אל, אל ישראל (חלק ב') + הכנה לעתיד
התיקו בלטביה והעובדה שלא היינו יומיים בבית (הסברים בהמשך) עיכבו קצת את חלק ב' של סיפור הכדורגל הגדול, אבל אם יש חלק א', חייב להיות חלק ב', לא? אז הנה.

לפני הכל, פרט קטן שנשמט מחלק א' היה המפגש המרגש עם שחקני הנבחרת, שהגיעו באוטובוס בלתי מסומן לשער יחסית-מאובטח, כך שקלטנו שהם שם קצת מאוחר מדי, ובעוד אבי דילג קדימה בניסיון להגיע אל החבר'ה, אנדי (עם המצלמה) היסס ולא הגיע בזמן להצטלם עם אף אחד. מצד שני, אבי ניהל שיחה קצרה עם יו"ר ההתאחדות (או כפי שהוא מכונה 'לוזון', ויש אומרים שמהמילה 'לוזר'), שבמהלכה שאל היו"ר אם 'לכולם יש כרטיסים', הבטיח ש'נכניס להם שלוש חתיכות' והציע לאבי להצטלם איתו (הצעה שזכתה לסירוב מנומס).
משם - בקפיצה מהירה, נשוב אל הטריבונה, שם ישבנו והמתנו למשחק, ללא אוכל, ללא מזון וללא כלום, ולאט-לאט קפאנו יותר ויותר. בשעה וחצי עד המשחק קפצנו, חילצנו עצמות, צפינו בישראלים מתאמנים, היכרנו את כל הרפרטואר של ארבעת בעלי-המבטא, שמענו מוסיקה גרועה בווליום חזק מדי, פגשנו את 'יוסי בנאווין', 'בן זאאר', 'משה אוואווין' ועוד פנינים מפיו של הכרוז הלוכסמבורגי, ראינו את היציעים מתמלאים מאוד-מאוד לאט, עמדנו בהמנון (ואני קלטתי שזו הפעם הראשונה שאני שומע את ההמנון מאז שאני גר בגרמניה, ואז אסנת תיקנה אותי שזו השנייה, בגלל ששמעתי אותו בקונצרט לרגל יום העצמאות ה-60 של ישראל) והבשלנו (אם אפשר להבשיל בקור כזה) לשריקת הפתיחה.

לא עברה דקה מהפתיחה (באמת לא עברה דקה) וכבר קפצנו באוויר: כדור ישראלי הגיע לרחבה, מישהו עשה משהו לא ברור (זה היה בשער הרחוק מאתנו, וכשאתה באצטדיון אין פרשנים שיסבירו מה בדיוק קרה) ופתאום היה פנדל לטובת ישראל, ומיד אחת אפס. כל הקור התפוגג מעצמותינו, קפצנו ודילגנו, היציע פרץ בשירה אדירה וכיו"ב. עד שרבע שעה אח"כ הלוכסמבורגים השוו בכדור חופשי, ולכולנו הדהדו מילותיו האלמותיות של יורם ארבל, 'ככה לא בונים חומה'.
שאר המחצית הראשונה היתה דיכאון אחד גדול. אפילו אסנת לא התקשתה לראות את ההבדל בין הכדורגל המלהיב שראינו בטלוויזיה לבין המאורע המשמים שנפרש לפנינו. אני שמעתי מאוזן שמאל את בני הדודים של אסנת יורדים על הנבחרת בעברית ומימין את אחד משותפינו לטריבונה מעביר ביקורת נוקבת בגרמנית. למזלנו, במחצית השנייה הישראלים אמנם לא שיחקו הרבה יותר טוב, אבל לפחות הבקיעו שני שערים (כלומר: שתי הזדמנויות לקפוץ ולהתגבר על הקור) וניצחו; החבר'ה היו כל-כך נבוכים מהמשחק הגרוע שאפילו לא באו להודות לקהל והסתפקו בנפנוף שלום מרחוק.

אחרי המשחק נסנו כל עוד נפשנו בנו למכונית המחוממת, והפשרנו באיטיות. גם הנסיעה התנהלה לאט, וזאת מכיוון שכל הדרך היינו בתוך ערפל כבד, שלא איפשר לנו לראות כלום (אנד איי דו מין כלום) בחוץ - חוויה קשה לכולם ובעיקר לנהג, שעד שהגיע הביתה כבר לא נשארו לו ממש עיניים. אבל מה לא עושים בשביל הנבחרת.

מה שכן, בכך לא תמו מסעותינו לחו"ל (חוץ-לגרמניה), ואת היומיים האחרונים בילינו בהולנד; אבל זה סיפור אחר, פוסט אחר ותמונות אחרות.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/10/2008 11:30, ושייך לקטגוריות אליפות אירופה 08, סטיות אישיות, בשבילנו זו אירופה אירופה
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-21/10/2008 10:57

---