תל אביב שלי (2)
אחד הדברים היפים בתל אביב, הוא שהגיאוגרפיה שלה אינה רק פיזית. הפוסט הקודם עסק ב'אתרים': רחובות, מבנים עתיקים, חופים ושאר ירקות, שלא זזים מהמקום ולא משתנים (עד כדי שיפוץ); אבל חלק ניכר מהקסם של תל אביב הוא ה'מקומות' - מסעדות, פאבים, חנויות ואפילו סופרמרקטים, שנפתחים ונסגרים חליפות אבל לפעמים נשארים מספיק זמן כדי להיות חלק בלתי-נפרד מהמרקם העירוני. לכל אחד יש את המקומות שלו, שהם לא בהכרח הידועים, המפורסמים או היוקרתיים ביותר; עשרת הבאים הם שלי. יש בהם מסעדות, מועדונים, חנויות ומזנונים מהירים; כמה מהם עוד קיימים ואחרים נסגרו מזמן; הם פזורים בכל העיר - מהצפון ועד יפו; אבל כולם חרותים מבחינתי בגיאוגרפיה של תל אביב, לא פחות מהים ומנתיבי איילון.

רוקסן
את ימי הזוהר של שנות ה-80 האלטרנטיביות בתל אביב פספסתי, והמועדונים החדשים בנמל נראים לי מבהילים; אבל בין לבין, בתפר של שנות ה-90 המוקדמות, לא היה צריך הרבה כדי לשים את ה'רוקסן' על מפת תל אביב שלי. הנקודה המציינת את המועדון ממוקמת כמובן הרחק מכל שאר המפה, אי-שם בספר הרחוק של קריית עתידים, ברחוב הברזל (זכרונות של תעשייה ופרשים דוהרים), סמוך לקיר שאליו סחב אותי ל' כדי לכתוב גרפיטי ענק שרק הוא הבין ('פוגו ברוקסן - סיוט שהתגשם'. תודה, ל'). ברוקסן רקדנו, הכרנו להקות עם שמות משונים כמו 'הקבצן ואשת המכסה', ניסינו לברר איך תופסים טרמפ הביתה וכמעט פתחנו בקלפים לאביב גפן. סוף הדרך, לפחות בגרסת 90 וקצת.

סופר באבא (והאזור)
אם הייתי כתב של 'העיר' הייתי ודאי קורא לפינה הזו 'מתחם הנביאים', בגלל שנפשגים בה ישעיהו, ירמיהו ויואל (וגם אושיסקין, שאולי לא נביא אבל יש אנשים שאומרים שהוא קדוש). זוהי גם הפינה שבה שבק חיים האוטו הראשון והיחיד שהיה אי-פעם בבעלותי, סובארו חצי-אוטמטית שענתה לשם 'לאצי'. מה לא היה כאן? סופר באבא עצמו, סופרמרקט שלא רק פתוח 24 שעות ביממה אלא גם מחזיק במלאי כמה וכמה מוצרים שאין בשום מקום בעיר (בזכותו, למשל, הכנו פסטה ברוטב שבלולים); קולנוע 'פאר', לא מפואר במיוחד אבל בהחלט לא קוטל קנים; פאב מהוה, ממש מול הסופר, לשם גררתי פעם שני ידידים מהצפון שחיפשו משהו לאכול ביום ג' בשעה 3:30 בבוקר והוכחתי להם שתל אביב היא באמת 'עיר בלי הפסקה'; הבלינצ'ס ההונגרי המקורי, כל מילה מיותרת; וחומוסייה מוצלחת למדי, ששימשה אותנו כל פעם שהקדמנו נואשות לסרט (זה קרה משום מה הרבה מאוד). רחוב ירמיהו, אגב, מקשר את הפינה לאזור שאני אוהב לכנות Lower dizengoff, או הסוף של דיזנגוף ובן יהודה, שם מתנקזים כל הצירים כמעט לנקודה אחת וחבויה מסעדת יאקימונו, שבה זכיתי לראשונה להכיר את טעמם האלוהי של סושי וסשימי טריים.

תיאודור
הכל התחיל בסתם יום של חול, בתקופה שעוד גרתי בצפון אבל ביליתי בתל אביב לא מעט. עומס ופקקים גרמו לי להחמיץ רכבת לצפון, וכשהבנתי שלא אספיק החלטתי לרדת מהאוטובוס מהאונברסיטה באמצע הדרך ולנסות לחטוף משהו לאכול בשעה שנותרה עד הרכבת הבאה. למרבה המזל, ירדתי בדיוק ברחוב יהודה המכבי, ולמרבה העוד-יותר-מזל, הגעתי לסנדביץ'-בר עם השם הלא-תיאורי-במיוחד 'תיאודור' כשהוא פתוח ואין בו תור (צירוף אירועים שרק שנים אחר-כך למדתי להעריכו במלואו). כהרגלי מהסנדביץ'-ברים של חיפה [1] ציפיתי לבגט חם וזול, ממולא עד גדותיו בכרוב במיונז, רוטב אלף האיים ונקניק פשוט. מה שקיבלתי, לעומת זאת, היתה חקירת שתי-וערב - שגרמה לי לתהות אם לא אפספס גם את הרכבת הבאה - לגבי כל פרט ופרט בסנדביץ' שלי, כולל דברים שלא חשבתי מעולם שיכולים למצוא את דרכם לסנדביץ' ועוד להתאים יחד (כמו פלפל קלוי, קישוא אפוי, בצל סגול אפוי בתנור, אבוקדו, רכז רימונים, בלסמי איכותי ועוד היד נטויה). מיותר לציין שהטעם היה שמיימי..
בשנים הבאות עשיתי מאמץ לקפוץ ל'תיאודור' בכל פעם שאני באזור, ונרשמו עוד כמה חוויות נפלאות כאלה, לצד מפחי נפש בנוסח 'אוי, סגור', או 'תראו איזה תור' (זה מה שקורה כשמקדישים עשר דקות לכל לקוח). מאוחר יותר אפילו גרתי במרחק שתי דקות משם, מה שהוביל להגדלה משמעותית של תדירות הביקורים ושל היקף המותניים (מי יכול להגיד 'לא' לברי כחולה ואבוקדו עם רוקט ורכז רימונים?).
אין לי מושג אם המקום עדיין פתוח, ואם כן - באלה שעות; אבל לו הייתי כותב מדריך לונלי פלאנט לתל אביב, זו היה ללא ספק 'המלצת המחבר'.

תולעת ספרים והכוסית
לא, זה לא גרסה לא-נכונה-פוליטית של 'היפה והחנון', אלא פשוט הנוף השכונתי בתקופה שבה גרנו ברחוב גורדון, בדירה המשקיפה לכיכר. 'תולעת ספרים' הוא הבית-קפה-חנות-ספרים האהוב עלי, למרות האווירה הסנובית-משהו והעובדה שבפנים מותר לעשן. איכשהו, בכל פעם שהתיישבתי שם כדי לעבוד על כוס קפה ו'איטלקי קישואים' נתפסה אוזני לאיזושהי פגישה או שיחה שהתנהלה בסמוך, ותמיד נראה ששם נחרצים גורלות ומתוכננים אירועי תרבות וספרות שישנו את גורל המדינה. ובסמוך, ההיפך הגמור - ה'כוסית', שם לא נחרץ שום דבר חשוב אלא רק שותים בירה בכמויות אדירות (לפחות כך חשבתי עד שהגעתי לגרמניה) ומדברים שטויות בקצב רצחני. לא אשכח איך ישבנו שם בארבע בבוקר וצפינו על הכיכר המכוסה קונפטי אחרי חגיגות הניצחון של אהוד ברק בבחירות לראשות הממשלה (אז, בתקופה שעוד יכולתי לחגוג משהו שקשור באהוד ברק).

כל דבר בדולר וחנות הרהיטים הסקנדינבית
הכותרת הזו אולי נשמעת כמו שם של להקה צעירה מתחילת שנות ה-90 ב'רוקסן' (ראו לעיל), אבל למעשה זוהי אחת הפינות החביבות עלינו בדיזנגוף סנטר (ראו פוסט קודם). אי שם בנבכי הסנטר חבויה אחת מהחנויות הרבות המתהדרות בכינוי 'כל דבר בדולר' (מה שלמעשה צריך להיות 'כל דבר בסכום מסוים בשקלים שהיה מתישהו קשור לדולר אבל בשלב מסוים פרש כנפיים והשתחרר ממנו, או בכל כפולה שלמה של הסכום הזה'). אלא שבחנות הזו היה באמת אוסף יוצא דופן של שניקנקים ושמיד'גקינים ות'ינגאמג'יגים מהסוג שתמיד צריך ואף אחד לא יודע איפה לקנות, לצד כל מיני טריקים מטבחיים שנותנים פתרון לבעיות שלא ידעת שיש (אבל פתאום הן נעשות בוערות וחשובות) וגם כלים, סיכות לשיער, קלטות וידיאו (אלה היו הימים) ואפילו צורכי אמנות. ומול אימפריית השניקנקים-בזול ניצבה פעם חנות שהמשיכה את הקונפסט, רק בלי מחירים קבועים. אני באמת לא זוכר את השם שלה, כי אצלנו היא זכתה רק לכינוי 'הסקנדינבית', ושם היינו קונים את כל הכלים, הקישוטים והטריקים-של-מטבח שהיו יקרים מכדי לככב בדולרייה השכנה. (לצערנו, הנ"לית עברה מאז מקום ונדמה לי שבסוף גם נסגרה; אסנת מציינת ששמה היה Viking). אם אני לא טועה (ובדיזנגוף סנטר תמיד קיים סיכוי שאני טועה), ממש בסמוך ממוקם קפה נטו - הקפה האהוב עלינו בסנטר - ובאותה קומה אפשר למצוא גם את המעדנים הלא-כשרים של מזרע, חנות מדליקה של רהיטים ומזכרות מאפריקה ובימים חמישי ושישי גם את שוק האוכל, פתרון מושלם לרעב פתאומי.

משוגעת
אפשר לומר שזה המקום הראשון שאליו הייתי לוקח תייר בתל אביב, אבל אין צורך להשתמש בזמן המיוחד למשפטים היפותטיים (בעצם בעברית אין זמן כזה), כי כבר לקחתי כמה וכמה פעמים תיירים בעירנו למסעדה הקטנה באָפֶּר אבן גבירול, אחרי קפלן, שמוציאה שם רע לתפריטים המנופחים והיקרים של מסעדות אחרות בסביבה. אוכל ביתי, יחס אישי, מלצר מקסים שמפטפט עם הלקוחות, מרק קובה סלק to die for והעסקית המשתלמת ביותר בעיר הם ללא ספק סיבות טובות לציין את ה'משוגעת' כאחת המסעדות הטובות ביותר בעיר; אבל מה שממקם אותה בוודאות במפת 'תל אביב שלי' היא האווירה-שאי-אפשר-ממש-לתאר-במלים - ישראלית, ביתית, חמימה.... אולי הכל מתסכם במשפט שמופיע בסוף התפריט (באלתור מהזיכרון) - 'אם מתחשק לכם משהו שאין בתפריט, אמרו לנו ונעשה כמיטב יכולתנו'.

הנקניקיה בקינג ג'ורג'
מזון מהיר ייחודי הוא עמוד השדרה של כל עיר מודרנית, ובתל אביב יש כמה וכמה פלפליות ופיצריות שזכו לקהל לקוחות גאה ונאמן. אבל אצלי שמורה פינה חמה דווקא למקום קטנטן באמצע רחוב קינג ג'ורג', שם נפתח יום אחד מזנון נקניקיות. היום, מנקודת מבטי הגרמנית אני עשוי אולי ללגלג על המבחר הקטן של נקניקיות בקר ועוף (איפה השינקן??) שנמכרו שם, אבל אז זו היתה תחושה של אירופה: נקניקיה חמה מהגריל, בתוך לחמניה, עם רטבים וכרוב חמוץ ובצל שאפשר למלא לבד כמה שרוצים. החיוך המקסים של המוכרת הקבועה, העיתונים שהיו פזורים תמיד לקריאה חופשית במקום, והעובדה שלקראת הבחירות נוצר שם מטה מאולתר של 'עלה ירוק' השרו אווירה של חופש ושל אפשרויות לא מוגבלות (למרות שהאפשרויות היו מוגבלות רק לבקר, הודו, עוף ומרגז חריפה).

האוזן
עצם העובדה שאין צורך להוסיף 'השלישית' רק מוכיחה את חשיבותה של האוזן בתחום הבידור בתל אביב. עם השנים התקדמנו מחנות הדיסקים - שהיתה מקום מועדף לשיטוטים באגף המציאות כדי לחפש בוטלגים נדירים של טורי איימוס ו/או דיסקים בועטים של להקות ישראליות שאף אחד לא שמע עליהם חוץ ממני ומר. ג. - לספריית הוידיאו והדי.וי.די מאחור, עם המנוי המשונה שלא מתיישן לעולם וסידור חצי-אינטואיטיבי וחצי-אסוציאטיבי של הסרטים לפי ז'אנרים, במאים ומה לא. הפספוס היחיד הוא שמעולם לא גרתי במתחם שיינקין והסביבה, ולכן הגיחות לאוזן היו עניין של פעם ב ולא מנהג קבוע. אבל אם כבר, עשיתי מזה טקס: מסלול קבוע במורד קינג ג'ורג', הפסקה קצרה בנקניקיה (לעיל) ואז חותכים דרך הסמטאות לגינת שיינקין ושמאלה, אל המנוחה והנחלה.

תהל
בנחלת בנימין יש משהו מאוד תל-אביבי - אבל גם מאוד חיצוני, כאילו מישהו מנסה להוכיח משהו. החלקים המעניינים מתחילים בעומק הנחלה, כשהמדרחוב נגמר והרחובות מתמלאים רפדיות, סוחרי בגדים ומוכרי רהיטים. ובסביבה משונה זו חבויה תהל, סתירה פנימית מושלמת: מסעדת גורמה עם ארוחות-טעימות משתלמות גם לסטודנטים ולאמנים תפרנים, מקום מלא אווירה אבל נטול כל יומרנות, וקוקטיילים שמסובבים לי את הראש עד היום. הפאייה לזוג היא הר של אורז ופירות-ים, שמתאים למעשה יותר לשלושה. שמועות אומרות שהמסעדה נסגרה בינתיים, אשמח לעדכון. ולא רחוק משם יש גם חנות מקסימה לכל-מיני-טריקים-של-מטבח, אליה סחב אותי פעם אחי ההרצליאני (במובן הרצליה, לא רחוב הרצל).

קפה תיאו
עוד מקום שכבר אינו אתנו, וחבל. בלילנבלום פינת פינס פתח אילן שיינפלד שילוב ייחודי של בית-קפה אמנותי ובר לגייז, שלקח לו זמן להבין מה הוא בדיוק רוצה מעצמו. היו ערבי הקראת שירה שכללו רק עשרה אנשים סביב שולחן, ואירועים אחרים שבהם היה צריך לשכור נערי גומי כמלצרים מרוב צפיפות. ודווקא כשהדברים קצת הסתדרו, התפריט בהרצה התייצב ואפילו לי יצא לקרוא על הבמה הקטנה והמאולתרת - דווקא אז החליטו השכנים שגייז שקוראים ספרים זה לא כוס הקפה שלהם, התאגדו ודאגו לסגור את המקום ולהרוס עוד פינה מתל אביב שלי.

חומוס ביפו
זה לא מקום אחד, אלא כמה, כי לכל אחד יש את ה'חומוס ביפו' שלו, וכולם מעדיפים את הפרטי שלהם (גם אם אף פעם לא זוכרים בדיוק את שמו). היה אחד ליד אצטדיון בלומפילד, שם היינו אוכלים 'משוואשה' ומספרים סיפורים; ועוד אחד בהמשך של יפת, במסעדה שמפוצלת לשתיים משני צדי הרחוב. בצפון יטענו כמובן שהחומוס של עכו לוקח, אבל ליפו יש יתרון חשוב אחד: עשרים דקות אחרי, אתה בתל אביב.


[1] שגם להם מגיע כבוד משלהם, אבל עכשיו תור תל אביב.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/4/2009 23:22, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, מונולוגים מהאמבט, אופטימי
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של פ.פ. ב-3/5/2009 13:28

---