לדבר ולשתוק
1. זכות הדיבור
מדי פעם אני יוצא מהמקלט המבוצר של הבלוג שלי, שבו דעותיי נראות סבירות והגיוניות, לשטח ההפקר של וויינט, שם כל דעה שמשמאל לליברמן נחשבת לסוג של מחלת נפש. בהיותי בגרמניה, שכנעתי את עצמי שמטקבקי וויינט לא מהווים שום מדגם מייצג של כלום, ושמדובר בסך הכל בספורט (משהו בנוסח 'מי שיותר קיצוני מקבל ארטיק'). אבל במלחמה האחרונה החלו לקרות כמה דברים, ודיברתי עם כמה אנשים, ויחד עם הטוקבקים החלה להצטייר תמונה אחרת.
זה מתחיל באוניברסיטת חיפה, שאסרה על פעילות פוליטית בשטחה 'מחשש להפרות סדר' (האם פעילות פוליטית נאסרה גם בזמן ההתנתקות?); זה נמשך באיום להגביל את המחאה בתל אביב (זכותם של המפגינים להניף איזה דגל שהם רוצים); זה מתקשר לניסיונות לדחות את הבחירות (מהלך אנטי-דמוקרטי שיש לנקוט רק במקרים קיצוניים); וזה מתבטא בעיקר באיזו אווירה של התלהמות כלפי כל מי שמעז להיות נגד המלחמה או נגד המשכה 'עד להשגת כל היעדים' (מישהו יודע מה הם כל היעדים?), או מעז להרהר באפשרות שקברניטינו לא יודעים הכי טוב.
כי איכשהו, כשרוחות המלחמה נושבות, אנשים שוכחים שיש להם פה ודעה. איכשהו הם מאמינים שרק שיקולי ביטחון וכל מיני דיווחי מודיעין סודיים הם שמנווטים את החלטותיהם של ראש הממשלה ושר הביטחון. וזאת למרות העובדה שראש הממשלה הוא אולמרט, שרוב הציבור לא היה קונה ממנו מכונית משומשת, ושר הביטחון הוא ברק - שלפני המלחמה נראה כמי שייקח את מפלגת העבודה למספר חד-ספרתי של מנדטים. אותם אנשים, שהציבור הישראלי לא קונה מהם בימים כתיקונם אף מילה, הם עכשיו האורים והתומים לגבי מה ניתן להשיג וכמה כוח יש להפעיל כדי להשיג אותו (התשובה הפופולרית ביותר, כמובן, היא 'יותר כוח').
מדובר בשני אפקטים שמשלימים זה את זה: ראשית, תופעת 'כשהתותחים רועמים, כולנו שותקים', הרואה בכל מתיחת ביקורת בימי מלחמה משהו שווה ערך לפרסום מיקומם המדויק של כוחות צה"ל המתקדמים; שנית, תחושת הכעס והנקמה המחלחלת בציבור, וגורמת לרצון ב'יותר כוח' (ולכן לפופולריות של מי שנראה כנוקט גישה זו). השילוב הזה מפחיד: לפי וויינט, יותר מ-90% מהציבור היהודי תומכים במבצע, וקיומו של רוב כזה בהחלט יכול לתת את התחושה שמי שלא מסכים אתך הוזה או מסוכן. צרפו לכך 'מצב מלחמה' שבו באופן טבעי חושדות רשויות החוק באזרחים, ותקבלו סכנה של ממש לחופש הדיבור.
מנקודת המבט שלי (ותקנו אותי עם אני טועה) ישראל מידרדרת במהירות במדרון הפשיסטי. דמוקרטיה לא-יציבה, עם חילופי שלטון תכופים, קושי ביצירת קואליציות ומיאוס מפוליטיקאים ייצוגיים, היא כר פורה להשתלטות; אויב דמוני, שאין איתו שום פשרות פרט לחיסול טוטאלי, הוא דגל מושלם ל'איחוד העם' סביבו; וחשדנות כלפי כל מי שחושב באופן 'לא פטריוטי' היא כפסע מהדרישה לנקוט צעדים להגבלה ואף לביטול של חופש הדיבור. וזו בעיני התוצאה הקשה ביותר של המלחמה (או אולי הדבר הקשה ביותר שנגלה כתוצאה ממנה).

2. החובה לדבר
אחד מ'הנחות היסוד' של הקונצנזוס הישראלי החדש היא 'לא לדבר עם החמאס'. ציפי לבני, למשל, יצאה מגדרה כדי להבהיר שלא באופן ישיר, ולא באופן עקיף, ובשום מקרה לא נדבר עם החמאס. על פניו, זו נראית עמדה הגיונית; החמאס אינו מכיר במדינת ישראל ולפחות באופן מוצהר שואף להשמידה. בהתחשב בהנחת היסוד הזו, נראה טפשי לחתור להסכם שלום עם החמאס, שהרי ברור שהסכם כזה אינו יכול להיות יציב (כי הוא מנוגד למטרות היסוד של הארגון).
עם זאת, יש הבדל קטגורי ומובהק בין 'לא לחתור להסדר כולל עם החמאס' לבין 'לא לדבר עם החמאס'. בין מצב המלחמה הנוכחי לבין שלום יש אלפי נושאים שאפשר לדון בהם והסכמות שאפשר להגיע אליהן, והדבר נעשה פעמים רבות בעבר. ארה"ב וברה"מ רצו להשמיד זו את זו בתקופת המלחמה הקרה, ובכל זאת ניהלו מו"מ עקיף בכל מיני מצבים כדי להימנע ממלחמה גרעינית; ישראל הצעירה ניהלה מו"מ על שביתת-נשק עם מדינות ערב (שרצו יופי להשמידנו) אחרי מלחמת העצמאות; ולאחרונה גם דיברנו (דרך מתווך גרמני) עם החיזבללה, ארגון רצחני לא פחות מהחמאס, ואף הסכמנו לחילופי אסירים. יתר על כן, קשה להגיע להפסקת אש בתנאים כלשהם בלי לדבר (באופן ישיר או עקיף) עם הצד השני. למעשה, הדרך היחידה לסיים מלחמה בלי לנהל מו"מ על תנאי הפסקת האש היא כניעה ללא תנאי של אחד הצדדים (תסריט שבאי-הסבירות שלו דנתי בפוסט הקודם).
הגישה הקטגורית הזו מזכירה לי מערכון מהתקופה שבה היה חוק נגד שיחות עם אש"ף. המערכון מתאר מחבל המנסה להודיע לכל מיני גורמים בישראל על פצצה שעומדת להתפוצץ בתל אביב; בכל פעם, מגיעה השיחה לשאלה "ומי אתה?" ולאחר התשובה "אני מאש"ף" אומר הגורם הישראלי "אנחנו לא מדברים עם אש"ף" וטורק. "לא מדברים עם החמאס" פועל באותה שיטה. על בסיס טיעון שהמסקנה ההגיונית היחידה ממנו היא "לא חותמים על הסכם שלום כולל עם החמאס עד שיבטל את האמנה שלו ויכיר בישראל" מסרבים אצלנו לנהל כל סוג של שיחות, ובמקום זאת ממציאים 'משא ומתן ללא משא ומתן' (המצרים מפריחים הצהרות באוויר וכולם מסכימים או מתנגדים) - רק בגלל ש"לא מדברים עם חמאס" הוא סאונד-בייט מצוין למערכת הבחירות.

3. הצורך לשתוק
מעניין לעניין באותו עניין: דבריה המתלהמים של לבני הם גם חזרה על טעות ממלחמת לבנון השנייה, שדווקא לא אפיינה את הממשלה עד כה במלחמה הזו. אז, בלבנון, אולמרט ופרץ לא הפסיקו לדבר, להבטיח גדולות ונצורות ולאיים על נסראללה בטראש-טוק מהסוג שמגרשי הכדורסל ידועים בו. כולנו יודעים איך זה נגמר, ומבינים למה לא מומלץ בעת מלחמה להצהיר הצהרות מתלהמות בריש גלי. הפעם, הממשלה הציבה במקור מטרות שנראות ריאליות ('לצמצם/לעצור את איום הרקטות') ולא גרנדיוזיות ('לחסל את חיזבללה ולהחזיר את החטופים'), ומיעטה בראיונות פומפוזיים. סוג של נחמה פורתא.
אלא שעכשיו, משום מה, הודיעה ממשלת ישראל על מטרה מורחבת (ולגמרי לא ברורה) והורתה לצה"ל "לשנות את המצב בדרום מיסודו" (למה הכוונה?). במקביל, לבני משחררת את חרצובות לשונה ועסוקה בהדבקת מגוון שמות תואר לחמאס ובהבטחה (מופרכת) שלא נדבר איתו בשום אופן, ישיר או עקיף.
לפעמים באמת עדיף לשתוק.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/1/2009 09:50, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, מונולוגים מהאמבט, אקטואליה
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של עצמי ב-28/1/2009 16:20

---