מרוב תוחלת
בזמן האחרון הסתובב לי בראש הביטוי שבכותרת. למעשה, מה שזכרתי היה משהו בסגנון 'לרצות ___ מרוב תוחלת' ומשום מה חשבתי בהתחלה שהמילה החסרה היא 'למות', מה שנראה לי ממש מוזר, כי למה שמישהו ירצה למות בגלל תוחלת, מילה שמיד מתקשרת אצלי למשמעות המתמטית-סטטיסטית שלה (תוחלת, או expected value, היא הערך הממוצע הצפוי בהתפלגות מסוימת) - למה לעשות דברים קיצוניים בגלל משהו ממוצע?
אז אתמול בערב יצאתי למסע חיפושים, וגיליתי לבושתי שזה בכלל 'ירצה לבכות מרוב תוחלת' (לא למות. רק לבכות) ושזו שורה משירו המאוד-ידוע של אלתרמן, 'ערב עירוני'. וזה הבית כולו:

שקיעה ורודה על סף הרחוב
ורחוב כמנהרה של תכלת.
מי שיגיע עד הסוף
ירצה לבכות מרוב תוחלת.

שכל זה יפה מאוד אבל עדיין לא מחבר את התוחלת כפי שהיכרתיה עם 'לרצות לבכות'. מיד פניתי לידידי הטוב אבן שושן, שהבהיר לי כי 'תוחלת' היא 'תקווה, ציפייה' (מתוך המילה 'לייחל'), מה שמסתדר יפה עם הפרשנות המתמטית (לא הממוצע הוא החשוב כאן, אלא הערך ה*צפוי*). אבל בשיר זה דורש מחשבה: האם הכוונה לתקווה או לציפייה?
עודף ציפיות יכול באמת להיות חוויה לא נעימה, אבל קשה לי להאמין שזו הכוונה בשיר הזה, שכולו עוסק בעוצמה הדרמטית של השקיעה בעיר, ובשכרון שאסור לברוח ממנו. הכוונה היא לא לציפיות שמצפים מהאדם, זה 'שיגיע עד הסוף', אלא לציפיות *שלו*. אולי בעצם עדיף להשתמש במילה השנייה, תקווה.
כי אז יש לנו תמונה מלאה: הרחוב נמתח כמנהרה של תכלת, ובסוף המנהרה - כמו בסוף כל מנהרה - יש אור. והאור בקצה המנהרה עצום כל-כך, חזק כל-כך, מפיח בו כזו תקווה עצומה, עד שאין ברירה אלא לבכות. מרוב תוחלת.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/11/2008 10:27, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, סטיות אישיות
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של ענתא ב-23/11/2008 12:29

---