נוסעים אל הלא-מובן
הפוסט הלפני-קודם עורר כל מיני תגובות, שדי דרשו פוסט המשך. לי, למשל, הפנתה אותי לשיר של זלדה שמתעסק בשאלת התקשורת הזו, בסוג של הפוך-על-הפוך. כאן מי שלא מבין אינו 'החברה' או 'הממסד' שאינם מצליחים לטפל באדם בעייתי, 'בוער', 'חוצה גבולות' או 'יצירתי'; השאלה, וחוסר ההבנה, הם דווקא נחלתה של הלהבה (החופשייה, החוץ-בורגנית, הלא-כפופה-לגבולות, המטורפת). היא אינה מסוגלת להבין את מה שחבוי בברוש, שאינו מציג את הסערה שבו על פני השטח, שאין לו כלים לבטא את מה שהוא יודע.
וזה שהשיר נכתב ליונה וולך זו ממש פרפראה, שכן וולך כבר הפכה ממש לדמות שאין לה אישיות, אלא רק להבה - ייצוג חד-משמעי, סמל, משהו שהשירה הישראלית (לפחות הנשית) חייבת למדוד את עצמה מולו. השאלה היא, האם המשוואה וולך=להבה אינה בעצם כפירה בצורך להקשיב, לנסות להבין באמת את הלא-מובן והלא-מודע שהיא תקשרה עבורנו?

'עצמי', לעומת זאת, פגעה ישירות במסמר: האם בכלל, גם שאנחנו מדברים בחיי היומיום, אנחנו באמת מתכוונים לאותו כלב, אותו שולחן, אותו שטיח? הרי גם ההסברים הם בשפה, וגם הציורים הם לא בדיוק מה שהמוח שלנו יודע. אנחנו מצליחים להגיע להבנה ברמה הפונקציונלית (למרות שגם שם יש לפעמים שגיאות תקשורת הרות-אסון). בפילוסופיה של המדע קוראים לזה robust fit - התאמה בכללים: רוב האנשים יודעים מספיק את ההבדל בין 'אדום ל'ירוק' כדי שמערכת הרמזורים תעבוד. זה לא באמת משנה אם אחד מהם רואה ירוק זית וארגמן.
נזכרתי בסיפור מגדל בבל: שם מסופר שלפני הקמת המגדל היתה הארץ 'שפה אחת ודברים אחדים'. אאל"ט, יש פרשנות שמבהירה את הכפילות הזו: לא רק 'שפה אחת' - כלומר, כול מדברים אותה שפה - אלא גם 'דברים אחדים' - כולם מתייחסים בדיוק לאותם דברים. כל הסימנים הם חד משמעיים; התקשורת וההבנה היא מוחלטת. כעת נראה העונש על בניית המגדל לפתע גדול בהרבה משהיה.

ואולי לא: אולי דווקא האחידות הזו, ההבנה המושלמת, הטלפתיה ממש - אולי דווקא זהו איום גדול? איום של 'חשיבה קבוצתית', של דיסטופיות קומוניסטיות, של חוות נמלים שבה אין מקום לאינדיבידואליות וכולם הם בעצם איברים של גוף גדול יותר. אולי קיומו של לא-מובן פרטי שאינו ניתן לתרגום הוא למעשה ההגדרה של ה'אני', כנפרד מהחברה, כמשהו בעל קיום ייחודי.

כל זה כמובן לא שולל את העובדה שבחברה כמו שהיא היום (לא האידיאליזציה של טרום-מגדל-בבל) ראוי להעריך כל תהליך שפורץ את החומות האדירות של אי-ההבנה ומביא את הלא-מובן לקהל - ולו קהל של אדם אחד, ולו במהלכים לא-מילוליים (כפי שציינה עדה בתגובות לפוסט הקודם). ולפעמים, התקשורת הזו עוברת דורות, משנה את השפה ומאפשרת לרבים להבין את מה שרק מעטים (אם בכלל) הבינו בעבר.

במילותיו של דון מקלין בשיר שאני לא מאמין שעדיין לא העליתי לבלוג, "עכשיו אני מבין/מה ניסית לומר לי'/ ואיך סבלת למען שפיותך/ ואיך ניסית לשחרר אותם משביים/ הם לא הקשיבו/ הם לא ידעו איך/ אולי הם יקשיבו עכשיו."



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/1/2009 00:11, ושייך לקטגוריות אמנות, קוהרנטיות זה פאסה, דברים שמצאתי ביוטיוב
20 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-2/2/2009 11:55

---