אמסטרדם זה כן פיקניק
כשהחלטנו לנסוע לאמסטרדם, מצאתי את עצמי נלחץ פתאום. לקח לי יומיים להבין למה, אבל בסוף זה יצא: שמעתי כל-כך הרבה סיפורים על העיר (שבה מעולם לא הייתי) וחששתי מאוד להתאכזב. אחרי הכל, האם היא *באמת* יכולה להיות כל-כך אחרת מערים אחרות ונפלאות כמו פריז, לונדון, פראג ורומא? התעקשתי לתכנן את הטיול צעד-צעד, אבל אחרי עיון בכל מיני מדריכים וחישוב שעות הפתיחה של מוזיאונים ושווקים, הרגשתי קצת לא מסופק. 'איפה האווירה של העיר?' שאלתי את אסנת, 'מתי נספיק לראות את התעלות? אנחנו חייבים ללכת לראות את התעלות, אומרים שזה נורא יפה.'
כל מי שהיה באמסטרדם מתבקש להפסיק לצחוק עלי. זה לא יפה.





אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. המוקדם היה דווקא קצת מתסכל: אחרי מסע די מהיר לאורך הריין (וקניית המוווון שוקולד בקלן), הרכבת האחרונה, זאת שיצאה לעבר אמסטרדם, התאחרה לה יותר ויותר, ולבסוף יצא שהגענו כמעט שעה אחרי שתכננו. וגם אז ניצבו בפנינו כמה משוכות שמזכירות את 'המירוץ למיליון' לפני שהנחנו את התיקים אצל חבר ויצאנו לסיור ראשוני בעיר. מה כבר אפשר להספיק בערב אחד, תהיתי. ואמסטרדם ענתה.
ברחוב הראשון אחרי תחנת המטרו חיכה לנו הרינג בלחמניה. אני חשבתי כל הזמן שמדובר על דג מלוח מהסוג שמוכרים בכל פינה בגרמניה. טעיתי. דמיינו אותי עומד עם לחמניה ביד וצועק 'אני לא מאמין שזה דג!' (ברקע דמיינו תעלה. כן, תוך חמש דקות התגשמה משאלתי).
ברחוב הבא הופתעתי לגלות פתאום בחלון מימיני בחורה בלבוש מינימלי, מחייכת אלי. השעה היתה שש בערב, השמש היתה גבוה בשמיים, והרחוב היה מלא תיירים, מה שהפך את החוויה לסוריאליזם בהתגלמותו. אחדים מאותם תיירים, אגב, החזיקו בידיהם קונוסים מלאים צ'יפס, שהזכירו לי שעברו כבר שעתיים מאז הסנדוויץ' האחרון ברכבת. עד מהרה מצאנו את הדוכן שממנו זרמו כולם, והתיישבנו עם צ'יפס ומיונז אגדי ליד האנדרטה הלאומית הפאלית-להפליא בכיכר הדאם (כן, איכשהו הגענו גם לשם. בפעם הראשונה מני רבות).
אז ככה: הרינג - צ'ק. תעלות - צ'ק. חלונות אדומים - צ'ק (או מזומן). צ'יפס - צ'ק עם מיונז. ועברה בקושי שעה וחצי. התחלתי להבין על מה כולם מדברים. אבל עדיין היה חסר משהו. 'אין בעיה', ענתה אמסטרדם, וסחבה אותנו לדוכן קטן בקצה הכיכר.





חבל שלא צילמנו וידיאו, כי קשה לתאר באיזו מהירות הוא הופך את הזעירים והמתוקים האלה. באותו יום אמנם זללנו רק ואפל מקומי (באותו דוכן) אבל יומיים אחר כך, כשמצאנו את עצמו איכשהו שוב בדאם, השלמנו גם את חובת הפנקייק הלאומית.
אחד הדברים הבעייתיים באמסטרדם, ואולי מה שגרם לי לפקפק בכל הסיפורים, הוא שקשה מאוד לצלם את מה שמיוחד בה. במוזיאונים אסור לצלם, את האווירה אי-אפשר וכמה תעלות כבר אפשר להנציח? כל תעלה נראית מיוחדת במינה כשהיא נפתחת לפתע משני הצדדים, אבל בתמונות כולם נראות אותו דבר. ביום השני בערך הפסקתי להוציא מפי את המלים 'תראו, תעלה' כל עשר שניות, ובכך הסתגלתי מעט לעיר.
מה שכן אפשר לצלם הוא הפארק השליו ובלתי-נגמר פונדלפארק, שבו מצאנו את עצמנו ביום השני, לקראת אחר הצהריים, אחרי מנה גדושה של פאן חוח (הלא הוא ון גוך):






שימו לב כמה האנפה קרובה, ממתינה בשקט שיפול לי איזה פירור מהסנדוויץ'.

מה שכן, קשה לומר שאמסטרדם היא רק שקט ושלווה. במיוחד קשה לומר את זה אחרי שמנסים לחצות כביש. הסכנה הראשונה ליורדים מהמדרכה היא האופניים, הטסים במהירות על-קולית ושולטים באופן מוחלט בכביש (ראינו חשמלית מסתתרת בבהלה ובוכה אחרי שאופניים הציקו לה). אחר-כך צריך לשים לב למכוניות, כמובן (אבל לזה אנחנו רגילים). בשלב הבא באה החשמלית, ואז החשמלית בכיוון ההפוך. וחוזר חלילה - מכוניות, ולבסוף (מה שרבים מחמיצים) עוד מסלול אופניים. מי שנושם לרווחה מוקדם מדי, הלך עליו. פחד מוות.
(ואת כל זה גילינו כשחצינו כביש מול הרייקסמוזיאום, שאחרי יום התברר לנו שלא היינו צריכים בכלל לחצות).




בתמונה: חשמלית על המים.

אמסטרדם עיר יפה.
לקח לי זמן להצליח לשכנע את עצמי בעניין הזה; ביומיים הראשונים עוד חשבתי שזו סתם קונספירציה, עיר אירופית בינונית שרק האווירה המשכרת בה גורמת לתיירים להאמין משום מה שהיא גם יפה בנוסף להכל. אבל ככל שגילינו יותר ויותר רחובות מקסימים (רובם תעלות), גשרים, כיכרות ובתים הולנדיים יפהפיים (קראנו להם מלכה, על שם מערכון ישן של כוורת), השתכנעתי באופן מוחלט ובלתי-ניתן-להפרכה שמדובר בעיר מקסימה ומרגשת. והנה שתי דוגמיות מאותם רגעים שבהם לא היינו המומים מכדי להוציא את המצלמה:




צמד בתים סגולים מדליקים. הצבע הרבה יותר מרשים במציאות.




זה דורש הסבר. בפינה חמודה, לא רחוק מפונדלפארק, החליט מישהו (גאון!) לבנות שבעה בתים בשבעה סגנונות המייצגים מדינות שונות באירופה. אלה שלושה מהם: משמאל לימין - בריטניה, הולנד ורוסיה. בהמשך הבלוק ראינו גם את ספרד, צרפת וגרמניה (הרגשנו בבית), ובית אחד בשיפוץ, כנראה איטליה. קשה לתאר את ההרגשה כשעומדים באמצע הרחוב, מול פסלים-בגודל-של-בית שהם לא רק יפים אלא גם פונקציונליים (אנשים גרים בהם) ומספקים לנו שיעור חינם באדריכלות השוואתית. כל מה שצריך הוא לעמוד ולספוג (משפט אופייני לאמסטרדם).

ולסיום, קצת צבעים:





(במלים אחרות: אכזבה לא היתה כאן).
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/8/2009 18:27, ושייך לקטגוריות אסנת, בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של gentzo ב-10/8/2009 17:37

---