על מייקל ג'קסון ועל סרטי ביוגרפיות
האינטרנט מלא הספדים, סיכומים ורטרוספקטיבות של מייקל ג'קסון, בין השאר בגלל שהוא מת כשמי שהיו מעריציו הגדולים בשנות ה-80 נמצאים בדיוק בשיא פריחתם ככותבים. אבל אצלי לא תקבלו סקירה מלאה של הקריירה המרתקת שלו, מגיל חמש עד חמישים (את זה תמצאו ב'עכבר העיר'), ולו בגלל שמבחינתי האישית מצטמצמת הקריירה של ג'קסון לחמש שנים בערך - מ-Thriller ועד Bad.
רצה הגורל ושיא השיאים של ג'קסון כאייקון נערץ התרחש בדיוק כשהייתי בגיל המתאים להערצת אלילים. בסוף 1983 הייתי בכיתה ו', וג'קסון היה בכל מקום. התרגשנו כשהקליפ המרשים של 'בילי ג'ין' הוקרן לראשונה ב'עוד להיט' (או שמא היתה זו 'עד פופ'?); עברנו חוויה מכוננת בערב כיתה שבו הביא מישהו קלטת וידיאו עם הסרטון המלא של ת'רילר (14 דקות!), וכל הבנות ברחו מהחדר בבהלה; ואם אני זוכר נכון, ג'קסון גם היה האמן הראשון שפוסטר שלו (באדיבות 'מעריב לנוער') עיטר לי את הארון.
אבל השיר (והקליפ) שהכי נחרת לי בראש מהתקופה דווקא לא היה אחד מלהיטי הקצב הגדולים של מייקל, אלא שיתוף הפעולה התמים והמקסים שלו עם פול מקרטני, Say, Say, Say, שהצטיין בקליפ עם סיפור-מסגרת (כרגיל אצל מייקל) שנותר מתוק גם אחרי כל השנים:



אני מניח שמבחינת ג'קסון היה זה סוג של כרטיס כניסה לליגה של הגדולים; אני, כילד בכיתה ו', תהיתי מי זה בכלל הפול מקרטני הזה (ימי הביטלס שלי באו הרבה יותר מאוחר).

בין 1983 ל-1987 הספיק ג'קסון להרוויח מיליונים ולככב בשמועות מוזרות, שכמה מהן הפיץ בעצמו, ואילו אני עברתי לארה"ב והתמכרתי למצעדים - מה שהוביל אותי חזרה למייקל. כמו שהצלחתו של סרט המשך נקבעת במידה רבה ע"י איכותו של הסרט הקודם, כך גם מושפעת ההתנהלות של אלבום במצעדים השבועיים גם מהאלבום הקודם. הציפייה ל-Bad (שלווה בסרטון ארוך לא פחות מת'רילר) היתה בעצם 'משאלה המגשימה את עצמה', והאלבום שלח לא פחות מחמישה שירים למקום הראשון במצעד (היסטוריה!); כחובב מצעדים התרגשתי להפליא והצטרפתי לסטטיסטיקה בקניית קלטת מקורית. אבל המוסיקה עצמה כבר ריגשה אותי פחות, ויותר מכל מעידה על כך העובדה שכל ניסיון להיזכר היום במלים של Bad מעלה אצלי רק את הפארודיה המצוינת של וירד אל ינקוביץ', Fat:



בכלל נראה שבנקודה הזו כבר התחלתי לפתח טעם קצת שונה, כי השיר הזכור עלי ביותר מהאלבום דווקא אינו אחד מחמשת השירים שהגיעו למקום הראשון, אלא דווקא Smooth Criminal, שיר קצבי עם קליפ מרשים וקצת פחות סכריניות מרוב הלהיטים של ג'קסון באותה תקופה:



גם כאן, כמו בקליפים ובשירים רבים אחרים, ג'קסון מתעסק בצד האחר של החוק; בקליפ הראשון שהצגתי, הוא ומקרטני משחקים שני נוכלים-נודדים, ב'בילי ג'ין' הוא מבוקש בידי המשטרה וב-Beat it הוא עוסק בלוחמת כנופיות. אם מוסיפים לזה את שמות האלבומים - 'רע' ו'מסוכן', למשל - ואת העובדה שכבר בת'רילר הופך מייקל לאיש-זאב ולזומבי, מתקבלת תמונה מאוד מעניינת של אדם שרואה בתוכו איזו דמות מרושעת, איומה, חייתית, שהוא נלחם בה לאורך כל חייו. השנאה העצמית - או אולי הפחד מעצמו - עשויה להיות מפתח לקריאת מכלול היצירה של ג'קסון לא פחות מהאהבה העצמית האגוצנטרית שכולם מכירים.

אחרית הדבר היא שב-1988 חזרנו לארץ והטעם המוזיקלי שלי החל להשתנות, מפופ לרוק ולדברים אחרים. כשג'קסון הוציא את האלבום הבא כבר הקשבתי לג'נסיס ולג'ת'רו טאל, ולא היה לי הרבה עניין ב'שחור או לבן', או בכל מה שבא אחר כך. ההתעניינות העולמית דעכה בקצב איטי קצת יותר, אבל בטוח. עד הסוף.

****

ב'עין הדג' החלו לדון כבר באפשרויות הליהוק לסרט על חייו של מייקל, אבל נדמה לי שיותר מעניין לתהות מה יהיה שמו של סרט-הביוגרפיה. כדי לנסות לנחש שמות אפשריים, אפשר לנסות להסתכל בסרטי ביוגרפיה אחרים ולזהות את הזאנרים הנפוצים בשמותיהם.
הזאנר הפופולרי ביותר של שם לביוגרפיה הוא שמו של הגיבור, באיזושהי גרסה. 'מארי אנטואנט', The people vs. Larry Flint, 'ריי' (צ'רלס), 'גנדי', 'מילק', 'קינסי', JFK ורבים אחרים מככבים בקטגוריה הזו. אם יוצרי הסרט יהיו לא-מקוריים ויבחרו בנתיב הזה, נראה שהשם המתאים ביותר הוא 'מייקל!' (כך, עם סימן קריאה) - זו היתה הדרך שבה הופיע שמו על מגוון פוסטרים בתקופת הזוהר.
ז'אנר אחר, הפופולרי בביוגרפיות מוזיקליות, הוא להשתמש בשם אחת היצירות של האמן, או בשורה המזוהה אתו. לז'אנר הזה שייכים Walk the line (הביוגרפיה של ג'וני קאש), 'אמריקן ספלנדור', 'לילה טוב ובהצלחה' ואחרים; אם נלך בכיוון הזה, ג'קסון מספק מגוון עשיר של שמות, מ-Thriller דרך Bad ו-Dangerous ועד Invincible; אופציות ברורות אחרות יהיו Black or white (על זהותו הגזעית); Man in the mirror (סרט פסיכולוגי על הפיצול באופיו) ואפילו Smooth Criminal (סרט שיחשוף את 'הצד האפל' של ג'קסון...). אבל הרעיון המועדף עלי הוא שורה משירו הפופולרי 'בילי ג'ין' - I am the one. נראה ששם כזה יעביר בדיוק את תחושת האלילות ו'המלכות' ואת ההשפעה שלה על ג'קסון.
ז'אנר שלישי בשמות של סרטים ביוגרפיים הוא זה שמתאר את האדם באמצעות תכונה מובהקת או תפקיד מובהק שמילא בחייו, לפעמים באורח שיפוטי למדי. לקטגוריה הזו שייכים 'הטייס', 'המלך האחרון של סקוטלנד', 'איש על הירח' וכן הלאה. כאן אפשר ממש להשתולל, מ'מלך הפופ' הקלאסי, דרך 'איש הפיל', 'הילד הנצחי' או 'פיטר פן השחור' - אבל נראה שבמקרה של ג'קסון היא פחות פורייה מאשר אצל מפורסמים אחרים.

הערה אחרונה: לאורך כל הפוסט לא השתמשתי בתרגום של האלבום (והשיר) ת'רילר ל'מותחן'. ולא בגלל שהתרגום לא טוב, אלא בגלל שהסרט הקצר מבהיר שהכוונה אינה למותחן כמו לסרט אימה (זה מה שרואים ג'קסון וחברתו בקולנוע, ומסרטי אימה לקוחים כל המוטיבים). נראה לי שג'קסון התייחס ל-Thrills - סוג ההתרגשות שאוחזת בנו מסרטי אימה - ולאו דווקא להגדרת הז'אנר המדויקת, ולכן 'מותחן' פשוט לא קולע לכוונתו.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/6/2009 11:17, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, האייטיז, טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-28/6/2009 18:41

---