למה לנו בחירות עכשיו?
בעוד כשלושה שבועות ילכו אזרחי ישראל לקלפי - בפעם החמישית מזה עשר שנים. הקצב המטורף הזה מעלה שאלה חשובה, לפני ניתוח מערכת הבחירות עצמה - *למה*, בעצם, יש בחירות?

הממשלה ה-31, בראשות אולמרט, נראתה במבט ראשון כאחת היציבות ביותר בישראל בשנים האחרונות. היתה לה תמיכה של 67 מנדטים (קדימה, העבודה, גיל וש"ס), ואופוזיציה מפולגת (מימין ומשמאל). התפטרות אולמרט מסיבות אישיות (החקירות בעניינו) לא היתה אמורה להביא לבחירות; תיאורטית, לבני שהחליפה אותו היתה אמורה להיות מסוגלת להקים מחדש אותה קואליציה - כמו שפרס לא התקשה להקים ממשלה חדשה לאחר רצח רבין ב-1995 - או מגוון של קואליציות אחרות (בהיותה מנהיגת מפלגת מרכז עם הרבה אופציות).
יתר על כן, לרוב המפלגות שהרכיבו את קואליציית-אולמרט היה אינטרס חזק מאוד להימנע מבחירות: הסקרים חזו לקדימה ולמפלגת העבודה ירידה משמעותית, ולמפלגת הגמלאים - היעלמות מוחלטת מהמפה. לש"ס, המרכיב האחרון בקואליציה, אמנם לא היה אינטרס חזק למנוע את הבחירות , אבל גם לא היתה סיבה טוב להקדים אותן: הסקרים לא חזו שינוי משמעותי במעמדה. גם כל הוויכוחים, הדרישות והאולטימטומים במהלך המו"מ הקואליציוני לא נראו כמאיימים במיוחד, בהתחשב בכך שבישראל תמיד מתווכחים עד השנייה האחרונה, אבל בסוף מוצאים פשרה ומקימים ממשלה. אבל איכשהו, למרות כל האינטרסים החופפים, ולמרות המצב הנוח-יחסית בכנסת, זה לא קרה.
הנראטיב הרשמי טוען כי ש"ס - המפלגה היחידה שלא היה לה אינטרס למנוע את הבחירות - הציבה ללבני דרישות בלתי אפשריות (אם בגלל שהחרדים לא רצו להיכנס לממשלה בראשות אישה ואם בגלל כל מיני עסקאות אפלות עם ביבי), ולבני החליטה לא להיכנע ולהמר על בחירות. אם מאמינים לזה, ש"ס יוצאת סחטנית ומניפולטיבית, לבני יוצאת 'מגינת הציבור החילוני הנאור' וביבי יוצא ראש ממשלה. אלא שההסבר הזה פשוט לא הגיוני, מכמה סיבות שונות.
ראשית, בהתחשב בסחף ימינה שעבר על הציבור הישראלי בשנים האחרונות, ההימור על בחירות הוא כזה שבו לבני יכולה רק להפסיד; שכן גם אם תצליח איכשהו לזכות בבחירות ולהרכיב את הממשלה הבאה, היא תעמוד שוב באותו מצב, במו"מ עם ש"ס, רק עם הרבה פחות אופציות (כי השותפות האחרות שלה, העבודה והגמלאים, יאבדו מנדטים רבים). אפשר לטעון שאחרי הבחירות יהיה לש"ס קשה יותר לעשות שריר ולאיים, אבל ש"ס הוכיחה את עצמה כמסוגלת לכך, שלא לדבר על כך שאחרי הבחירות עלולה לבני להזדקק גם לש"ס וגם למפלגה נוספת מגוש הימין כדי להקים קואליציה.
שנית, הנראטיב שטוען כי לבני בחרה בין הרע (בחירות) לגרוע (כניעה לש"ס) אינו מסתדר עם העובדות. כי ללבני היו לא מעט אפשרויות להקמת קואליציה ללא ש"ס (וגם ללא יהדות התורה). למשל קואליציה 'צרה' של קדימה-עבודה-גמלאים-מרצ (60 מנדטים) - לא האופציה הכי נוחה בעולם, אבל בהחלט משהו שהיה יכול לתפקד זמנית (עם תמיכה מבחוץ של הח"כים הערבים ביוזמות מדיניות, ותקווה שש"ס תצטרף ברגע שתבין שיש קואליציה בלעדיה). או פנייה ל'ישראל ביתנו', שכבר היתה חברה בקואליציה. למפלגת מרכז יש הרבה אפשרויות לשחק עם הרכב הקואליציה לפני שניגשים לבחירות שנראות כהפסד בטוח.
שלישית, כל ההתנהלות של לבני לא מסתדרת עם עמדת ה'נורא רציתי להרכיב ממשלה אבל לא הצלחתי'. האולטימטום שהוצב לש"ס, חוסר הרצון לבחון קואליציות אחרות - כל אלה לא נראים כמו נואשות להרכיב ממשלה, אלא יותר כמו הצגה של 'ניסיתי ולא הלך'.

נשאלת השאלה, אם כך, *למה הלכה לבני לבחירות?*

השאלה הציקה לי זמן רב, אבל המאורעות סיפקו את התשובה. היו מי שחשבו (ודנתי בכך בפוסט הקודם) שהממשלה יצאה למלחמת עזה כסוג של תעמולת בחירות. אבל נראה שהמאורעות רומזים לפשרנו הפוכה לגמרי: לא המלחמה היא בגלל הבחירות, אלא הבחירות הן בגלל המלחמה.
התמונה שאני רואה בעיני רוחי היא זו: קברניטי צה"ל ניגשים למטבחון המדיני ואומרים לאולמרט, ללבני ולברק שלא יהיה מנוס ממבצע צבאי גדול בעזה, ובקרוב. חלון ההזדמנויות קצר: המבצע חייב להתחיל ולהסתיים בתקופת הביניים שלפני התחלפות הממשל בארה"ב, ולנצל גם את תקופת החגים שבה הפרלמנט האמריקני לא מכונס ומדינות אירופה עסוקות בחג המולד ובראש השנה האזרחית. המבצע חייב להיות החלטי וחד-משמעי מבחינה צבאית, אבל אסור שיסתבך, ועליו להסתיים בהפסקת אש מסודרת ויציאה מעזה.
בעקבות התדרוך, לבני וברק חייבים לבחון את הממשלה המתוכננת על רקע המלחמה. אלא שכל האפשרויות נראות בעייתיות. ממשלה צרה, עם מרצ ובתמיכה של הערבים, לא באה בחשבון - תוך יומיים של מלחמה היא מתפרקת. ממשלה עם ש"ס, לעומת זאת, תתקשה מאוד להגיע להפסקת אש ולהפסיק את הלחימה, ואם תגיע - ש"ס תפרוש ותיצור משבר קואליציוני. אותה בעיה, כמובן, ניצבת בפני כל ממשלה עם הימין.
ואז מישהו - אני מנחש שזה היה ברק - מעלה את הרעיון ללכת לבחירות. בתקופת הבחירות, הממשלה היא ממשלת מעבר, ובעצם לא ניתן להפיל אותה; אלי ישי יכול להצביע נגד הפסקת האש, אבל אינו יכול לאיים להפיל את הממשלה - כי היא כבר נפלה. יתר על כן, מבצע מוצלח (עם סיום מדיני מוצלח) ימחק ממערכת הבחירות את זכרון המלחמה הכושלת בלבנון, ויחליף את הדימוי של השותפות הכושלת הקודמת (אולמרט-פרץ) בשותפות המוצלחת החדשה (לבני-ברק). בצורה כזו, המלחמה ותוצאותיה לא יעיבו על המערכת הפוליטית, ואחרי הבחירות אפשר יהיה להתחיל את המו"מ מחדש.

יכול להיות, כמובן, שאני מייחס יותר מדי תחכום וראיית הנולד למנהיגינו. אבל האם לא ייתכן שלבני התלהבה מהרעיון, ולכן הציבה לש"ס אולטימטום שהיא ידעה שהחרדים לא יעמדו בו, ואז גם מימשה את איומה והלכה לנשיא?

(בפוסט הבא - ניתוח מערכת הבחירות עצמה)


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/1/2009 00:13, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, מונולוגים מהאמבט, אקטואליה
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-24/1/2009 21:55

---