שלוף אותי (אם תוכל)
אני חושב שכבר סיפרנו על הפלא המקומי, אתר התיירות מספר אחד של ארץ הזאר, הלא הוא הזאר-שלָייפֶה (Saaeschleife) - לולאת הזאר, או המקום שבו הנהר עושה סיבוב של 180 מעלות. למי ששכח, מלמעלה זה נראה ככה:





לנקודת התצפית הזו על העיקול המרהיב נסענו כבר מספר פעמים, בעיקר כדי להראות הנס לכל מיני חברים וידידים. אבל מאז שראינו את העיקול תכננו - ולא הצלחנו - לנסוע באופניים לאורך הלולאה עצמה. הסיבוך היה שצריך לנסוע עם האופניים חצי שעה ברכבת רק כדי להגיע לתחילת המסלול, ואיכשהו תמיד היו מסלולים קרובים יותר וכיפיים יותר שפיתו אותנו.
אז זהו, שלא עוד.
ביום א' האחרון, כשתל אביב הגיעה זמנית לזארברוקן והטמפרטורות טיפסו לאזור ה- 28-29 (די נדיר באזורנו), החלטנו שזה הזמן. בבוקר עוד לא היינו בטוחים, כי השמש החליטה להתעורר מאוחר ויצאה מבין העננים רק אחרי 11:00 (קיץ, אבל לא כזה קיץ). אבל אחרי שהתייעצנו שלוש פעמים בתחזית ופעמיים בתסכול המתמשך מחוסר-טיולי-אופניים בזמן האחרון, אספנו את עצמנו, את אופנינו, שמיכת פיקניק ושני כריכים מלחם תוצרת בית עם עוף טריאקי (אף הוא תוצרת בית) - ועלינו על הרכבת למרציש, עיר-שדה נאה שבה מתחיל המסלול.

תיכף ומיד הבנו שקיץ הוא קיץ, גם אם היא מלווה בירוק אירופי ולא בצהבהב-חום ישראלי. אמנם התלבשנו במינימום האפשרי, מרחנו את הפנים ושלפנו את הכובעים מהבוידעם, אבל החום בכל זאת תפס אותנו לא מוכנים, ותוך דקות מספר נאלצנו לעצור בלב הנוף הירוק, להתנשף ולשתות חצי בקבוק מים:





במהלך העצירה תפסנו שהחום רק מתגבר, ושלפחות בנסיעה יש מזגן (דהיינו, הרוח הקרירה הטופחת על פניך כשאתה רוכב). מה שכן, די מהר החל הנהר להתפתל, והרכיבה קרוב אליו השכיחה מאתנו את הטמפרטורה. שנייה לפני הפיתול גם נעשינו רעבים וחיפשנו מקום לאכול את הכריכים הגאוניים שהכנו. וכמו בהזמנה, הופיעה לפתע לצד השביל פינת החמד הזו:




(הצילום קצת מתקשה להעביר את הפרטים, אבל כן, זה מפל קטן החבוי בלב היער, ולמרגלותיו ישבנו וזללנו).

רגעים אחדים אחרי הסעודה חלפנו על פני הלולאה עצמה. בנקודה הזו התקשינו מאוד לרכוב, לא בגלל החום (התרגלנו) אלא בגלל שעצרנו כל עשר שניות לצלם עוד משהו מרהיב. הנה כמה אלפי מלים על העניין:








(סמוך לגדה הנהר רדוד כמו ביצה ויש שושנות מים בכמויות).

בערך בנקודה הזו התקשרו אלינו ידידינו אנדי ולילי והציעו לפגוש אותנו במטלאך, עיירה מקסימה בשני-השליש הטיול שסובבת באורח כמעט טוטאלי סביב מפעל החרסינה של וילרואה-בוך הממוקם בה מזה שנים רבות, ולכן בימי א' שטופי שמש מלאה תיירים שבאו לקניות וגלידריות פסאודו-איטלקיות. אחרי התרגעות נעימה, סבב רכילות וכוס אפפלשורלה (מיץ תפוחים עם סודה, מאוד מרענן) הרגשנו מוכנים להתמודד עם החלק האחרון של הטיול, שכלל עלייה לא קלה (אבל לפחות מוצלת) אל נקודת תצפית שפעם היה בה מנזר והיום נותרה רק קפלה קטנה. שם ראינו את זוהרו של ישו המושיע מציץ מבעד לעצים:





והצצנו אחורה, על מטלאך היפה ובליבה מפעל החרסינה:





הייתי יכול עוד להוסיף המון 'אלפי מלים', אבל אני אסתפק במלים עצמן, ואספר שחזרנו הביתה ברכבת בשש וחצי בערב, כשהחום היה עדיין בשיאו (ולמזלנו היה איזה גאון שהצליח להשיג מהנהג את המפתח לחלונות הרכבת). חזרנו הביתה עייפים אך רצוצים, ישירות למקלחת קרה, וידענו שעכשיו ראינו כבר את השלייפה משני הצדדים (Both sides now).

ואגב, היום כבר נשבר החום וירד גשם שוטף.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/5/2009 23:39, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, עונות השנה, תמונות
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-27/5/2009 14:33

---