זכות הצעדה
מצעד הימין באום אל פאחם מעורר אצל הטוקבקיסטים הפבלוביים קישור קבוע למצעד אחר, שגם אותו אישר בג"ץ - מצעד הגאווה בירושלים. לצד ההבדלים המשמעותיים בין שני המצעדים (שאעמוד עליהם בהמשך), יש ביניהם אכן דמיון עקרוני, וזו אחת הסיבות לכך שבג"ץ פסק באורח דומה בשני המקרים. אותו קו דמיון מקשר את שני המצעדים גם למצעד אחר, שלא נערך לבסוף, שם הנושאים העומדים לדיון ברורים וחדים אף יותר.
בשנת 1977 ביקשו חברי המפלגה הנציונל-סוציאליסטית האמריקנית (בדיוק מה ששמעתם: ניאו-נאצים) להפגין את נוכחותם בשיקגו על ידי צעדה בפרבר סקוקי. בפרבר היה רוב יהודי ואחוז ניכר של ניצולי שואה, שמחו כנגד כוונתם של הניאו-נאצים לצעוד במקום. למעשה ביקשו הניאו-נאצים תחילה לצעוד בפארק בלב שיקגו, אך כאשר העירייה התנתה את השימוש בפארק בתשלום דמי ביטוח דמיוניים, הודיעו הנציונל-סוציאליסטים על כוונתם לצעוד ברחובות הפרבר היהודי.
נדמה שקשה לנסח מקרה יותר קלאסי של עימות בין חופש הדיבור, ההתארגנות וההפגנה לבין שיקולי 'פגיעה ברגשות הציבור'. המאיימים לצעוד נמנים עם הקיצונים המתועבים ביותר, המעלים על נס את הדמויות המזוהות ביותר בעולם המודרני עם הרוע המוחלט, והם דורשים לצעוד בדיוק במקום שבו מתגוררים הקורבנות הישירים של אותן דמויות. אפשר היה לחשוב שרגישות הציבור תיקח את הבכורה במקרה הזה, אבל בית המשפט העליון חשב אחרת: בהחלט דרמטית נקבע שהאיסור על הצעדה מנוגד לתיקון הראשון לחוקה, ושניתן לקיים את המצעד. עם זאת, כדי לצמצם את הפגיעה ברגשות התושבים, אסר בית המשפט על הצגת צלב הקרס, בכל צורה שהיא, במהלך המצעד.
המצעד עצמו לא נערך לבסוף [1] אבל ההחלטה העקרונית היא מה שחשוב. ההחלטה הזו היא יישום של משפטו הידוע של וולטייר, "אני מתנגד לדבריך מכל וכל, אבל אאבק עד מותי על זכותך לומר זאת". החלטת בית המשפט היא גם תקדים לכך שרגשות הציבור אמנם אינם עילה לאסור על חופש הביטוי, אבל עשויים להיות עילה להגבלה של *סגנון* המחאה, כדי לא לאפשר 'פרובוקציה לשם הפרובוקציה'.
ואם זכות ההתארגנות וזכות הדיבור עומדת לניאו-נאצים בסקוקי, הרי על אחת כמה וכמה שהיא עומדת למרזל באום-אל-פאחם. התנגדות לצעדה על רקע עמדותיו של מרזל היא צביעות מוסרית מהסוג שהימין נוטה להאשים בו את השמאל; אם חופש הביטוי יקר לנו, הוא צריך להיות יקר לנו בכל מקרה שמאיימים עליו, יהא אשר יהא מי שמנסה להתבטא באותו רגע.
ובכל זאת, יש הבדל מהותי בין סקוקי ואופ אל פאחם מצד אחד, לבין מצעד הגאווה הירושלמי מצד שני, וההבדל הזה הוא בדיוק הסיבה לחשיבותו של מצעד הגאווה. הסיבה שמצעדי סקוקי ואום-אל-פאחם כל-כך קשים לעיכול, היא שברור לכל בר-דעת שלא מדובר כאן על סתם התבטאות, אלא על פרובוקציה מכוונת. זאת מכיוון שהמצעדים אינם מייצגים, למעשה, *אף אחד* במקום שבו הם צועדים: לא היה סניף ניאו-נאצי בסקוקי ואין כהניסטים באום-אל-פאחם. הצעדות האלה לא נועדו להפגין נוכחות שקיימת באוכלוסיה אבל סמויה מעין, אלא להפגין נוכחות שאינה קיימת באזור, על מנת לעורר אותן תגובות רגשיות צפויות וליצור מהומה שתמשוך תשומת לב. לעומת זאת, בירושלים דווקא יש הומוסקסואלים ולסביות, כולל קהילה פעילה וענפה ומצעד הגאווה נועד בדיוק כדי להבהיר את הנקודה הזו, כדי לתת למי שמגלה את עצמו בעיר הקודש את התחושה שהוא לא לבד. לא תמיד קל להבחין בין התארגנויות מהסוג שחופש הביטוי שואף להגן עליהם לבין פרובוקציות שנועדו לנצל את חופש הביטוי, ולכן עלינו לדאוג עקרונית לשימורו של חופש הביטוי גם במקרי הקצה; אבל מצעד הגאווה, לדוגמה, הוא לא מקרה קצה ולא בטיח, אלא בדיוק סוג ההתארגנויות שחופש הביטוי נועד להגן עליהן.

[1] הניאו נאצים ביטלו את האירוע לאחר שהצליחו לשכנע את עיריית שיקגו לאפשר להם לצעוד בפארק העירוני, כפי שתכננו בתחילה.

נ.ב.: הפוסט האקטואלי הזה, שיאבד את האקטואליות שלו עוד יום וחצי במקרה הטוב, נדחק למקום שהיה אמור להכיל תמונות מטיול יום א'. אבל גם אלה עוד יגיעו.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/3/2009 20:11, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, אקטואליה, שחרור קיטור
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של ד.ט ב-25/4/2009 21:03

---