עימותים
אני כעיקרון לא טיפוס מתעמת. כמזל מאזניים קלאסי אני תמיד חושב על הצד השני, מנסה לדמיין את כל הסיבות הטובות למה הוא לא התקשר/לא עשה מה שסיכמנו/מתנהג מוזר. לצד חוסר האמון הבסיסי והדי-פסימי שלי בבירוקרטיות גדולות ובמכשירים אלקטרוניים, יש לי אמון הגובל בנאיביות בבני אדם פשוטים, אחד-על-אחד, בייחוד כאלה שאמורים להיות חברים. אני לא זוכר הרבה פעמים שפצחתי בשיחת 'את/ה כבר לא שם/ה עלי' או באיזשהו שיחת בירור בנוסח 'יחסינו לאן'. וגם אם אני כבר כועס, זה נדלק ונכבה כמו גפרור בתא זכוכית מלא מימן: פלאש אחד, וזהו, הכל חזר (כביכול לקדמותו).
חוסר הרצון שלי להיכנס לעימותים, והעובדה שאני תמיד רואה את הצד השני, גורמים לי להימנע הרבה פעמים מסיטואציות של ראש-בראש, ובמקרים רבים - לוותר מראש. לפעמים אני מעדיף להגיע להסכם במקום שקרוב ב-90% לעמדה של הצד השני, פשוט כדי לא להצטרך לעשות את כל תרגילי המניפולציה הכרוכים במשא-ומתן. כן, אני יודע שככה העולם נוהג, אבל לעתים רחוקות יש דברים שהם עבורי סיבה מספקת למלחמה מהסוג הזה. וכל פעם אני מתפלא כשהצד השני מבצע מהלכים שהם, באיזשהו מקום, מניפולציות שנועדו כדי שהתוצאה תהיה טיפ טיפה יותר בצד שלו. או שלה.
יש בזה משהו לא בריא, כי בלונג ראן אני רואה שמנצלים את הנאיביות שלי, ואני רואה איך המוכנות שלי להתחשב בכולם הופכת לחוסר התחשבות שלי בעצמי. וכל הראייה הזו מצטרפת לאיזשהו תסכול, הייתי אומר תסכול כמעט-צדקני, של זה שנמנע מעימותים ומנסה תמיד למצוא את הפשרה ואז חוטף בראש. התסכול הזה נקבר, ובסוף תוסס לפני השטח, כמו לבה, כל מיני דרכים, אם זה בהתפרצויות זעם על מי שלא מגיע להם, אם זה בחרדות שממלאות את הגוף, אם זה סתם בכל מיני מחלות שהגוף מפתח כי קשה לו להחזיק את התחושה שרימו אותו.

אין שורה תחתונה, ובכל זאת נדמה לי שמיציתי לבינתיים.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 4/4/2009 00:34, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה
25 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-7/4/2009 00:54

---