אירו-ביזיון
אני באמת לא יודע למה אנחנו עושים את זה לעצמנו ולחברינו, אבל אחרי ששמענו בגלגל"צ את השיר הישראלי (הלא-רע) לאירוויזיון, לא רק שביררנו איפה בגרמניה משרדים את התחרות, כדי לצפות בה גם השנה, אלא אפילו הזמנו את ידידינו סבסטיאן הפסנתרן וסנצ'יר המונגולית לצפות אתנו. הם הודיעו לנו שהם כבר התחילו להכין אספרגוס ברוט הולנדז, ושאולי עדיף שנבוא אליהם ונצפה אצלם. השניים לא הכירו היטב את התחרות וסמכו עלינו, מה שהתברר כטעות בהתחשב בהמשך.
אחרי הרמת כוס יין לבן הבהרנו לידידינו שלא יצפו לרמה מוזיקלית מי-יודע-מה, ולמעשה שבדרך כלל השירים באירוויזיון מגרדים את תחתית החבית. אבל כן הכרנו להם את הספורט הלאומי הישראלי - להעיר הערות ציניות על המשתתפים, לבושם (או אי-לבושם), תכונותיהם הקוליות וכו'. בנוסף הבטחנו מתח, דרמה ונפנוף עז בדגלי ישראל בכל פעם שנקבל דוז פואה.
באורח מדהים, השירים הצליחו להיות גרועים אפילו יותר משציפינו, וברגעים רבים ברח סבסטיאן למטבח או למרפסת בקריאות 'אֶס טוּט וֶה' (זה כואב). כך היה כבר בשיר הראשון, כשליטאי עם כובע חשב שהוא פרדי מרקורי. ההתרגשות גאתה לקראת השיר הישראלי, אבל ידידינו סירבו להתלהב (מה גם שאחינועם די התרגשה ובמת הענק לא עשתה צדק לשיר בשום מובן של המילה). יש לציין שאחרי סיום הזוועתון הם חזרו בהםם והודו שהשיר הישראלי היה הטוב ביותר, לפחות מבחינה מוזיקלית.
מיד אחר כך עלתה פטריסיה קאס הצרפתייה, וסבסטיאן סיפר שהיא נולדה לא רחוק מכאן ושלפני עשר שנים היא היתה נהדרת. מה שאנחנו חווינו היה בעיקר קול הרוס לחלוטין ועיניים שהעידו שיש במוסקבה קוק מצוין. זה בסדר, בשיר של פורטוגל עברו לאל.אס. די. סבסטיאן בהה בעיניים פעורות בתלבושות ובגימיקים שנעשו קיצוניים יותר ויותר, ואסנת פתחה פה גדול מול האולם הענק, שנראה כמו איצטדיון כדורגל.
בהמשך, הזמר היווני חשף פטמה והתנהג כאילו הוא בטברנה עם שמעון פרנס, התאומות הארמניות עשו צחוק ממורשתן המסורתית, ולמדנו כל מיני מלים ברוסית שהצחיקו מאוד את סנצ'יר (הידעת שברוסית 'שיק' פירושו 'אופנתי'? לא יאומן, נכון?). אחר כך עלתה נבחרת הברייקדאנס האולימפית של אזרבייג'אן, ואיתה דידי הררי וזמרת שגרמה לי לתהות אם יש נמר מאחורי הקלעים, ולמה לא מנעו ממנו לקרוע לה את כל הפרונט של השמלה. שני שירים אחר-כך עלתה על הבמה להקתץ המחול הקיבוצית, שמשום מה ייצגה את מולדובה ואפשרה לנו להסביר לסבסטיאן מה זה הורה.
בשלב הזה הוא הביא את האספרגוס מהמטבח ונכנס יופי למצב הרוח; כשקיארה האלמותית עלתה לייצג את מלטה הוא תהה כמה זמרות כבר יש להם באי הקטנטן והאם יש לבחורה כרטיס קבוע לאירוויזיון. מה שכן, מאותה נקודה הכל הידרדר: הדנים נראו כמו חיקוי גרוע של להקה בריטית משנות ה-90 (בכלל, כל המופע נראה כמו שחזור של שנות ה-90 המוקדמות, שכבר סיכמתי עם אסנת שהיו אחת התקופות הגרועות ביותר במוזיקה העולמית); הגרמנים גרמו לסבסטיאן לחזור בו מכל הירידות על מדינות אחרות ולהסכים שזה אולי המופע המטומטם ביותר שראינו עד כה (אבל לפחות היתה בחורה עם שוט); ומופע המחשופים של הטורקים העלה תהיות, כי משום מה זכרתי שזו ארץ מוסלמית.
בהידרדרות הכללית הספקנו לציין לעצמנו שהלהיטים השנה הם כינורות מצד אחד ואש על הבמה מצד שני, מה שאומר שלאונרד כהן והכינור הבוער שלהם היו יכולים לתת פייט. הכינורות של הנורבגים הזכירו לי את חיים טופול והעיצוב הזכיר את מרק שגל, אבל הזמר לא שר 'לו הייתי רוטשילד' אלא סתם רצח את השפה האנגלית. תוך שחוסלו האספרגוסים ותפוחי האדמה שהוכנו איתם, המשיך המופע אל סופו כמו רכבת הרים שירדה מהפסים, עם אוקריאנית שחיקתה את בריטני ספירז, בריטית שחושבת שהיא זמרת סול, ואסון טבע בספרדית.
כשהשירים נגמרו, חשבנו שהרע מכל כבר מאחורינו, סבסטיאן הכין קפה ואנחנו הוצאנו את פאי הפקאן שהבאנו. סלחנו אפילו למופע המוזר של 'רוסיות מתפתלות במים' ששימש כדי להעביר את הזמן עד בוא התוצאות, והתיישבנו בסקרנות, עם דגל וקפה, לשלב התוצאות.סבסטיאן אמר שהשיר הכי טוב הוא הישראלי, אני אמרתי שהטורקים ייקחו, ואסנת החזיקה אצבעות לזמרת האיסלנדית, אולי היחידה שהצליחה באמת לשיר.
תוך דקות התבררה עוצמת מפח-הנפש. השיר הנורבגי, שאף אחד מאתנו לא הצליח בדיוק להיזכר מה מעניין בו, קיבל דוז פואה אחרי דוז פואה והוכיח שכינורות הם אכן טרנד לוהט, ויחד עם ההצבעה האזורית המסורתית (פינלנד-דנמרק-שבדיה-נורבגיה-איסלנד; קרואטיה-בוסניה-סרביה; מקדוניה-יוון-אלבניה; רומניה מלקקת למולדובה ומולדובה מלקקת חזרה; וכן הלאה) והוויתור על ההקראה המסורתית של כל הנקודות (טוב, היינו עלולים לשבת שם עד מחר) גם של התוצאות הפך לפארסה מעצבנת. המתח היחיד היה בשאלת מיקומו של השיר הישראלי (האם בחצי הראשון של הטבלה או השני) והגרמני (האמנם אחרון, כפי שרצה סבסטיאן, או קצת גבוה יותר). בשני המקרים נכון לנו מפח-נפש. נשארנו רק כדי לשמוע שוב את השיר הנורבגי, להסכים שאין בו שום דבר מיוחד ולהתנצל מאה פעם בפני מארחינו. "לא נורא, היה מצחיק," סיכם סבסטיאן, "ולפחות אכלנו פאי פקאן."

(משום מה הזיכרון שלי הוא שפעם היה יותר טוב. אבל יכול להיות שאני טועה).



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/5/2009 23:38, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-20/5/2009 12:42

---