קונטיניואיטי
לפני שני פוסטים כתבתי על 24 השעות שאינן מספיקות, וכפי שציין אחד המגיבים, פתחתי את הפוסט בו"ו החיבור, בכוונה, מתוך התחושה שהדיון הזה כבר נמשך וקיים וממשיך כל הזמן, וכל הפסקה בו היא מלאכותית.
ביום חשבתי על זה שוב והבנתי שזו היתה מחווה ל (או אם נדייק, השפעה תת-מודעת של) השיר הקצר הזה של עזרא פאונד:

And the days are not full enough
And the nights are not full enough
And life slips by like a field mouse
Not shaking the grass

ואף כי השיר והפוסט מבטאים תחושות שונות, יש ביניהם דיבור: בין חוסר המלאות של החיים והרצון שהם יעשו קצת יותר מלחמוק בעשב, ובין מלאות-היתר בפרטים טפלים, שמחייבת את הפינה הסודית הזו מחוץ ל-24 השעות המקובלות. ושניהם מתייחסים (באמצעות ו"ו החיבור הפותחת אותם ובכלל) לתכונה המשונה הזו שקיימת בחיים אבל נדירה למדי באמנות, מהספרות ועד הקולנוע: המשכיות. למעשה, פרט לאותן נקודות נדירות שבהן אדם נרדם ו/או מתעלף, ופרט לכל מיני דיווחים מיסטיים שלא אושרו מעולם, המציאות שומרת על רמת המשכיות (בקולנוענית: קונטיניואיטי) שהיתה גורמת לנערת תסריט ממוצעת לקפוץ באוויר מרוב אושר, מבלי שהיא תצטרך לבדוק שצבע הרצפה וזווית האור לא השתנו מרגע הקפיצה ועד הנחיתה.

ברמה הפיזיקלית, התכונה ההמשכית הזו של המציאות היא שמאפשרת למעשה את כל המדע הידוע לנו; הנטייה של הדברים להמשיך לקרות כפי שקרו בעבר, גם אינה ניתנת להוכחה לוגית (כפי שהראה סקוטי אחד בשם דייוויד יום לפני כמה מאות שנים), מאפשרת לנו לפתח מודלים תיאורטיים שיש להם 'התאמה הטובה' (מה שקנרא באנגלית robust fit) למציאות כפי שהיתה וכפי שהיא ממשיכה להתקיים.

מצד שני, ההמשכיות הזו יכולה להטריף את הדעת, בעיקר למי שרגיל לעבור לעולמות לא-המשכיים (כלומר לקרוא ספרים, לראות סרטים, לצפות באופרות וכולי). בכל פעם שאני מהרהר בחץ הזמן החד-כיווני, או בעובדה שמחר בבוקר מצפה לי פלוס-מינוס אותו עולם (עם או בלי חדשות מסעירות מבית 'הביבי הגדול'), אני מפתח זעם בלתי מוסבר (בעצם, הרגע הסברתי אותו) המופנה כלפי אותה המשכיות חסרת פשרות, אותה עקשנות של העולם להישאר כמו שהוא במעבר מרגע אחד למשנהו. פעם חשבתי לשים על סטיקר את הסיסמה 'המציאות קיימת והעולם שותק', אבל היה לי ברור שאף אחד לא יבין למה אני מתכוון.

אולי בגלל זה אני גם לא חסיד גדול של קונטיניואיטי בסרטים ובספרים, ולא נוטה לנטפק טעויות תסריט שמובילות לחוסר עקביות, או אפילו תסריטים בלתי הגיוניים בעליל. למי איכפת שהנשיא מדבר על ברזיל ובעצם מתכוון לבולגריה? מה זה משנה שלא היה שם קודם פסנתר? אם לא מתעקשים על המשכיות, מגיעים לפעמים למקומות מעניינים יותר (ועכשיו כשאני חושב על זה: אחד הסיפורים הראשונים שכתבתי, חור שחור, מתעסק בדיוק בנושא הזה). ברור שסרט שאין בו שום המשכיות עלול להטריף את השכל לחלוטין, אבל המשכיות של מאה אחוז, מצד שני, היא בדיוק כמו החיים האמיתיים: קצת משעממת.

>אוקיי, יש עוד מה לומר על זה, אבל אני אוריד כאן את העט מהדף ואת האצבעות מהמקלדת, בשביל להשאיר משהו לפעם הבאה (כלומר, להמשך).שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/3/2009 01:12, ושייך לקטגוריות אמנות, קוהרנטיות זה פאסה, סטיות אישיות
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-7/3/2009 02:46

---