שלא הוזמנתם", קצת יותר צפוף באוזן. עד היום אני זוכרת איך החבר'ה בשכונה ידעו לספר לנו אצל מי אכלנו ארוחת ערב שישי, לפי העקבות שהשארנו בשלג.

עמדתי שם בפיקניק, בצד, הסתכלתי. לא לגמרי מצאתי את עצמי. רציתי הביתה, בדיוק כמו לפני עשרים שנה בערך, במסיבת הכיתה. 

 גם אם לאחר רגע משקיטים את זמזום הרכילות הגועש, נזכרים בפרופורציות האמיתיות של הדברים, בחברים (של אמת) שיש כאן או בארץ, בכך שמדובר בסך הכל בבועה קטנה ולא באמת חשובה, שהרי את כיתה ו', וגם את בית הספר התיכון, עזבנו מזמן, ולמה לחזור אליהם מרצוננו? בפה נותרה תחושה חמוצה של חוסר נוחות. וזה בלי לאכול בכלל מהמנגל.

<ולמרות שזה לא "זמנך עבר", גם זה אהוד, והשורה התחתונה אצלו כל כך זהה לזו שלנו. בסוף - כולם יודעים. הכל>.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 30/4/2007 01:05, בקטגוריות הקיבוץ המאוחד
44 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אמלש ב-8/5/2007 03:20

מדרג הזכרון
הפוסט הזה לא נכתב ביום הזכרון, אבל יפורסם בו. כמו שנינה כתבה פעם בהקשר אחר, הזכרון הוא משהו יום יומי. ימי זכרון רק נותנים את העטיפה ה"ממלכתית", את החובה לזכור כאן ועכשיו.
לא מתאים לי לזכור דווקא בימי זכרון רשמיים. הזכרון חד יותר וחשוב יותר בימים כתיקונם - ימי הולדת, ימי הלידה של הילדים, יום החתונה, יום ההולדת שלו (שגם זכרון התאריך המדויק הולך ומטשטש עם השנים. 6 או 7 בחודש? מה זה בדיוק היה?).
 
על החורים המתרחבים בזכרון היה לי פעם ויכוח עם חבר. למי היה קל יותר, מי "הרוויח" יותר?
הוא - שאבד את אביו בגיל 10, באופן פתאומי - או אני, בגיל שנתיים וארבעה חודשים?
הוא - שגדל איתו, שחווה את החיים עם אבא - או אני, שלא ממש יודעת מה אומר המשפט הזה, מה חשיבותו של אב בבית או בחיים.
נדמה לי שאחרי ויכוח ארוך ומפותל, שנינו הסכמנו שאני בת המזל בין שנינו. לי קל יותר, כי דבר שלא מכירים - לא חשים בחסרונו. כמו עיוור שלא יודע לדמיין מה הוא צבע אדום או כחול. כמו מי שלא טעם מעולם שוקולד.
"אבא" היה במשך שנים מושג אבסטרקטי, שכולם מדברים עליו אבל כשהוא איננו - הוא איננו. בדיוק כמו שיכולתי לדמיין איך הייתי גדלה לו הייתי גבוהה יותר, נטולת משקפיים או בלונדינית עסיסית, כך יכולתי לדמיין גם את החיים כמשפחה בעלת יותר משני מרכיבים. אמא, אבא, ילדה. אולי גם עוד ילדים. לא, זה מוזר מדי. לא מבינה בזה כלום, תעזבו אותי. לדמיין אין משמעו להבין.
מצד שני, הויכוח הזה התנהל כשהיינו בני אחת עשרה לערך, כך שאת תקפות מסקנותיו אולי כדאי לקחת בערבון מוגבל מה.
 
עברו הרבה שנים מאז.
עברתי את גיל 28, הגיל בו נהרג אבי, ואני מבוגרת ממנו כבר כמה שנים טובות. זו תחושה מאד מוזרה. אנשים בני 28 נראים לי היום כמעט ילדים. זה הופך את החיים שלו למשהו כל כך... מפוספס. מה כבר אפשר להספיק עד גיל 28?
גם בן זוגי עבר את גיל 28, כמה שנים לפני. במפתיע - לא התאלמנתי באותה שנה. עד כמה שזה נשמע מוזר, באמת הופתעתי. איכשהוא, זה נראה לי משהו מאד הגיוני, אולי אפילו מתבקש.
כשבכורי נולד חיכיתי שיעבור את גיל שנתיים וחצי. כששרד אותו עם שני הורים (ואח בדרך), הופתעתי שוב.
אני מחכה עכשיו שהמיניאטורה תהיה בת שנתיים וארבעה חודשים. עוד שמונה חודשים. כשהיא תעבור את מכשול הזמן הזה, אולי אנשום לרווחה.
נדמה לי שעכשיו אני מבינה באופן קצת פחות תיאורטי את משמעות ה"אבא" במשפחה. אני רואה את בעלי עם הילדים, את האהבה שלהם, את הקרבה שלהם, את מה שהוא עושה איתם ועבורם. דברים קטנים. של יומיום. טבעיים שכמותם. דברים שהופכים את הבנת החסר לקצת יותר גדולה.
 
ועדיין אני חושבת שאני בת מזל יותר מהחבר ההוא.
 

---

ומשהו על ההררכיה של השכול -
להיות יתומת צה"ל זה סוג של סמל סטטוס. זה לא "סתם" יתמות. כשאומרים "אה, אני יתומת צה"ל" בנסיבות שונות (כשהרופא, למשל, תוהה מה גרם לאחד מהוריך למות בגיל כה צעיר), מבטו של זה שעומד מולך משתנה, העמידה מזדקפת קלות, ההבנה קלה ופשוטה יותר.
זה אדיוטי.
במיוחד לאור העובדה שאת אבא שלי, למשל, אפשר לשייך למלחמה מסוימת, אבל בפועל הוא נהרג אחרי הפסקת האש, ובנסיבות הכי לא הירואיות שאפשר לדמיין - בתאונת דרכים.
במשך שנים הסתפקתי בהסבר לאקוני של "מלחמת יום כיפור" וזהו. לא העזתי לומר שהוא נהרג בתאונת דרכים. איכשהוא זה מהל את השכול, הפך אותו לדלוח יותר, חשוב פחות. עמידתו של מי שמולי היתה הופכת זקופה פחות, ההוד, ההדר ומגש הכסף היו נעלמים ברגע. כולה תאונת דרכים, יכולה לקרות גם בדרך חזרה מהעבודה, לא?
הרגשתי סוג של פיקציה. לא יתומה "אמיתית". לא כמו אלה של הצנחנים וגולני שבו ידיהם שחררו את החרמון ועוד כמה מקומות, שהרי אבא שלי היה פרופילניק. הוא לא נלחם ממש, הוא רק היה מאלה שאוספים את הפיסות בסוף המלחמה.
גם בבתי הקברות נשמרה ההררכיה באדיקות. כיתובי המצבות שונים, הדיסטנס נשמר -
"נהרג בקרב" לחשובים באמת;
"נפל בעת מילוי תפקידו" לאלה שהיו שם, על יד, לא בדיוק באמצע הצנטרום של האתוס;
"נפל בעת שירותו" לכל השאר, המתים ממחלות, המתאבדים, המתים מתאונות שלא במסגרת מלחמתית.
אנחנו היינו שם באמצע. נפל בעת מילוי תפקידו. נישט א הין נישט א הער, ובכל זאת - בקאסטה קצת יותר נחשבת מהנופלים-סתם. קל יותר להטשטש כך, ולא להצמד לעובדות המדויקות כשמסביבך כולם חושבים שאבא שלך חייל-גיבור-על-המשמרת ומינימום שחרר את הכותל בעצמו.
אולי רק אחרי שבגרתי יותר ממנו קל לי להודות בדיס-סטטוס שלו בקול מלא.
 

---

את בית הקברות "שלנו" אני אוהבת. תמיד צחקנו שפעם נעשה עם הילדים העתידיים שלי, הנכדים, פיקניק "אצל סבא".
יש שם עצים, והמון המון דשא, וגבעה קטנה שגם בימים הכי חמים במישור החוף יש בה רוח. באמת מקום מקסים. ושקט. גם ביום הזכרון הוא לא עמוס כמו בתי הקברות הגדולים, ואנחנו מברכים את מזלנו הטוב שהביא אותו (ובעצם, את רוב המשפחה) דווקא לשם. אפילו טלפון ציבורי התקינו שם, באמצע החלקה הצבאית.
אמא שלי תמיד אומרת שזה בשביל שאבא שלי יוכל להזמין לעצמו פיצה כשהוא משחק קלפים עם החבר'ה שסביבו. לא שהוא יודע שיש שליחויות של פיצה. ב-73' דומינוס עוד לא ממש הפציעו וגם טלפונים - כאלה עם חוגה - היו מצרך נדיר.
אנחנו בחלקה של ה"ותיקים". אלה שלפני לבנון. יש שם כמה מהמאורעות שלפני מלחמת העצמאות, כמה מ-48, ובעיקר ממלחמת ששת הימים ויום הכיפורים.
ההורים כבר מתמעטים, הנשים מזדקנות, הילדים מביאים את הנכדים. כולם מכירים את כולם.
הנה, שניים משמאל מאיתנו זה אח של הפרופסור המכובד. זה שביום רגיל לא יגיד שלום בלי שישלמו לו כמה אלפים על חוות דעת שניה, עוצר לרגע, עוסק בשיחת חולין.
ומימין, המסכן ההוא ש"נפל בעת שירותו", וכבר שנים לוחשים - בכל שנה פחות ופחות בשקט - שהתאבד. ההורים שלו כבר מתו ואם לא נדליק את הנר על הקבר שלו אף אחד אחר לא יעשה.
ומאחור המשפחה התימנית. "דער פרענקים" היתה סבתא, אמא של אבא שלי, לוחשת. הם תמיד מתפרצים בבכי, והפולנים מהשורה הראשונה היו מעקמים את האף. אבל הפולנים, וגם היא, כבר לא איתנו.
ושוב החזן הצבאי, ממלמל את תהילים קי"ט בסוג של הדרת כבוד מכורכמת. אני יודעת בעל פה את הפסוקים שמתחילים בה"א. תנסו אותי: "הוריני אדוני דרך חוקיך ואנצורך עקב... הט לבי לאדוותיך...". מסכן אבא שלי. נתקע עם שלושה ה"אים בשם המלא שלו.
את התרמילים של ירי הכבוד אוספים ילדים אחרים, כבר לא אני. זה היה אחד משיאי יום הזכרון. האיסוף וההשוואות שאחריו.
מעניין אם גם השנה החצוצרן הצבאי עם החצ'קונים על הפנים (לא משנה שבכל שנה הם מתחלפים, הם תמיד נראים אותו דבר - רק אנחנו מזדקנים) יזייף או שיצליח לחצרץ את תרועת הכבוד בלי פספוס? בלי זיוף זה לא נחשב יום זכרון כהלכתו.
וכמה קלישאות יאמר נציג הממשלה במשך שלוש דקות הנאום המקובלות? "מחבקים", "חושבים", "מחויבים"?
במקום זה נלך לטקס של הקהילה הישראלית המקומית. שנאמר, במותם ציוו לנו את הפאתוס.
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 22/4/2007 17:24, בקטגוריות יש לנו ארץ נהדרת, על עצמי לספר ידעתי
38 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של קתרינה ב-29/4/2007 14:02

טנטרום
יודע חקלאי פיקח, וגם הורה קצת מנוסה, שכשהילד מגיע לסביבות גיל שנתיים כדאי להגיף תריסים וחלונות, להתחפר עמוק בבית ולא לנסות מעשי גבורה נואשים כמו יציאה איתו למקומות ציבוריים.
דא עקא, ששני הבנים לימדו אותי שמעבר לבאז סביב גיל שנתיים הנורא אין הרבה. מקסימום איזה בכי מתפרץ פה ושם. פחחחח.. אמרתי לסובבים אותי. גיל שנתיים? זה בכלל לא נורא. הצרות מתחילות הרבה אחר כך.
נדמה לי שזה המקום לבקש סליחה מהסובבים. אח, היהירות שבחוסר הידיעה. כמה נמוך היא יכולה להביא אותך.
כי אחרי שני בנים - שממרחק הזמן מצטיירים כסוג של מלאכי שרת (למרות שאין לי שום ספק שהם לא היו כאלה, וגם עליהם - בזמנם - הייתי יכולה לשפוך ערימות של טענות) - הגיעה המיניאטורה במלוא הדרה. כמו שאמרה לי עליה פעם מישהי - she has a mind of her own. כמה נכון.
 
קחו למשל את אירועי אמש.
מסתבר שבאמריקה צריכים לשלם מיסים! אללי! אבל כמו בישראל, גם כאן, מתקיים המירוץ העממי לדד ליין האחרון, האולטימטיבי, שאין בלתו. זרקנו את עצמנו במלוא יכולותינו הספורטיביות לתוך המירוץ והגעתי אתמול לדואר כשבאמתחתי שתי מעטפות עמוסות טפסים רק כדי לגלות שכל תושבי השכונה, השכונות שלידה וגם אלה שבמרחק עשרה מייל התייצבו אף הם בתור. ג'יימס בעמדת פקיד הדואר תיזמן שעת המתנה. תודה ג'יימס. אוי ויי.
בהתחלה היה לנו נחמד. שיחקנו במכונת הבולים האוטומטית, הסתכלנו על האנשים שבתור. הייתי בטוחה שנעבור את זה כמו גדולות.
ואז - אזעקה עולה ויורדת. משהו קרה. אני מסתובבת לנסות ולהבין מי הילד שמפר כך את השלווה, והמבט מגיע לאיזור הברכיים שלי - הו, המיניאטורה.
בחיים לא ידעתי שהיא יכולה להגיע לגבהים כאלה בצרחות שלה.
אבל אני, לא עשו אותי באצבע, ואת כל העצות בדבר גיל שנתיים קראתי כבר לפני חמש שנים. אז אני מנסה להכיל, לשקף, להבין אותה, ובסוף - כעשר דקות לתוך סאגת הצרחות - אני מתעלמת במשיכת כתף. שלי? מי אמר שהדבר הצווחני והזועם הזה הוא שלי? זה רק במקרה שהיא דבוקה לג'ינס שסביב רגלי. ההיא כבר תפתור את הבעיות שלה בעצמה.
האמריקאים מסביב לא יודעים איך להתייחס - להתעלם? להזיז את המבט? לתת עצות (הו, לא. זה חורג באופן משמעותי מקוד הנימוס המקומי), לנעוץ מבטי זעם ותוכחה חסרי תוחלת באם האומללה? all of the above ועוד קצת.
כאמור, אותה לא עשו באצבע, ואחרי ההתעלמות היא עוברת שלב במשחק. השתטחות רבתי על הקרקע כולל בטישה ברגליים. זה רק מחזק אותי בהתעלמות שלי, אבל נותן לפקידי הדואר משהו לדבר עליו. ג'יימס מתחיל להראות עצבני, אגלי זיעה ניגרים במורד הזקן שלו, והוא נראה מייחל לכך שנגיע דווקא לפקיד היפאני שלא מדבר מילה אנגלית ולא אליו.
כשסבב שני של נסיונות הרגעה לא עובד, אני מרימה אותה על הידיים. הו, איזו דממה מפתיעה. היא מבסוטה - זה אמנם לא מה שהיא התכוונה אליו במקור (לא שהיא או מישהו אחר זוכר מה היה במקור, אבל מילא) אך בלית ברירה גם "עלי!" (צורת הציווי הפרטית של "על הידיים, שלך, נו! שלך. את לא מבינה את זה, אמא אהבלה שכמוך?!") הוא אמצעי אפקטיבי לפיזור מהומות. שמישהו ימכור את הרעיון למג"ב. במקום גז מדמיע שינסו להרים פלסטינים מפגינים על הידיים. בטוח שזה יעבוד.
אנחנו מגיעות, שתינו מתנשפות, לג'יימס. הוא נראה מבועת מהצורך לקבל אותנו, ומנסה להתבדח.
פקידים אמריקאיים - חוש ההומור שלהם רחוק מלהיות משובח במיוחד. אני מניחה שלפקידי הדואר בבריטניה יש הומור יבש ואיכותי מג'יימס שלנו, ובכל זאת - הוא מנסה.
"את רוצה לשלוח אותה בדואר אויר או דואר ים?"
האמת? הצליח לו. אני מפליטה חיוך.
"כמה יעלה לי דואר אקספרס לסבתא שלה?"
"אה, זה עלי. רוצה מדבקה?" הוא פונה למיניאטורה.
היא מחייכת מתוך הבכי - חיוך ממיס לבבות. יש לה את זה, כשהיא רוצה, למלעונה הקטנה.
הוא מדביק עליה מדבקת דואר אויר גדולה, וכולם מרוצים. היא, אני, ג'יימס וקהל הממתינים מאחורינו שנאנח בהקלה כשהרודנית הקטנה יוצאת, מנופפת לעדת מעריציה.
 
עוד אפיזודת טנטרום עברה.

---

 
היום אחר הצהריים הייתי צריכה לאסוף את שני הבנים מבית הספר. מאחר ובסה"כ מדובר בפעילות איסוף שגרתית, לא ממש טרחתי על הופעתי. ג'ינס וטי שירט ארוכת שרוולים שבילו איתי ועם המיניאטורה בבריכה בהחלט הספיקו לצורך העניין.
ואז נפגשתי פנים אל פנים עם מליסה.
מליסה היא יו"ר ועד ההורים הבית ספרי, והאמא מהגיהנום. זו שאמנם עוסקת כל היום בפעילות התנדבות ולחלופין עושה עבודות יצירה אל תוך הלילה עם הילדים שלה, אך במקביל נראית כמו the all american girl האולטימטיבית, לרבות טורי שיניים ענקיות, ישרות וצחורות, שיער בלונדיני (קנוי, אבל זה לא משנה) חלק למשעי ומבריק למהדרין, ולבוש שנראה כאילו לפני שניה נקטף מהקטלוג של אן טיילר. גם אם היא בדיוק עסוקה בכיתוב פלאיירים על יריד האביב המתרגש עלינו. היא כמובן לא נראית כאילו שרדה שתי לידות ו/או כאילו היא בת יותר מ-28. נבלה.
בשל התלהבות נעורים קצרת טווח שהעטירה הבת של מליסה (שנראית כמו שעתוק צעיר שלה) על השאטני, לא זכיתי לצערי למבט המתעלם-חלול המקובל במקרים כאלה. "הו, שלום לך, מה שלומך? מזמן לא התראינו" אמרה, כשהיא מודדת למעלה ולמטה את מצבי השלוכי, במבט מזועזע קלות.
טרידילידי, טרילידה, שיחת חולין מיותרת בתכלית ומביכה עד אימה, והופ - אני מגלה שהיום אחר הצהריים משחק הכדורסל בין מורי בית הספר. למה הם משחקים? לא ברור. האם יש מטרה במשחק חוץ מאשר לראות את המחנכת של השאטני במכנסונים קצרים (לא הסתייע. הגיעה בטריינינג)? כנראה שלא. אבל מליסה מבסוטה. יש אקשן!
כך מצאתי את עצמי, על אפי ועל חמתי, מובלת בסיועם של שני ילדים מתלהבים ואחת מליסה לאולם הכדורסל.
אני מסתכלת סביב, ובא לי לדפוק טנטרום מהאגדות - כל האמהות שיש שם, אבל כולן נראות כאילו הרגע הגיחו מפתח מכון הקוסמטיקה הקרוב למקום מגוריהן. הלבוש מהוקצע (כן, כן, גם אם הוא חליפת טריינינג מושקעת), השיער מתנפנף למקצב הפן, האיפור מושלם. לא רוצה להיות פה, קחו אותי מכאן. לקמצ'טקה הדרומית, אם אפשר.
כמובן שבדיוק בשלב הזה, בסיוע מקהלת המעודדות מכיתה ג', הרעש מרקיע שחקים והמיניאטורה דופקת את הטנטרום של החיים שלה.
המבטים, שעד לפני שניה היו מבטי "המממ... זה מה שאת לובשת כדי להביא את הילדים מבית הספר??" עכשיו הופכים למבטי חמלה ובוז מעורבים.
 
הו, ג'יימס איש הדואר - היכן אתה עכשיו?
האם אני יכולה לשלוח את עצמי באמצעותך לקמצ'טקה הדרומית או לכל אי בודד שבו מעולם לא נשמעה המילה "טנטרום" ו/או הצלילים "אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההההההההההההההה!" ?
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 20/4/2007 01:40, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
35 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-1/5/2007 20:24

18,471