בכל זאת על המלחמה
1. על החמאס

יש נטייה לתייג כל מי שיש לו איזשהן השגות על הלחימה בעזה כ'אוהב את החמאס'. התיוג הזה מקל מאוד להוציא את המתנגדים מחוץ לגדר, כי החמאס הוא באמת לא גוף נחמד במיוחד. מדובר על ארגון דתי-פנאטי, מיליטריסטי, חסר פשרות ואלים, שמנהיג את הפלסטינים בכוח למדיניות של סירוב, התנגדות וסבל. קשה להאמין בזכויות אדם ולתמוך בארגון כזה, אבל גם לא צריך: כמו שלא כל אמריקאי שמתנגד למלחמה בעיראק תומך באל-קעידה, כך אפשר להתנגד ללחימה - מכל מיני סיבות - בלי להיחשד כתומך חמאס.

מה שכן, אפשר לנסות להבין מה הפלסטינים מוצאים בחמאס, פשוט בגלל שהשלטון הקודם שלהם היה כל-כך בעייתי. לא צריך לנבור עמוק בהיסטוריה כדי לראות דוגמאות למקרים שבהם הוחלף - במהלך דמוקרטי או לא - שלטון פשרני-יחסית אבל מושחת עד היסוד בשלטון דוגמטי, קיצוני וסופר-לאומני, אבל שיש לו לפחות מראית-עין של הוגנות. הפרוטסטנטים עשו את זה לקתולים, הפשיסטים באיטליה לקודמיהם המושחתים וכן הלאה.
עראפת תרם מאוד לתהליך הזה, בכך שלא הלך בנעליו של בן גוריון, ולא השכיל להבין ש'מדינה-בדרך' לא יכולה להתקיים כשאין לה מונופול על אמצעי הלחימה. פירוק האצ"ל והלח"י קנה לבן גוריון כמה וכמה שונאים שלא ישכחו לו את אלטלנה, אבל היה מהלך חיוני לגיבוש שלטון מסודר, שיכול לעמוד במעבר מ'מאבק' ל'מדינה'. דווקא החמאס בעזה למד את הלקח, וכשלקח את השלטון רדף אחרי פעילי פתח, אסף את הנשק מהרחובות והפך את עצמו לגוף החמוש היחידברצועה.

2. על חיסול החמאס

במסגרת התגובות המתלהמות באתרי החדשות צדה את עיני תגובה שקראה 'לא לעצור עד לחיסולו הפיזי של החמאס'. התגובה הזו מדגימה חלק מהבעייתיות בחשיבה המיליטריסטית, שמניחה שאפשר לעשות כל דבר באמצעות מתקפה צבאית. חיסול *פיזי* של החמאס אינו משימה אפשרית, פשוט בגלל שהארגון אינו גוף פיזי: אם ישראל תחסל מאה אנשי חמאס, ובמקביל יצטרפו מאה פלסטינים לארגון, מצבו של הארגון לא השתנה משמעותית (הוא הורע קצת, כי מאה חיילים מאומנים הוחלפו במאה מגויסים טריים, אבל לא נעשה צעד חד-משמעי לקראת חיסולו הפיזי). הדרך היחידה לחסל *פיזית* את החמאס היא לחסל את כל המצטרפים הפוטנציאליים, דהיינו את כל הפלסטינים.
מטרה אחרת שהטוקבקיסטים מציבים למבצע הצבאי היא 'להפיל את שלטון החמאס'. הפלת שלטון היא בהחלט במסגרת היכולות של מתקפה צבאית (בעלות הברית הפילו את השלטון הנאצי, ארצות הברית הפילה את סדאם חוסיין) אבל כפי שמוכיחות הדוגמאות לעיל, משימה כזו אינה עניין ל'מבצע' של זבנג וגמרנו, אלא לתהליך ארוך, הכולל כיבוש מוחלט של השטח ועבודה מסודרת ומאורגנת כדי ליצור מנהיגות מקומית חלופית. ישראל לא הצליחה בכך עם הפלנגות בלבנון, האמריקנים עדיין מתקשים בכך בעיראק, וההצלחה היחידה - מערב גרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה - הושגה בזכות הזרמה של סכומי כסף עצומים (תוכנית מרשל) והצורך להתאחד מול אויב חדש (הקומוניזם). יתר על כן, מה שיכולה (בקושי רב!) לעשות מעצמת-על כמו ארה"ב אינו משימה סבירה למדינה קטנה ושולית יחסית במערכת העולמית, יהא כוחה הצבאי אשר יהא.

3. רציונליות והבית הלבן

שני סיפורים מהעונה הראשונה של הבית הלבן מתחברים לי היטב לשאלת הפעולה בעזה. הראשון הוא הפרק תגובה מידתית, אחד הראשונים בסדרה. בפרק מפילים הסורים מטוס אמריקני והנשיא מתבקש לבחור בין מספר אפשרויות לתגובה מידתית, אבל מתעקש לדרוש מאנשי הצבא שיביאו לו גם 'תגובה לא-מידתית' - בין השאר משום שבמטוס היה רופאו האישי. כאשר הוא רואה את התסריט ה'לא-מידתי' - מתקפה על מתקנים אזרחיים שתעלה בחיי מאות ותגרור את האזור למלחמה - הנשיא מתעשת וחוזר בו.
את הפופולריות של התגובה הלא-מידתית ('לשטח את עזה', 'להחזיר אותם לתקופת האבן' וכו') בטוקבקים של וויינט לא קשה להסביר. נקמה היא כוח רב-עוצמה, ותחושת הפגיעה האישית אצל האזרחים מובילה באורח מובן וטבעי לנקמה ישירה, כואבת ולא-מידתית בעליל. אבל במישור החברתי, נקמה כזו בדרך כלל אינה מקובלת: אנחנו לא מרשים לאנשים לקחת את החוק בידיים ולנקום את דם קרוביהם, ואפילו הוצאה להורג (צורה ממוסדת של נקמה) אינה קיימת כמעט בישראל ונדירה במדינות דמוקרטיות אחרות. הסיבה לבלמים האלה לתחושת הנקמה היא שזו להידרדר ולהחמיר בכל פעם, וכך יכול עלבון קטן להפוך למלחמת כנופיות שתצית עיר שלמה.
אבל במאבק עם החמאס נתפרה בישראל תיאורייה שלמה כדי להצדיק את התגובה הלא-מידתית, שמטרתה האמיתית היא לשחרר את רגשי הנקמה של הציבור. זוהי תיאוריית 'הבריון המשתולל': היא גורסת שאם נשחרר את חרון אפנו ונגיב בצורה קיצונית, ההשתוללות תכניס פחד עצום באויב, ואיש לא יעז עוד לתקוף אותנו. הגישה הזו היא שסיפקה את הבסיס להתקפה המאסיבית על תשתיות לבנוניות לפני שנתיים, ולמרות כישלונה המובהק שם מהווה בסיס גם למתקפה הנמשכת ברצועה עכשיו. למעשה, חסידי השיטה טוענים שגם המתקפה הנוכחית היא בבחינת 'מעט מדי', ושהכישלון נובע מכך שאיננו משתוללים *מספיק*. הם משתמשים במונחים כמו 'הכרעה', 'פתרון צבאי' ו'תנו לצה"ל לנצח', ומצפים ללא פחות מכניעה ללא תנאי.
יש לציין שיש בסיס רציונלי מסוים לגישה הזו, וגם הוא מחזיר אותנו למלחמת העולם השנייה. 'סערת האש' בדרזדן, ובייחוד פצצות האטום בהירושימה ונגאסקי, היו מסר חד-משמעי מצד בעלות הברית (בעיקר ארה"ב) שהן מוכנות 'להשתולל' ולנקוט אמצעים קיצוניים אם גרמניה ויפן לא ייכנעו מיידית. אם נתעלם לרגע מהשאלות המוסריות שמעלות החלטות אלה עד היום, הרי שמבחינה אסטרטגית הן השיגו את מטרתן - העבירו בבירור את מסר ה'אל תתעסקו אתנו' וקיצרו את המלחמה.
אבל ההבדל בין אז להיום הוא בדיוק הגורם שהופך את אסטרטגיית 'הבריון המשתולל' לבעייתית גם בשכונה. כי בשכונה יש מורים, מנהלים ושוטרים, שתפקידם לדאוג שבריונים לא ישתוללו. ואם אחד הבריונים יתחיל להפליא את מכותיו בילד מכיתה ב' שמציק לו, כדאי שלא יעשה זאת מול תחנת המשטרה, כי הילד יצרח במלוא גרונו והבריון יבלה את הלילה במעצר (ובהמשך ילך לכלא). במעבר חד לנמשל, כולם יודעים שטווח ה'השתוללות' של ישראל מוגבל; שכמדינה קטנה היא תלויה במדינות העולם ואלה תלויות בדעת הקהל ברחובותיהן; ושכל 'השתוללות' של ישראל מתועדת באלפי מצלמות, והפלסטינים יודעים יופי לצעוק חזק כשהם רוצים. ארה"ב היתה יכולה לכפות על היפנים כניעה כי הם ידעו שאין מי שיעצור אותה: בעלות הברית היו הקואליציה העולמית המנצחת, ולא היה מעליהם שום שוטר שיגיד נו-נו-נו. לעומת זאת, החיזבאללה והחמאס יודעים טוב מאוד שחלון הזמן להתקפה הישראלית תמיד קצר מאוד, וש'השתוללות' בצד הישראלי רק תקצר אותו עוד יותר (זוכרים את כפר כנא?).
האסטרטגיה טובה ביותר הפתוחה היום למי שרוצה ליצור לעצמו תדמית של 'בריון משתולל' היא להכות בחושך, במקום צדדי, ולברוח בלי להשאיר עקבות. פעולה מקבילה היא המכה המפתיעה שהנחיתה ישראל בשבת, יום לפני פקיעת האולטימטום, בזמן שאנשי חמאס עוד לא היו מוכנים. פעולה מסוג זה יכולה ליצור הרתעה מסוימת, אבל לבטח לא להביא לכניעה שמחפשים חסידי 'תנו לצה"ל לנצח'; אבל גם המתקפה הטוטאלית שהם רואים בעיני רוחם לא תוביל לשם, אלא רק תעלה בדם רב משני הצדדים.

סיפור אחר מ'הבית הלבן' שנדמה כמשקף את המציאות מתפרש על שני פרקים בעונה הראשונה ועוסק בהודו ובפקיסטן (כמה אקטואלי). האמריקנים מנסים לעצור מתקפה מאסיבית של הודו על פקיסטן (בעקבות התגרויות חוזרות ונשנות של האחרונה). העצה שמתקבלת בסוף לקוחה ממדעי המדינה של ימי הקולוניאליזם - שיטת המקל והגזר. השיטה, ששימשה את הבריטים בהתייחסותם לשליטים הודיים מקומיים, מתבססת על ההנחה שהצד השני יעדיף לבחור בפעולה שמניבה הישגים ופרסים (הגזר) מאשר בזו שגורמת לו כאב (המקל), ובכך בעצם מניחה איזושהי התנהגות רציונלית (או לפחות אינסטינקטיבית-רציונלית) אצל הצד השני (השיטה למשל לא תעבוד על בודהיסט שאין לו עניין בפרסים או על מזוכיסט שמעוניין בכאב).
כל תפיסת ה'הרתעה', ה'צריבה התודעתית' ושאר מלים מכובסות מתבססת בעצם על ה'מקל'. ההנחה היא ש"בשלב מסוים החמאס יבין שירי רקטות על יישובינו מוביל לתגובה כואבת" ונדמה שהשאלה היא רק מה סף הכאב שאחריו תפציע ה'הבנה' הזו. למקל הזה יש שתי בעיות: הראשונה, שהוא מניח שהחמאס שונה מאיתנו, ושמכות מבחוץ לא יגרמו אצלו לדבקות הפטריוטית הנפוצה בכל מקום בעתות מלחמה (לא ארחיב על כך, כי המאמר הזה, שכבר קישרתי אליו, אומר זאת מצוין). הבעיה השנייה היא שלמקל הזה לא מצורף שום גזר, כי אותם אנשים שמדברים על 'צריבה תודעתית' מדברים על כך ש'בשום מקרה לא נדבר עם החמאס'. ואיך אפשר להציע הטבות, הקלות וגזרים בלי לדבר? ה'גזר' היחידי שישראל מוכנה להציע הוא הפסקת אש, כלומר הפסקת השימוש במקל.
הגישה הזו, שהולכת על 'מקל ללא גזר', חוטאת בחוסר עקביות מבחינת התדמית של החמאס והפלסטינים: אם הם רציונליים מספיק כדי להבין שפעולות מלחמתיות נגדנו מובילות למכות במקל, הרי שהם גם רציונליים מספיק כדי להבין שפעולות חיוביות (רגיעה, שחרור גלעד שליט, פיקוח בינלאומי) יתוגמלו בהתאם. למעשה, אם בכלל, הדחף להיות לא רציונלי בתגובה למקל (כלומר הרצון לנקמה, הדחף למחאה, ה'אנטי') הוא חזק יותר מהדחף להיות לא-רציונלי בתגובה לגזר (חמדנות).

חשבתי שאין לי הרבה מה להגיד על המלחמה והסתבר שיש המון; כל-כך המון, שיהיה גם חלק שני לפוסט הזה. בינתיים, אני שולח את השתתפותי הכנה ואיחולים לסיום מהיר של הלחימה לתושבי הדרום, לאזרחים ברצועת עזה ולחיילי צה"ל. בלי קשר לכל ניתוח רציונלי או מוסרי של המלחמה, האנשים הסובלים ממנה סובלים באמת, ואני מקווה שסבלם יסתיים בקרוב.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/1/2009 10:06, ושייך לקטגוריות אקטואליה, טלוויזיה וקולנוע, מונולוגים מהאמבט
28 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     -1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-11/1/2009 10:58

---