סנובום גודום!
מיליוני רוסים לקחו יום חופש אתמול. גם אנחנו.
זה בדרך כלל מאוד מבלבל להחליט אלה חגים אני לוקח כחופש ומה לא. במצב סביר, אני יכול להרשות לעצמי מדי פעם לקחת קצת חופש (אם כי יש לציין שהעבודה כפרילנסר, עם המשכורת שתלויה ישירות בכמות העבודה, מפעילה לחץ אדיר לא לקחת חופש בכלל). השאלה היא אם לעשות זאת בחגים היהודיים - שחלקם לא אומרים לי הרבה ושאין שום סממן שלהם בחוץ - או בנוצריים, שבהם הכל שקט ומפתה בחוץ ולאסנת אין שום פעילות מתוכננת, אבל לי ממש אין מושג מה מריה או ישו עשו כדי להצדיק את החופש הזה.
השנה, בראש השנה האזרחית, ידידינו הישראלים-רוסים פתרו לנו את הדילמה. מסתבר שהשלטון הקומוניסטי ברוסיה, שרצה לבטל את כל הסממנים הדתיים אבל עדיין נדרש לחלק איזה אופיום משלו להמונים, איחד את חג המולד ואת חגיגות השנה החדשה לחג אחד, בלי ישו ומריה וניקולס הקדוש אבל עם עץ אשוח, מתנות ו'סבא חורף' (שזה כמו סנטה קלאוס, רק בכחול). בראש השנה הרוסי אין זיקוקים (ממילא קר מדי לצפות בהם) אלא נשארים בבית עם המשפחה ו/או חברים, אוכלים ושותים בכמויות בלתי סבירות, ומלווים את השנה הישנה מחוץ לדלת ואת החדשה פנימה.
השלטון הקומוניסטי ברוסיה הוא כבר היסטוריה מזה כמעט עשרים שנה, אבל החג נשאר. והשנה, בהתחשב בכך שעמידה של חצי שעה בחוץ לראות זיקוקים לא נשמעה כמו כיף גדול, הצטרפנו גם אנחנו. בשל הפיזור המשפחתי ברחבי אירופה והעולם, ומכיוון שלידידנו הרוסי (הידוע גם כזמר האופה) היה קונצרט למחרת, החגיגה הוקדמה במקצת, וכך הגענו בתשע, חגגנו את בוא השנה החדשה ברוסיה בעשר, את בואה בישראל באחת-עשרה ואת בואה בגרמניה בחצות. סנוֹבוּם גוֹדוּם (בשני המקרים בהדגשת ההברה הראשונה, כך שהמילה השנייה נשמעת קצת כמו גות'ם סיטי של באטמן) היא הברכה הקבועה של הרוסים לשנה החדשה, ואליה צירפנו 'שנה טובה', 'פרוֹאֶס נוֹיֶיס יאר', 'הפי ניו ייר' ועוד כל מיני גרסאות בשפות שונות ככל שהתקדם הערב, עלתה רמת האלכוהול בדם והתגוונו החברים מרחבי העולם שיצרו קשר בסקייפ (בעולם הרוסי - יש אינטרנט).
האופה ואשתו התעלו על עצמם מבחינה קולינרית, ויצרו ארוחת-טעימות בסגנון פיוז'ן רוסי, שהוגשה בהתאם לשעות כניסת השנה (סליחה על הסגנון, אני מתרגם את פרקי המסעדות של ברצלונה עכשיו). לקראת עשר הוגשה מנה ראשונה: סלט אוליבייה מסורתי, מאפה בצק עלים וגבינת עזים עם רוטב דובדבנים ומגוון מטעמים רוסיים (עגבניות חמוצות, פרוסות עם קוויאר, חמוצונים) וכלל-עולמיים (אננס וזיתים שחורים). לקראת אחת-עשרה נחגגה העיקרית - סלמון טרי, מוקפץ בחמאה, עם רוטב נפלא ופסטה ירוקה תוצרת בית. ובחצות הובאו הקינוחים - פנקוטה שכבר רטטה מרוב התלהבות להיאכל (תרגום ישיר של שורה שמישהו כתב בלונלי פלנט), כדורי שוקולד ועוגיות סנדביץ' בסגנון OREO אמריקניות, שהיו התרומה שלנו לארוחה; אסנת הכינה את הבצק מראש ואת המליות באותו יום, ובגלל שהכינה בטעות יותר מדי מלית שוקולד נאלצנו להכין עוד כל מיני ממתקים לבית. לא נורא, היה לנו מה לאכול ביום ההתאוששות (אתמול).
כל סיבוב לווה כמובן בשתיית יין נתזים. כאמנים עניים לא היה לנו כסף לשמפניה אמיתית, והסתפקנו בקאבָה מספרד וקרֶמאן מצרפת. ונדמה לי שהמארחים רמזו שיש להם עוד בקבוק שאפילו לא נפתח. אבל גם מה שהיה הספיק כדי ליצור אווירה משועשעת למדי סביב השולחן, וגם הקל עלינו להתמודד עם החוויה ההזויה הצפויה לנו בדרך הביתה - מסע משונה שכלל בומים מפתיעים, קריאות 'אללה הוא אכבר' ופּוּף.
איך זה קרה? אז ככה.
אחרי שהתבסמנו כדבעי, קיבלנו את השנה החדשה, השקנו כוסיות אי-אלו פעמים וצפינו בזיקוקים מחלונות הבית (עמדה נהדרת מעל העיר. לא החמצנו כלום), הגיע הזמן ללכת. מראש ביררנו שהאוטובוס שלנו יוצא מראש הגבעה בדיוק בחצות וחצי, ויצאנו בזמן כדי להספיק.
בחוץ קידמו את פנינו קור כלבים, קולות פיצוץ, ריח של זיקוקים וקרח על המדרכות. הלכנו בזהירות רבה ברחובות שנראו שקטים, ובצדק: אחרי כמה צעדים נשמע מלפנים קול נפץ עז וזיקוק טיפס אל השמיים. בגרמניה, בנוסף למוקדי הזיקוקים הרשמיים, יש כמעט בכל פינת רחוב חבורה של נערים/ילדים/מבוגרים שהוציאו הון תועפות על נפצים וזיקוקים מכל הסוגים ושולחים אותם לחלל מחצות ועד בכלל. למהומה נוספו גם צעקות וקריאות קצובות שהחלו להישמע מכיוון בית הסוהר המקומי (מדובר בבית סוהר minimum security, השוכן בלב שכונת מגורים). תחילה חשבנו שהסוהרים עושים לעצמם ערב כיף לראש השנה, אבל ככל שהתקדמנו זיהינו בין הטקסטים הנצעקים גם קריאות 'אללה הוא אכבר' ו'פאק דה פוליס' שהבהירו לנו שמדובר באסירים מוסלמים שמביעים את מחאתם ומשום מה לא מושלכים לצינוק.
בין הצעקות לזיקוקים הצלחנו איכשהו להגיע לתחנה שלוש דקות לפני הזמן - וחיכינו. בצומת הסמוך לתחנה ירו כמה נערים זיקוקים ממש מקסימים, מה שניחם אותנו כשהמתנו לאוטובוס עשר דקות, וזה לא בא. קפואים ואומללים החלטנו ללכת ברגל לאט במורד הגבעה ולחפש סימנים לאוטובוסים אחרים או למוניות. הספקנו להגיע בדיוק עד לנקודה שבה ירדנו מהמונית בדרך למפגש, ושם - באורח שנראה כמו נס בלתי הגיוני - עמדה וחיכתה מונית. מונית פנויה היא כמובן דבר לא הגיוני בעליל בערב השנה החדשה, ואכן כבר כשהתקרבנו יצאו מהבניין אלה שהזמינו את המונית, אבל אסנת ביקשה במחשבה מהירה מהנהג שיזמין לנו מונית נוספת מהתחנה, ונעמדנו לחכות לה.
וכאן נכנס החלק ההזוי ביותר בסיפור. כי ממש במקום שבו עמדנו, על המדרכה מחוץ לבניין, הוציא מישהו כל מיני חפצים שכנראה כבר לא היה לו חפץ בהם. וביניהם אתרו עיני הנץ של אסנת פּוּף בצורת גליל נמוך, אדום-שחור ובמצב מצוין, ותהתה למה שלא בעצם ניקח אותו אתנו. ובדיוק ברגע שהרמתי (בספק רב) את המציאה, הגיעה המונית ושנינו קפצנו לתוכה בשמחה. את הערב המשכנו בבית (בזכות האלכוהול) ובבוקר התעוררנו מאוחר וגילינו - פוף!
וכך התחילה עבורנו 2009, והסנובום הצטרף לגודום, ואת שאר היום העברנו בנעימים (טלוויזיה, סרטים בדי וי די וכו') ובקיטורים על האינטרנט (אנחנו עדיין עם הגיבוי המקרטע, ואפילו שיחה מלאת כעס עם נציגת השירות של קאבל דויטשלאנד לא עזרה). והיום אפילו הרוסים חייבים לחזור לעבודה, וגם אני. אז שנה טובה לכולם!
שמור בטל
נכתב על ידי
רונן א. קידר, 2/1/2009 11:41
, ושייך לקטגוריות לפחות רוסיה, מעברים 10-20-30, עונות השנה, אופטימי
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
לקטע הקודם
לקטע הבא
לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-5/1/2009 16:45