קשב וריכוז
יש שני עולמות של תקשורת, פנימי וחיצוני.
הריכוז הפנימי הוא עמוק, הוא רב עוצמה, הוא ממכר. אני יכול לנהל שיחות ארוכות עם עצמי, לכתוב מונולוגים, דיאלוגים, משחקים רבי תפקידים. אני יכול לקחת קווי מחשבה עד שעמום לפני שבכלל אמרתי עליהם מילה, להתחשב בכל הצדדים (מזל מאזניים שכמוני), לשקול ולדון ולהתמודד. לרוץ קדימה, כשמה שאמרתי/כתבתי נשאר הרחק מאחור. ובמקום הזה, הריכוז מושלם, שום דבר לא הולך לאיבוד. כשאני למשל מצליח להביא את הריכוז הפנימי הזה להתמקד במלונות של ברלין, אני טס בעבודה בלי לשים לב כמעט, גומא עמודים ופרקים.
אבל זה נדיר. הריכוז הפנימי חזק, וקשה לרמות אותו. הוא יודע מה הוא רוצה, והאנגלית הקלוקלת של מדריך ברלין זה פשוט לא זה. הריכוז הפנימי בוחר באיזה גירוי - חיצוני או פנימי - להתמקד, והוא בוחר רק במה שמעניין אותי. אחרת יוק: עשר דקות ריכוז, שתי דקות גלישה, דקה וחצי להכין קפה, חמש דקות בהייה בחצר האחורית (משהו שם פתח את הדיון הפנימי, הריכוז הוסט. זהו).
את עולם התקשורת החיצוני למדתי. צעד צעד. וגם היום, אחרי שנים של התעסקות בו, הוא קשה לי. אם הריכוז הפנימי שלי לא בחר להתעסק במשהו, אני צריך באופן רצוני לאסוף את המוח מאיפה-שזה-לא-יהיה-שהוא-מטייל-עכשיו ולהתמקד במטרה שלפני: לפתוח את המקרר, להוציא גבינה, לפרוס, לשים על הלחם. אם אני לא מכריח את הריכוז להתעסק במעגל החיצוני, אני עלול למצוא את עצמי בוהה במקרר פתוח בלי לדעת למה בעצם פתחתי אותו. כל מה ש'משעמם', כלומר שנעשה כבר בעבר אינספור פעמים ואין בו מורכבות כלשהי, דורש איסוף מכוון של הריכוז ורתימתו למשימה. אפשרי? כן. קל? לא.
הדרך הטובה ביותר היא כמובן לרתום את הריכוז הפנימי לעבודה, ולשם כך צריך לגרות את התעניינותו. בגלל זה אני אף פעם לא מבשל אותו תבשיל בדיוק אותו דבר. תמיד צריכה להיות בזה איזושהי המצאה, איזה טוויסט חדש שיעניין את עולם-התקשורת-הסגור-על-עצמו שבתוך הראש. אפשרות אחרת, בעיקר למשימות פשוטות, היא להפוך את זה לאוטומט; המוח אולי לא מרוכז, אבל השרירים זוכרים. ככה למדתי לרכוב על אופניים או לנהוג. ויש כמובן עזרים חיצוניים, רשימות, תוכניות מפורטות, אמירה של דברים בקול כדי שיחדרו את החומה וימצאו את דרכם לריכוז הפנימי.
חשוב להבהיר שאני מתאר את הכל כתיאור ולא כטרוניה או כ'בעיה'. התקשורת הפנימית המורכבת הזו היא כנראה הדבר שמאפשר לי לכתוב - הן כבלוגר, הן כמתרגם והן כסופר. זה שהדברים מהדהדים ארוכות בחלל הראש, זה חלק מהיכולת לעבד, לחבר, לקשר הקשרים זה לזה וליצור דברים חדשים. מזה באה היצירתיות שלי, ומזה בא גם הדחף (ה'דרייב') שלי להוציא את היצירה החוצה. כשהמשימה העיקרית היא תרגום של ההדהודים האלה למשהו שניתן לתקשורת החוצה; וזו מקבילה בעצם למשימה היומיומית של תרגום המשימות החיצוניות לשפה שהריכוז הפנימי מבין.

(האם הבנתם?)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/5/2009 22:54, ושייך לקטגוריות אמנות, סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-2/6/2009 13:28

---