אל, אל, יש-ר-א-ל (חלק ראשון)
הכל התחיל כאן בבלוג, בתגובה של 'בנחמין' לאחד הפוסטים הקודמים, ששאלה אם אני לא הולך להפגין פטריוטיות וללכת למשחק של הנבחרת בלוכסמבורג. אמנם מאז אליפות אירופה אני מגלה יותר עניין בתחום, אבל התגובה הראשונית שלי היתה 'איזו נבחרת? מתי?' כתוצאה, כל העניין היה ודאי נעלם אי-שם בערפל, אלמלא התערבה יד הגורל וטרפה את הקלפים.
כי כבר לפני כשבועיים, טרום-חגים, התארח אצלנו למספר ימים בן דוד של אסנת (שיכונה לצורך העניין 'אנדי') שיצא למסע תרמילאות באירופה ועשה אצלנו תחנה קצרה. אנדי הוא אוהד כדורגל שרוף, שהמפה של אירופה שמורה בראשו עפ"י שמות הקבוצות, ואחרי שלא הצליח להיכנס למשחק של מילאן מכל סיבות אידיוטיות שקשורות בבירוקרטיה איטלקית הוא כבר ממש רצה לראות משחק כדורגל אמיתי באירופה. אז מה אם הקבוצה המקומית, אפ.צה. זארברוקן, משחקת בליגה החמישית? הוא הלך, עודד, צעק, למד כמה מלים בגרמנית וראה את כוחותינו מנצחים שלוש-אפס.
התיאור החי של החוויה הדהד לי כשביררתי - רק כדי לצאת ידי חובה - מתי, באמת, משחקת הנבחרת בלוכסמבורג. יצא שזה בשבת. נו טוב, שבת.
ואז, בצירוף מקרים מופרך המערב בירוקרטיה גרמנית ועורכי דין אמריקניים, הגיע אלינו לסוף השבוע עוד בן דוד של אסנת, אחיו של 'אנדי', שיכונה לצורך העניין 'אבי'; וברגע ששמע זאת, מיהר אנדי לתפוס רכבת מהירה מזלצבורג ולהצטרף; וכשהסתבר לי ששני מטורפי הכדורגל הללו הולכים להיות אצלנו, לא יכולתי שלא להזכיר שאולי, אם אנחנו כבר כאן, בכל זאת לוכסמבורג זה בקושי שעה נסיעה ו...
הם לא נתנו לי לסיים את המשפט ומיד קבעו: הולכים. בהתחלה חשבנו שניסע עם עוד ישראלי שהצטרף לעירנו הקטנה, אבל הוא ביטל ואסנת החליטה שהיא מצטרפת - עוד מימי היורו היה לה עניין בבחורים השריריים המאמצים את גופם ואת נשמתם על המגרש (אם כי בני הדודים הזהירו אותה שלגבי נבחרת ישראל, זה לא לגמרי נכון). המשימה הבאה בתור - להשיג כרטיסים - התבררה כקשה מהמצופה: החיפושים באינטרנט לא העלו שום תוצאות , ורק לאחר מאבקים נואשים עם אתרים בצרפתית מצאתי את מספר הטלפון של ההתאחדות לכדורגל בלוכסמבורג. אסנת התנדבה לדבר, והתפתחה השיחה ההזויה הבאה:

מרכזנית (בצרפתית): בליבלובפלה ולבלפבה
אסנת: שפרכן זי דויטש?
מרכזנית (בגרמנית): כן.
אסנת: אני רוצה להזמין כרטיסים למשחק של לוכסמבורג מול ישראל מחר.
מרכזנית: אי אפשר. רק בקופת האצטדיון בערב. היא נפתחת ב-18:30.
אסנת (בלב טוב): אה נהדר. ויש כרטיסים?
מרכזנית (בקול מפחיד ומאיים): אני אמרתי שאין כרטיסים? [פאוזה] לא אמרתי! אני אמרתי שאפשר לקנות בערב בקופה.
אסנת (מפוחדת): וכמה עולה כרטיס?
מרכזנית (בגרמנית עם מבטא כבד): 12 עד 35 יורו
אסנת: 34 יורו?
מרכזנית: אני אמרתי 34? [פאוזה] לא אמרתי! אני אמרתי 35.
אסנת (תוהה מה המרכזנית לקחה הבוקר): טוב, תודה.
מרכזנית (טורקת).

עכשיו שעניין הכרטיסים הוסדר, נפל הפור וההכנות למשחק החלו במלוא המרץ. המאמן הרביץ נאומים ציוניים בשחקנים, המעסה הזריק לשוקיים הדואבות, שכרנו מכונית קטנה (שהספיקה עוד לשמש אותנו בשבת בבוקר להעברת כורסה משוק הפשפשים) והכנו כיכר שלמה של סנדוויצ'ים. באדיבות גוגל מצאנו בקלות את האצטדיון (אבי זיהה אותו ראשון, בזכות הזרקורים) החנינו בחניון שממול וניגשנו לקופה. תוך דקות אחדות הבנו ש:
1. הקדמנו.
2. ליד הקופה יש כבר תור.
3. התור עטוף רובו ככולו בדגלי ישראל.
4. למרות [3], כמעט אף אחד לא מדבר עברית.
את [4] מסבירה העובדה שהבליל הכחול-לבן שהסתובב סביב הקופה בשעה שש בערך (חצי שעה לפני פתיחת הקופות ושעתיים וחצי לפני המשחק) היה מורכב מערב-רב של קהילות יהודיות מצרפת, יהודים-רוסים בנוסח עדות זארברוקן, אנשים עם טרנינגים של 'מכבי פרנקפורט' ורביעייה הזויה של צעירים עם מבטא אמריקאי (שעוד נפגוש בהמשך). כשהגענו לקופה טען המוכר בתוקף שאין דבר כזה 'יציע ישראלי' ושהיום הכל מעורבב; וכשביקשנו את הכרטיסים הזולים מכר לנו כרטיסים ליציע L, ב-12 אירו לחתיכה.
כדי למצוא את L התחלנו מיד במשימת 'סובו לוכסמבורג והקיפוה', אלא שלמזלנו הלכנו בכיוון הלא-נכון. למה למזלנו? כי בדרך פגשנו איש אבטחה נחמד (ודובר עברית), זיהינו שרוב עטופי-הדגלים נעים לכיוון שבו הלכנו (ולא לשער L) ופגשנו עוד בחור דובר עברית שטען בתוקף שלכל מי שהגיע מהארץ יש כרטיסים ליציע A, ומה יש לנו לחפש ב-L בכלל. אנדי ואבי הבינו מיד שאירעה כאן פאשלה בקנה מידה קולוסאלי (כי אם כבר לראות את הנבחרת ולקלל, כדאי לעשות את זה עם אנשים שמבינים את השפה), ומיד חזרנו לקופה בניסיון להחליף את כרטיסינו האומללים, תוך הוספת כמה שקלים (כרטיס ל-A עולה 20 יורו ולא 12). היינו די לחוצים עד שגילינו ש:
1. אין בעיה להחליף את הכרטיסים, אבל
2. כרטיסים ל-A מוכרים בקופה אחרת, ולכן
3. המוכר הנחמד פשוט יחזיר לנו את הכסף תמורת הכרטיסים.
כנראה שחוסר נימוס לוכסמבורגי זה רק עניין טלפוני.
את ההישג הכפיל ידידנו איש האבטחה החביב, שבדרך עצר אותנו והציע לתת לנו במתנה זוג כרטיסים; כתוצאה קנינו רק שניים, ובממוצע השגנו כל כרטיס בעשרה אירו בלבד. קומבינה ישראלית.

מרוצים מדפיקת המערכת המתנו בחוץ עד שנפתחו השערים, אז החליטה המערכת לדפוק אותנו חזרה: "נו פוד, נו דרינקס," ציינה המאבטחת , ואיימה להחרים את פאר הסנדביצ'יה שאסנת עמלה עליה כל אחר הצהריים. אחרי תחינות והפצרות היא אישרה ל'אחד מאתנו' לצאת ולהחזיר את תיק הסדנביצ'ים המסכן לאוטו; אבי התנדב למשימה (ובדרך נשנש לעצמו סנדביץ', כמובן).
מניעת הכריכים (והעובדה שנותרה עוד שעה למשחק) אילצה אותנו לדגום את המזנון, שכלל נקניקיה (מבושלת במים ולא משהו בכלל), צ'יפס בשקית (מייבש), חטיף 'מארס' (במקום טוויקס), בירה (לא ניסינו) וקולה (לא משהו). בשבילי החוויה העיקרית היתה להיות כל-כך קרוב למגרש - בטלוויזיה זה נראה די רחוק ובמשחקים שהייתי בהם בארץ, כילד, ישבנו אי-שם למעלה. אבל התחושה של 'הי, זה אמיתי' נעשתה משעמם די מהר, וכך גם להצטלם על רקע המגרש, לקלוט באוזן את השניים-וחצי דוברי עברית, לספור את היציעים הריקים ולהקשיב לארבעת המופלאים מבחוץ, שהתיישבו ממש לידינו, שרים 'ישראל עולה' בהגייה אמריקאית מפחידה. נשאר רק לחכות.

(ומאחר שהפוסט מתארך הרבה מעבר לצפוי, אשאיר את השאר לחלק ב', שיפורסם בקרוב...)










שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/10/2008 01:26, ושייך לקטגוריות אליפות אירופה 08, בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו..., סטיות אישיות, אקטואליה
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של איילת ב-17/10/2008 11:28

---