שנכניס גם את האלמנט?
ביפ! האור האדום הקטן שכתוב עליו brake מהבהב קלות, ונדם.
"הממ... משהו מוזר בברקסים" הוא אומר. "אה, כן" אני נזכרת - "כבר היו כמה פעמים כאלה, אבל הוא תיכף כבה".
הוא מסתובב אלי במבט המום - "זה האור של הברקס, את יודעת? זה אומר שמשהו לא בסדר בברקסים".
"כן, אבל הוא תמיד נכבה אחרי שניה, אז לא התייחסתי".
"יופי" הוא מפטיר בציניות. "אז לא יהיו לך ברקסים".
 
אז לא יהיו ברקסים. נו, מה אני יכולה לעשות? האוטו נוסע? נוסע. במצב סביר? סביר. בגלל בלינג! אחד קטן של תאורה צריך להכניס אותו למוסך? לא.
אם לא מדובר בקטסטרופה מוחלטת או תאונה מתקרבת אני לא רואה סיבה להתקרב למוסכים. מוסכים הם מקום מפחיד שבולע נערות תמימות כמוני. כמעט כמו בנקים. מוסכניקים ופקידות בנק שמתקשרות באמצע היום - הרי לכם שני סוגי אנשים שאתם לא רוצים כל קשר איתם, וזיווג בין שניהם מבטיח הולדת ילדים שיפוצניקים, עם חריץ מבצבץ מהמכנסיים ומבחר הבטחות שמחר יחזרו, שהשיש ישר ושהנזילה הזאת מהחלון היא בעצם מפל דקורטיבי. המגזר המפחיד בעולם.
 
כשנולדתי עמדתי כנראה בתור שבו חילקו תבונה מסוימת, ידיים יצירתיות יחסית וחוסר יכולת מוחלט לתקשר עם בעלי מקצועות מהסוג האמור.
לשמחתי הרבה, במשך 20 השנים הראשונות לחיי נחסכו ממני רוב האינטראקציות האלו, בחסות אמא שלי. אח"כ נאלצתי לעבור כמה שנים טובות של תעיה בשבילי התעוקות היומיומיות ששיאן מפגשים בלתי אמצעיים עם פקידי הביטוח הלאומי. לשמחתי הרבה, אחרי כמה שנים התחתנתי ומיד ביצעתי אאוט-סורסינג למטלות האלה.
 
לא בגלל העיניים היפות שלו (ויש לו - אני יודעת שאתה קורא את זה...), ולא בגלל הממון הרב שהביא איתו (והוא לא...) ולא בגלל שאר טובות הנאה הכרוכות בחיי הנישואין בחרתי להפוך לאשה מוחזקת. את זה יכולתי לעשות תיאורטית גם בלי טבעת על האצבע. אבל הטבעת נותנת את ההכשר האולטימטיבי לבזר סמכויות. לדעת שמעכשיו ועד עולם יהיה מי שיקח את האוטו למוסך, ידבר עם הפקידה בבנק, יתווכח עם השיפוצניק, ישפצר את המחשב ובאופן כללי ימלא את תפקידו הגברי, ידאג לכסותי, עונתי ויהרוג בשבילי ג'וקים.
נכון, היו כמה כשלים בדרך. כמו ג'וק שהופיע בזמן שכבודו בילה בשירות המולדת, וחייב אסטרטגית תקיפה נועזת בעורף האויב (כן, יש לו עורף והוא עושה קולות ממש מגעילים כשהוא נמחץ). או  טראומה מביקור במכון לבדיקת רכב (+בטן של חודש תשיעי) כי הוא בדיוק היה עסוק בתורנות בעבודה. נו, באמת, איזה תירוץ עלוב.
אבל מלבד זוטות כאלה מתנהלים חיי הנישואין שלנו על מי מנוחות:
הוא במוסך. אני קונה מתנות לחגים.
הוא מסדר דוחות מס. אני מחליטה מה הילדים לובשים וזוכרת שהחלפת נעליים כדאי לעשות לפני שכפות הרגליים מתכדררות בחוסר מקום בנעל.
הוא מתקן פנצ'רים באופניים. אני מזכירה לו מה התאריך הנכון של יום ההולדת של אמא שלו.
מאד נוח.
 
לפעמים אני מתהפכת על משכבי בלילות ותוהה מה יקרה אם נפרד. תעזבו את הלוגיסטיקה, שברון הלב של הילדים והצורך לחזור לעולם הדייטים (אמאל'ה!). הכי מפחיד זה לחשוב כמה תעצומות נפש תדרשנה כדי ללכת למוסך, להתמודד עם המסך הכחול שמבליח מדי פעם אצל המחשב או עם בלינגים מזדמנים מצד האוטו או הבית.
אני מניחה שבטי פרידן היתה סוקלת אותי בשמחה (בטח בתוך בור הבדיקות הזה של הטסטים) על הפרשנות הבלתי פמיניסטית בעליל של החיים, אבל אם הברירה היא בין עצמאות ומוסך לבין הנחת הראש מעדנות על כתף חסונה ועפעוף עפעפיים חינני שיביא לכך שהוא זה שיצא החוצה לסידורים ואני אשב על הספה בבית עם ספר צ'יק-ליט רדוד ודיאט קולה, הבחירה שלי ברורה. שבטי פרידן תלך למוסך, ואם אפשר - שגם תדבר עם הבנק.
 

---

ואיפה אתם בסדר?
רחוק. בטיול.
היו שלום ותודה על המצות. נתראה אי שם אחרי החג.
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 28/3/2007 15:37, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, על עצמי לספר ידעתי
30 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של דרורית ב-6/4/2007 19:00

SAHM

אמא שלי טוענת שאני עושה יותר מדי כביסות. "אם הולכים פעם אחת עם בגד לא צריך לכבס אותו". טענה נכונה, שהתקפות שלה מוטלת בספק כשמדובר בטרנינג המג'ויף שמחזיר הבלונדיני מהגן או בסווטשירט שהשאטני מסרב להוריד גם בשעת ארוחת הערב. התוצאה היא מלחמה מתמדת עם ערימות הכביסה-הקיפול-ההכנסה לארון. לרוב אני מובסת תבוסה ניצחת, אבל לפעמים גרב אחת בודדה שנותרת בסל מסמלת סוג של ניצחון. ואם זה הנצחון שאני חוגגת - מה נהיה ממני?  

 

במצבי הנוכחי אני SAHM, שזה התואר החינני (?) שהמציאו האמריקאים לעקרות בית או Stay At Home Mom. רוב האמהות האמריקאיות שאני מכירה הן כאלה. גם אלה שתחזקו קריירה מרשימה וארון מלא חליפות אי שם בעברן, הופכות עם לידת יורש העצר לסחבת טריינינג (שני חלקים! תואמים!) המתנייעת במיני ואן ומשכילה מעיתונות-על כדוגמת Ladies Home Journal. לשלב הטריינינג, תודה לאל, לא הגעתי. אם אי פעם אצא מהבית בחליפת טריינינג יש לכם רשות וזכות לקחת אותי לכיכר העיר ולירות בי.  

 

ואני קרובה, כל כך קרובה לשם. לקום-לארגן (איפה הלאנץ' בוקס שלך???)-לשלֶח-לשעשע-לסדר-לשעשע-להאכיל (עוד ביס אחד של קציצה!)-להדיח-לבשל-לקפל כביסה-לקבל ילדים-לחייך-לשעשע-להקשיב-לשחק-להפריד-לצעוק (אולי די כבר?!)-להרגיע (שמעת? הוא התנצל)-להאכיל (אבל אמרת שאתה רוצה עוף!)-לסדר-להדיח-לנוח.

קוביה אחר קוביה אחר קוביה של רוטינה.

 

לא שאין רגעים של קסם. המיניאטורה שמנהלת את חיי היא חיוך מהלך על שניים. מגלה עולמות קטנה שגדלה מול עיני. זה תהליך מרתק, לראות אותם גדלים. לא ממש יצא לי לחוות את זה בילדים הקודמים. יש משהו מאד נינוח בקשר שלנו (כשהיא לא יושבת לי על הצוואר כל היום); יש כייף בהתכרבלות הדדית מתחת לשמיכה ביום גשום - במיוחד כשהחלופה היא ישיבה במשרד ניאוני; יש הרבה טוב בכך שאני בבית בשביל הילדים, גם אם הם לא ממש מתעניינים בקיומי.

 

כשאני חושבת על ההחלטה המושכלת להשאר בבית השנה, אני כמעט תמיד בטוחה שהיא הנכונה. אבל לא תמיד. יש גם ימים כאלה. משעממים. ארוכים. חסרי תוחלת. אני מסתובבת סביב הזנב של עצמי ולא מוצאת מנוחה, ומצד שני, גם לא ממש מתאמצת. אין לי כח. עייפתי. מהאינרציה של החיים, ממידת השעמום. מערימות הכביסה-בישול-סידור הבלתי נגמרות.

ובעיקר - מתחושת הזרות בשיחות הנסובות על מקומות עבודה או על היציאה לעולם שאינו גן שעשועים או קניות ושכולל גם מבוגרים שלא לובשים טריינינג תואם. התחושה היא שאין לי מה לתרום לאותן אנקדוטות קטנות שבונות שיחה.

בעצם, הידעתם שלחיצה על שלט הטלויזיה שורפת 0.6 קלוריות בעוד שהליכה אינטנסיבית עד לטלויזיה שורפת 3? ושקניות באינטרנט שורפות 30 קלוריות לשעה, בעוד שמסע ברחבי הקניון ישרוף עבורכם 240 קלוריות (לא כולל הדונאטס, הקפה הקר והמאפין על הדרך)? כן, כן, זה ופיצוח האטום. שני נושאי שיחה מרתקים.  

 

אם נחזור רגע לאמריקאיות - הן לא מבינות איך אפשר אחרת. ובאמת - אי אפשר. האלטרנטיבות הן קריירה דוהרת ונאני לתפארת או ישיבה בבית. החברה האמריקאית לא ערוכה לאמהות עובדות. דיברתי לפני שבוע עם מישהי שבנה בן חצי שנה. התעניינתי בנימוס מתי היא מתעתדת לחזור לעבודה. היא כמעט הוציאה מכיסה מחשבון וחישבה - "אנחנו רוצים משפחה גדולה, 2 או 3 ילדים, ואנחנו לא רוצים רווחים גדולים ביניהם, אז אני מניחה שבעוד כמה חודשים אהיה שוב בהריון ו.. (אני מתָקצרת מפאת השעמום) כשהשלישי יהיה בגן חובה אני חושבת שאחזור לעבודה". משהו כמו עוד 8-9 שנים מעכשיו. אני מאחלת לה, מכל לבי, ששוק העבודה יחכה לה, אבל הרשו לי להיות סקפטית קלות.

 

החברה האמריקאית לא בנויה לאמהות עובדות. מעונות יום הם מחזה נדיר, גנים שנפתחים בתשע וחצי ונסגרים בשתים עשרה וחצי הם מחזה נפוץ דווקא, ומספר ימי החופש, אותם ביכיתי בעבר, עבר מזמן את הממוצע הישראלי המכובד.   והן מחייכות, מתוך הטריינינג התואם שלהן.

 

הן לא מקטרות, אלא בעיקר תמהות - איך אפשר יותר מילד אחד או מקסימום שניים? אה, נורא פשוט - בשביל שיהיה עם מי לדבר, שם במדבר ה-SAHM.

---

אבל אם לעצור לרגע ולהריח את הפרחים (או החיתול), הנה משהו שכן עושה שמייח. במיוחד למיניאטורה שמנענעת מולו את הראש כאילו היתה ב-headbangers ball, ולי - כי כשהיא מחייכת כל כך ועוד ממייקל סטייפ - מתרחב הלב.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 21/3/2007 23:07, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, על עצמי לספר ידעתי, רק באמריקה
34 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של שרה (הקודמת) ב-29/3/2007 23:07

זוטות נטולות פואנטה
מתוך שעמום מופגן ומאחר ותוכניות הבוקר התבטלו, קבלו כמה דברים מוזרים שאפשר למצוא באמריקה:

• החיתול של הבשר - דמיינו לעצמכם את מחלקת הבשר בסופר כמחלקה גריאטרית, שדואגת לשלום מטופליה. תחת כל ערימת עוף או בשר המוגשת על מגשית קלקר חיננית בציפוי ניילון נצמד, מושם חיתול. או ליתר דיוק - מגן תחתון. למה? ככה. כנראה כי הבשרים פה לא מוכשרים בניגוד לארץ. הפגישה הראשונית עם ה-carefree של העופות די מבחילה, אבל מתרגלים. ובכלל, אין קצבים. הבשר מגיע מפורק, עטוף, מהונדס ומועשר בנשורת גרעינית ישר מהפרה. או מהמקרר.
• הפניה שמאלה כתרגיל אקרובטי - ברוב הרמזורים אין סימול מיוחד לפניה שמאלה, ואין נתיב ייעודי. כשהתנועה נוסעת ישר אפשר גם לפנות שמאלה. סבבה. עד שאתה קולט שגם מולך התנועה נוסעת ישר. עכשיו נסה להשתלב. לפעמים זה עובד טוב יותר, לפעמים נדרשות כמה מילות תפילה או קללה (לבחירת הנהג), ולפעמים זה נגמר בקוועץ'.
• יש שמש אבל קור כלבים בחוץ ואין קשר בין הטמפרטורה הפורמלית להרגשה - כמו היום. כמה יפה, ככה מטעה. נראה יום ים מושלם, הטמפרטורה התיאורטית היא 12 מעלות. בפועל היא מרגישה כמו מינוס 1, וככה מדווחת גם בחדשות. מי שיוצא עם כפכפי אצבע בתקווה שהאביב הגיע, יחזור עם כווית קור.
• ב-7 אין קו חוצה - למה? ככה. אגב, גם 1 כותבים כקו בודד בלי צ'ופצ'יק, כנראה מאותה סיבה עלומה. תכתבו 7 כמו בני אדם ומיד תרגישו בורים ועמי ארצות.
• מגבים וסמרטוטי רצפה - אין. הם שוטפים את מעט הרצפה שיש בבתים באינסטרומנטים משונים שהוצאו מתקופת האינקוויזיציה. את שאר הבית הם מרפדים ומשטחים בשטיחים , לרוב בהירים וכעורים, שמאד אוהבים כתמים, ולכן מדפי חומרי הנקיון בסופרים עתירים בשלל דטרגנטים להסרת הכתמים האלה (שבד"כ לא עובדים, ולכן רוב איזור הכניסה בבתים מרופד בשטיחים על גבי שטיחים שתפקידם לקלוט את הלכלוך, והמגדילים שמים משטחים שקופים (כמו של כסאות משרדיים) בכניסה לבית. אכן פאר והדר).
• עמדות קופה אוטומטיות בחנויות - מסופר ועד איקאה. הם באמת סומכים על הקונים שלהם,  מעבירים את הכל בסקאנר לבד, משלמים לבד, אורזים לבד. והכל בגלל שעלות העבודה פה היא אדירה (ושהם באמת מאמינים שלא דופקים אותם).
• לכל חג יש צבע ומרצ'נדייזינג תואם - הלוואין בכתום-שחור, כריסמס באדום-ירוק-לבן או זהב וכסף, וולנטיינ'ס דיי בורוד וסגול בהיר, סט. פטריק'ס דיי בירוק, פסחא בצבעי פסטל. ובכלל - נעליים לבנות לא תמצאו בחנויות אחרי לייבור די, וגם לא נעלי לאק (אלא אם כן משתמשים בחריג המצוי בס"ק 9834 ב' - לכריסמס מותר), אבל אחרי ממוריאל דיי - תמצאו אותן בשפע.
• ואם כבר ממוריאל דיי - בריכות שחיה פתוחות בין ממוריאל דיי (מאי) ללייבור דיי (ספטמבר). גם אם נורא נורא חם קודם או אחר כך - חפשו לכם בריכת שחיה מקורה או את החברים שלכם. הבריכות נסגרות בפקודה (לא ברור של מי).
• אין חתולים ברחוב. בכלל. אולי בגלל שהקור מקפיא אותם. במקומם יש סנאים, שהם סוג של עכברושים עם אקססוריז.
• חולון - כל אדם שני שפוגשים פה הוא יהודי ובד"כ יש לו בת דודה בחולון.
• והכי מעצבן בעולם- רשימות ההמתנה לגנים. המיניאטורה ברשימת המתנה מנובמבר 2005 (עת היתה בת 4 חודשים בקושי), ועדיין נעה בין המקומות 90 ל-30 בחלק נכבד מהגנים אליהם נרשמנו. אנשים נרשמים פה לגנים עוד לפני ההתעברות (אמת לאמיתה, אני כה לא צוחקת) ומעדכנים את תאריך הכניסה בהתאם לבדיקת ההריון ולאולטראסאונד הרלוונטי (מישהו שם לב לעצבים הרופפים? זה רק כי היום שוב עודכנו שאין סיכוי שהיא תכנס לאיזה מהגנים בשלב זה של חייה).

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 19/3/2007 16:08, בקטגוריות רק באמריקה
75 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-23/3/2007 03:29

18,471