פוסט ישראל
(הכותרת מזכירה הרבה יותר מדי את 'פוסט אמסטרדם' מלפני כמה שבועות, אבל בחרתי בה משתי סיבות: ראשית, כי ישראל של היום נראית לי כמו משהו שבא במקום הרעיון הישראלי המקורי, כלומר פוסט-ישראל במובן שהפוסט-מודרניזם בא במקום המודרניזם, ושנית כמחווה לעיתון המחולק חינם ברכבת (וגם נראה ככה), שחשבתי שזה שמו, אבל אח"כ התברר שהכוונה לישראל-פוסט, על משקל ג'רוזלם-פוסט).

חם
בואו נוציא קודם כל את העניין הזה מהמשוואה, כדי שאפשר יהיה לדבר על דברים אחרים: בישראל *חם* באוגוסט. בדיוק כמו שישראלי שמתלונן על הקור בינואר לא יודעמה זה קור אמיתי, כך אירופי שמתלונן על יום חם במיוחד בגרמניה לא מבין את משמעותו של החום הישראלי. הכוונה היא לא רק לטמפרטורות, אלא לצירוף הנסיבות שגורם לתחושה שאי-אפשר להימלט מהחום בשום מקום או זמן. בישראל חם לא רק בצהריים ובשמש, אלא גם בצל (אם יש צל) וגם בבוקר, בערב ובלילה. לחום נוספת כמובן הלחות המקשה על הנשימה, ולשניהם נוסף המרחב העירוני הצפוף, שחוסם את מעט הרוח מהים. הצד השני של המטבע הוא שבבתים, במבנים וברכבות בישראל בדרך כלל קר מאוד (בגלל המזגן האימתני), בעוד באירופה הבתים והרכבות עלולים לצבור חום, מה שמחייב לפתוח חלון).

קפיטליזם
הרבה תכונות של הרחוב הישראלי אפשר לתרץ בחום הכבד, או לציין שחוסר-סובלנות, שחיתות ופלישה לפרטיות תמצאו גם באיטליה, במרוקו וסביב כל אגן הים התיכון; אבל כל ההשוואות האלה לא עוזרות כשנכנסים לקניון.
נדמה לי שזה סוג של קוקטייל אמריקני-ישראלי רעיל, שלקח את אידיאולוגיית 'למכור בכל מחיר' והלביש אותה על הנטייה הישראלית לא להתחשב בגבולות הפרטי. בכל מקרה, אחרי שלוש שנים שבהן בקושי נכנסנו לקניון (בזארברוקן עושים קניות כמו פעם, במדרחוב הראשי וברחובות הקטנים שלידו), ביקור בקִריון של קרית ביאליק הזכיר לי את העתיד של הסרט Minority Report, שבו הפרסומות מותאמות באופן אישי ופונות ישירות לאדם ההולך לתומו. ביקור בקניון עם שני ילדים קטנים הוא בכלל חוויה מסוכנת, ולו בגלל שלהם יש הרבה פחות פילטרים להתמודד עם עולם הגירויים הסופר-צבעוני שהקניון מטיח בהם.

מיליטריזם
איך הפך המבחן הפסיכומטרי, שנועד לבחון יכולות אינטלקטואליות ומקושר להשכלה הגבוהה, ליעד מבוצר שיש לכבוש אותו בכל מחיר? חברת קורסים אחת מצהירה שאצלה 'אין בילויים. אין הפסקות. רק פסיכומטרי' - כאילו מדובר במבצע צבאי שהעיקר בו אינו הבחינה אלא הסדר והמשמעת. שלט חוצות של חברה אחרת מצהיר "יש דברים שצריך לעשות רק פעם אחת" וכדוגמה מביא את המבחן הפסיכומטרי... ומלחמה עם איראן (כאילו שזה פשוט וחד-משמעי שמלחמה כזו הכרחית - אבל רק אחת, בשיטת ה'זבנג וגמרנו'). מצד שני, קשה להתפלא מהחיבור הקופירייטרי הזה, כשמסתבר שגם שר החינוך מתכנן לתגמל בתי ספר לפי שיעורי הגיוס לצה"ל.

פרויקטיזם
בקלחת הרותחת הזו ששמה ישראל (דימוי שכבר השתמשתי בו פעם אבל תמיד מתאים) יש גם יתרונות, למשל העובדה שהיא מייצרת אנשים תוססים, שאף פעם לא מרוצים לשבת במקום אחד. בכל פעם שאני חוזר מישראל אני מוצא את עצמי עמוס לעייפה ברעיונות לדברים יצירתיים לעשות (רבים מהם מתפוגגים לאור העובדה שבבית יש סידורים, עבודה וכד'); ההצפה הזו נובעת במידה מסוימת מעצם ההתרחקות ולקיחת הזמן ל'חופש', אבל גם - ואולי יותר - בזכות החברים בישראל, שהאינטרקציה איתם תמיד מעוררת אצלי שבעה-שמונה פרויקטים רדומים וכמה חדשים. מימוש? זה כבר עניין אחר, כאן זו ארץ החולמים.

(המשך יבוא, זזתי לפרויקטים שונים ומשונים)


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/8/2009 09:37, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, סטיות אישיות
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-28/8/2009 11:23

---