תל אביב שלי [1]
עם חגיגות המאה לתל אביב, מצאתי את עצמי קורא בשקיקה את כל מה שיש לוויינט ולאנשים בכלל להגיד על העיר, ויותר מזה - רוצה לתרום את שלי. גרתי בתל אביב שמונה שנים (לא רצופות) אבל למדתי, ביליתי והסתובבתי בה הרבה יותר, והיא אחד המקומות האהובים עלי ביותר בעולם, ואחת הערים הייחודיות ביותר שאני מכיר. הבעיה של תל אביב היא שהיא קצת מכוערת מבחוץ: הרחובות הראשיים, הנראים לראשונה לעיני תייר מזדמן, צפופים, מוזנחים ומפויחים, והמקומות היפים סמויים מעין ביניהם.
לכן החלטתי (במסגרת אחת השיחות העצמיות באמבטיה) לכתוב פוסט שיעבור על המקומות שהם 'הכי תל אביב' מבחינתי, ויספר עליהם קצת. הכוונה בעיקר (אם כי לא רק) למקומות שאינם כל-כך מוכרים ומזוהים, ולא יופיעו בהכרח בכל מיני רשימות של אחרים (ומצד שני, לא פסלתי מקומות רק בגלל שהם פופולריים ו/או מוכרים). מהר מאוד, כשהתחלתי לאסוף את הרשימה, הבנתי שפוסט אחד לא יספיק, ולכן זו תהיה סדרה (של שלושה לפחות, נראה לאן נגיע). ובלי הקדמות מיותרות, להלן - תל אביב שלי, - חלק א': האתרים.


הגינה ברחוב יל"ג
רק בגלל שגרתי ברחוב גורדון, התברר לי שיש בתל אביב שני רחובות על שם המשורר י.ל. גורדון: רחוב גורדון המוכר לכולם, ורחוב קטנטן בשם יל"ג. אבל דווקא יל"ג הוא זה שמוביל לגינה קטנה, שקטנה וסמויה בין העצים, רחוק כל-כך מההמולה של כיכר רבין הקרובה כל-כך. איכשהו, הגינה מוכרת רק לתושבי הרחוב ואפשר לתפוס בה שלווה שחבל על הזמן.

חוף הצוק
את חוף הצוק אני חייב לחברתי ד', שנולדה וגדלה בתל אביב (או אם נדייק - בהדר יוסף) ולקחה אותי פעם דרך הנתיבים גדושי-הזונות של חוף תל ברוך אל חוף אחר, רחוק כל-כך מהצפיפות המייגעת של שאר חופי העיר (למרות שגם להם יש רגעים מקסימים, ולזה עוד נגיע). ה'צוק' המפורסם, שחוסם את החוף ומנתק אותו מהסביבה, יוצר פינת חמד שאפשר לשכוח בה את כל תנופת הפיתוח מסביב (או לפחות היה אפשר בשנות ה-90, אז הייתי שם לאחרונה).

רחוב גאולה
רבות מדובר על הטרגדיה שברחובות תל אביב שאינם פונים אל הים. רחוב גאולה אולי מדגיש את זה בהפוכה. הוא בדיוק באורך הנכון ובצורה הנכונה כדי להיות ירידה מושלמת מאלנבי לים. זה המקום שבו הדקדנטיות של אלנבי פוגשת בחופשיות של הבריזה, ובאורח טבעי לחלוטין נפתח שם בשנות ה-90 פאב חביב בשם X-ta, שהוקדש בין השאר להקרנות וידיאו מחתרתיות, ושם צפיתי בפעם הראשונה (והשנייה, והשלישית, והעשירית) ב'מופע הקולנוע של רוקי'. דקדנטיות וחופש אינדיד.

דיזנגוף סנטר
אחת הפנטזיות הגדולות ביותר שלי היא להשיג את התוכניות של דיזנגוף סנטר ולהריץ משחק D&D שהתוכניות משמשות לו כמפה. שינויי הגובה הלא-מורגשים, המעברים הסודיים (מעל ומתחת לאדמה) ותחושת הדיסאוריינטציה המובהקת כשאתה מגיע למקום אחר-אבל-מוכר (למרות שיכולת להישבע שאתה זוכר בדיוק איך מגיעים לאותה חנות ספרים/מתנות/נרות שבה היית בפעם האחרונה) - כל אלה יכולים להיות מושלמים למשחק. רק צריך למלא את החלל המרכזי בעשן מסתורי ולאכלס את סניפי 'קפה נטו' במפלצות מפחידות, והמשחק מושלם.

מרכז השחמט והגינה שמאחוריו, רמת אביב
שלוש מתוך שמונה שנותיי כתל אביבי עברו עלי ברמת אביב, ושם גיליתי אמת חשובה: ברמת אביב, הרחוב הוא הדרך הארוכה ביותר בין שתי נקודות. המחול הגיאומטרי המשונה של רחובות כמו רידינג, ברודצקי וטאגור משתלב במספר בלתי סביר של מעברים להולכי רגל, גינות ומעקפים, שדרכם ניתן להגיע מכל מקום לכל מקום הרבה יותר מהר משנדמה. האהובה עלי מבין דרכי הקיצור האלה היא זו שמובילה ישירות ממרכז הקניות של טאגור אל האוניברסיטה, וסמוכה למבנה חללי משונה העונה לשם 'מרכז השחמט'. שנים אחרי שהשתמשתי בדרך הזו באורח יומיומי כדי לא לאחר לאנליזה נומרית, חזרתי לשכונה כמנחה באו"פ וזכיתי לראות את המרכז מבפנים - מבנה נקי, מהודר וטכנולוגי, שנראה כאילו הוצנח כאן מהירח (או לפחות ממכון וייצמן). והוא עוד מוקדש לשחמט - פלא אמיתי בעידן של קיצוצים בכל דבר שמריח מ'תרבות גבוהה'.

רחוב ז'אן ז'ורס ואחרים
יש במרכז תל אביב כמה רחובות שמבהיריים למה היה מי שקרא לה 'עיר גנים'. כשנכנסים אליהם מציף הירוק את העיניים והצל את הגוף, וכל השרירים נדרכים כדי לחפש בית למכירה או להשכרה (אין סיכוי. התושבים יודעים בדיוק כמה שווה לגור כאן). הרחובות האלה כל-כך נסתרים וחבויים, עד שברוב המקרים אני רק זוכר בערך איפה נמצא הרחוב, ואפילו לא את שמו; פרט לז'אן ז'ורס שהוזכר לעיל, אני יכול לציין רק את רחוב דפנה (כל-כך הרבה שקט וירוק וכל-כך קרוב לתחנת הרכבת) ואת רחוב חיסין, שם היה סבא שלי גר, ובחודש אחד שבו גרתי אצלו בין שנות לימודים התארחו אצלי ידידים תל-אביבים ולא האמינו שהרחוב הזה נמצא כל-כך קרוב לדיזנגוף סנטר ולהיכל התרבות, והם לא מכירים אותו כלל.

הבית הצר בפינסקר
עכשיו אני באמת מאותגר לקסיקלית, כי אין לי שום מושג מה הבית הזה, למי הוא שייך ואיזו תופעה הוא מתאר. אבל אם הולכים ברחוב פינסקר (או כמו שהיו אומרים אצלנו, פין-סאקֶר) מכיכר דיזנגוף לכיוון אלנבי, ועוברים את בוגרשוב, פתאום מגיח בצד הרחוב בית צר להפליא בין שני חללים ריקים - חוויה אדריכלית מבלבלת, שתמיד נותרה אצלי במחשבה לפחות עד שהגעתי לאלנבי. שני מטר משם, אגב, שוכן בית הקברות ברחוב טרומפלדור, שם קבורים רבים מאותם חבר'ה שעל שמם נקראו הרחובות באזור, ויכול לשמש שיעור היסטוריה/סדנת כתיבה מושלמת.ואם אנחנו כבר באזור, רצוי לטפס את המדרגות המרשימות (כאילו אנחנו ברומא לפחות) לכיכר ביאליק, המלאה מבנים היסטוריים משוחזרים פחות-או-יותר, ואווירה אמיתית של 'כאן הכל התחיל' (למרות שזה דווקא לא שם, אלא יותר דרומה. אז מה).

נחמני פינת מלצ'ט (ובצלאל יפה, ומונטיפיורי)
(או 'הפינה של עלמא').
כשיוצאים ממכללת עלמא ולא פונים לכיוון יהודה הלוי אלא לעומק השכונה, מגיעים למפגש הרחובות הזה, שמכל צדדיו בתים ישנים ומקסימים, ובערב הוא נראה כמו איזו פינה אירופית שהועתקה איכשהו למזרח התיכון.
(בתגובות דיווחו לי כעת שהפינה היא בעצם כיכר, הנקראת 'כיכר המלך אלברט', ושעוד בתים בה עוברים שיפוצים, כך שבקרוב תהיה אפילו יותר יפה משהיא עכשיו)

מגדל שלום
ב'סיפורי סן פרנסיסקו' של ארמיסטד מופין, שואלת מרי אן, שרק התגלגלה לעיר הגדולה, את בעלת הבית הוותיקה גברת מדריגל "את מכאן במקור?" וזו עונה לה "את בסן פרנסיסקו. אף אחד לא מכאן במקור."
אותו דבר נכון גם לתל אביב. וגם אני, כמובן, לא תל אביבי במקור (גם אם נולדתי בבית היולדות של הקריה, אבל זה סיפור אחר), אלא קרייתי (מהקריות שליד חיפה, לא הקריה של משרד הביטחון) שעבר לעיר הגדולה. ולכבוד אותו ילד מהקריות שהיה נוסע עם ההורים לתל אביב, הכללתי את המבנה שהיה מזוהה באורח חד-משמעי עם אותן גיחות - מגדל שלום, אז הבניין הגבוה ביותר במדינה, ומבנה מרשים מאוד בעיניו של ילד קטן שנסע שעתיים מהצפון. שלא לדבר על זה שהיתה שם משחקייה מצוינת באחת הקומות העליונות. מעל לכל אני זוכר את השלט הגדול, 'מגדל שלום מאיר', ואת הרצון העז שלי להישאר בתל אביב עד הלילה, כדי לראות אם הוא באמת מאיר.

התיאטרון הערבי-עברי ביפו
כשהחלטתי לכתוב על עשרה אתרים בתל-אביב, תהיתי לגבי יפו. מצד אחד, אני ממש לא רוצה להנציח את החלוקה של העיר (בירושלים ובברלין זה לא עבד משהו), ולכן יהיה לא לעניין לא לכלול את יפו; מצד שני, אני בקושי מכיר את יפו, והאתרים שכן הייתי בהם - כמו מגדל השעון, או גן הפסגה - מוכרים ונדושים.
אבל אז נזכרתי בבניין התיאטרון, שם ביליתי שעות ארוכות בתכנון והפקה של ערבי שירה של 'הליקון' ושל פסטיבל 'שער' לשירה חדשה. מעבר לתפקידו כבמה לאירועי תיאטרון ושירה, המבנה הוא גם בית ערבי מרשים, עם קשתות שמשרות אווירה נהדרת, במיקום נפלא, ממש בקצה הצפוני של יפו העתיקה. ההגעה אליו ברגל פשוטה להפליא (באבולעפיה ימינה ואז ישר עד הים) ואילו ברכב צריך לנווט בכל מיני דרכים משונות ביפו העתיקה, כי הכל חד-סטרי, ואמנים ימצאו כל דרך ללכת לאיבוד ולאחר כמה שעות לבאלאנס, אבל מה לעשות - זוהי יפו, ילדה, זוהי יפו.


וגם: גבעת היל - אתר ארכיאולוגי בצפון תל-אביב; הגלים המתנפצים בגן צ'רלס קלור; גינת דובנוב - ירק ופסלים מאחורי האופרה; הרחובות של העשירים סביב כיכר המדינה; לואי מרשל, אולי הרחוב עם הבתים הכי יפים בתל אביב; נווה צדק, כמובן; מוזיאון בית ראובן; ועוד מקומות ואתרים שונים ומשונים, שלהם יוקדשו הפוסטים הבאים.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/4/2009 00:52, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט
21 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-24/4/2009 19:36

---