שם וכאן
(לפני כשבוע חשבתי לכתוב פוסט שינתח את האפשרויות בבחירות, ואת ההזדמנויות שחשבתי שראיתי. בינתיים הדברים השתנו, הסקרים הלכו לכיוון ההפוך משקיוויתי, ואין בעצם הרבה מקום לניתוח כזה. בנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא, והקואליציה שיקים תלויה פחות במתמטיקה של הבחירות ויותר בהעדפות האישיות שלו ושל המפלגות מסביבו. לכן במקום ניתוח, אקדיש את הפוסט הזה לדיון קצת רחב יותר בבחירות ובדמוקרטיה בכלל)

קשה להמעיט בחגיגה האמריקנית סביב בחירות 2008. אחוזי התמיכה של אובמה בציבור שוברים שיאים, והפופולריות של הנשיא החדש חוצה גבולות. עבור יותר ממחצית מהאמריקנים, זהו 'שינוי שאנחנו יכולים להאמין בו'. סיבה להקלה, למסיבה. יהא אשר יהא מי שייבחר בישראל, קשה לי להאמין שהרבה אנשים יחגגו.

בארה"ב היתה 2008 מלכתחילה שנה ייחודית של 'מרוץ פתוח', שבה אף נשיא או סגן נשיא מכהן או לשעבר לא התמודדו. זו הסיבה שהמרוץ הותיר אפשרות ניצחון לסנאטור צעיר, שנראה כמייצג דור חדש ורענן.
בישראל של 2009, שניים משלושת ה'מועמדים לראשות הממשלה' [1] היו מועמדים גם בבחירות 1999 - לפני *עשר* שנים. שניהם כיהנו כראשי ממשלה, לא השלימו כהונה מלאה והובסו בבחירות הבאות. האירוניה היא שהצבעה למועמדת ה'חדשה' היחידה (שנהנית גם מהילה 'היסטורית' של תיקון עוולות וקיפוח, כמו אובמה) היא בעצם הצבעה למפלגת השלטון הקיימת, מינוס הראש. כלומר, ההצבעה היחידה שתביא אדם חדש ללשכת רה"מ, תביא אתו גם בדיוק את הממשלה הנוכחית. הרבה 'תקווה' אין כאן.

אין ספק שלתחושת השינוי והאנרגיה החיובית בארה"ב יש קשר למועמד עצמו - צעיר, היסטורי (שחור ראשון), עירוני (גדל בשיקגו, בניגוד לנשיאים רבים שבאו מחוות ומעיירות קטנות), בעל יכולת רטורית מרשימה, וכו'. אבל הסחף האופטימי שהביא אתו הנשיא החדש נוסע, כך נראה לי, לא רק מהדברים שהוא מביא אתו, אלא גם מהדברים שהוא מחליף. שמונה השנים של בוש הם אולי הסיבה העיקרית לכך שיש תחושה של 'שחרור' בתוצאות הבחירות האחרונות, לפחות לחלק ניכר מהאמריקנים.
הסיבה לתחושה טבועה במידת מה באופיה של מערכת הממשל בארה"ב. השיטה הדו-מפלגתית, ו'המנצח לוקח הכל' גורמים לכך שאין שרים שנשארים 'תמיד בקואליציה' (ראו ערך ש"ס); המעבר מממשל אחד לבא אחריו הוא חד ומובהק. מצד שני, בארה"ב יש בחירות לנשיא כל ארבע שנים *בדיוק*, ושום דבר לא משנה את העובדה הזו (אפילו אם הנשיא נפטר או מודח). כתוצאה, לכל ממשל יש לפחות ארבע שנים להותיר את חותמו, ולצד השני יש ארבע שנים להתארגן באופוזיציה ולבנות כעס והתנגדות לשלטון - שמהווים מצע לתנועה לשינוי [2].

בישראל, לעומת זאת, נלך בפברואר 2009 לקלפי בפעם *החמישית* בעשר שנים. אי היציבות הזו לא רק מקשה על הממשלות לנהל מדיניות עקבית, אלא גם מקשה על האופוזיציה לעבור שידוד מערכות, למצוא מועמדים חדשים ולגייס את האנרגיה לא להפלת הממשלה אלא ליצירת אלטרנטיבה אמיתית לקראת הבחירות הבאות. אנרגיה כזו סחפה את מנחם בגין ב-1977, כאלטרנטיבה ל-28 שנות שלטון מפא"י; ואת יצחק רבין, שהקים ב-1992 את ממשלת השמאל הראשונה מזה 15 שנים. אבל כשהממשלה ממילא מקימה קואליציה אי-שם במרכז, עם אותם שותפים ואותם אנשים ואותם משרדים - ובמיוחד אחרי ש'קדימה' מוססה לגמרי את ההבדלים בין 'הצדדים' - קשה לגייס מועמד חדש ומלהיב, וקשה עוד יותר לגייס את ההתלהבות לעבוד עבורו.

מנקודת המבט הזו, אולי דווקא הניצחון הגדול של ביבי יוצר סיכוי למציאת מועמד בעל שיעור קומה משמאל עבור הפעם הבאה. לביבי יש בהחלט פוטנציאל להיות 'בוש ישראלי', ואם יבחר בקואליציה ימנית מובהקת, יהיה לשמאל משהו חד-משמעי להתנגד לו. תוך ארבע שנים, אולי ימצאו שם גם את אובמה המקומי.

[1] אני משתמש בביטוי במרכאות, כי הבחירות אינן ישירות וכוחן של המפלגות אינו שווה, אבל כך מתוארים השלושה בתקשורת.

[2] במקרה הנוכחי היו לבוש שמונה שנים, אחרי שני ניצחונות דחוקים (ב-2000 וב-2004) והוא ניצל אותן היטב לקידום האג'נדה שלו - מה שמסביר את תחושת השחרור.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/1/2009 09:52, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, מונולוגים מהאמבט, אקטואליה
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-31/1/2009 09:26

---