לבשל לבד / זה מאוד נחמד (1)
מאז יום שני בבוקר אני לבד בבית, כי אסנת נסעה לעוד תחרות זמרה, הפעם בספרד (וכולנו מחזיקים אצבעות). מצב הלבד הזה הוא תמיד בעייתי, כי אחרי עשר שנים של זוגיות ושמונה שנים של מגורים ביחד מתפתחים כל מיני הרגלים, במיוחד בתחומים הביתיים כמו סדר-יום, שינה ואוכל.
עניין האוכל בעייתי במיוחד, כי מי שאוהב לבשל יודע שלבשל לעצמך זה הרבה פחות כיף מלבשל לשניים או יותר. ראשית, חלק מהסיפוק בבישול הוא לקבל מחמאות מהאוכלים ולשמוע את הניחושים שלהם לגבי 'מה יש בזה' ו'איך עשית את זה'; שנית, כי קל יותר ליצור איזון של טעמים כשמבשלים בכמות המתאימה לשניים (או יותר) ולא לאחד; ושלישית, כי כשאתה לבד צריך לעשות הכל לבד - מהקילוף והחיתוך וההכנה ועד רחיצת הכלים והניקוי-שאחרי (בעוד שבזוג אפשר תמיד לומר 'אני בישלתי - את/ה מנקה'). מצד שני, כשמבשלים רק לעצמך לא צריך להתחשב בהעדפות הקולינריות או התזונתיות של אף אחד אחר, ואפשר גם לעשות יותר ניסיונות מטורפים (כי במקרה הגרוע תוכל לשמור אותם בסוד ולא לספר לאף אחד).
התוצאה היא סגנון בישול אחר, כזה שמעדיף פתרונות קלים ומהירים על מתכונים ארוכים ומושקעים. אני מכיר את הסגנון הזה היטב, מהתקופה בדיוק לפני שהכרתי את אסנת, כשגרתי לגמרי לבדי בדירת חדר עם מִט (הוא לא היה מספיק גדול להיקרא 'מטבח') בקריות. הוא מתאפיין בהעדפה של ארוחות-בצלחת-אחת על מנות מסודרות של חלבונים, פחמימות וירקות שצריך להכין כל אחת מהן בנפרד; בהתעלמות מוחלטת מתנור האפייה, תוך הישענות רבה יותר על המיקרו; בבישול לפי 'מה שיש בבית' ולא לפי מתכון מסוים; בהתפתות לפתרון קלים ולמספר מוצרים מפתים שאני מוכן לאכול בכל זמן ומצב; ובנטייה להתחיל הכנה כל ארוחה בטיגון בצל בשמן זית על הכיריים.
באופן טבעי, גיליתי שבתנאי הלבד הנוכחיים אני חוזר כמעט-אוטומטית לסגנון הבישול הזה, ולמעדנים שכיכבו בו. וכדי שלא אהיה לגמרי לבד עם הבישולים האלה, החלטתי לחלוק איתכם כמה מתכונים [1] מובילים מסגנון הבישול הדאון-אנד-דירטי שסיגלתי לעצמי אי-שם לפני עשר שנים (עם עדכונים הכרחיים לימינו).
(ומאחר שההקדמה ארוכה ויש לא מעט מתכונים, זה יהיה פוסט ראשון בסדרה, ויכיל שני 'מתכונים' סופר-פשוטים, המצויים בארסנל שלי כבר המון שנים. אבל את שניהם כבר הספקתי להכין מאז יום שני).

כריך גבינה ופטריות במיקרו
לפני שמתחילים להסתבך עם מתכונים, הפתרון האוטומטי שלי במקרה של רעב באמצע עבודה/עריכת שיר/מחשבה על פוסט בנושא דקארט הוא הכריך הזה - מאכל כל-כך פשוט, עד שהוראות ההכנה הבסיסיות שלו מסוכמות פלוס מינוס בכותרת. מדובר ללא ספק על פורבידן פרוט, שכן גבינות צהובות באחוזים גבוהים הן דבר משמין להפליא, אבל אני ללא ספק מכור; את המקור להתמכרות אפשר אולי למצוא ב-Grilled cheese sandwitch האמריקאי, שאהבתי מאוד-מאוד לאכול כשלמדתי שם בחטיבת הביניים, ולכן יש להוסיף את טעמה הבלתי נשכח של פיצה עם פטריות טריות.

המצרכים:
שתי פרוסות לחם (כמעט כל לחם עובד לעניין הזה, מלחם-סנדביצ'ים אמריקני לבן, דרך פיתה של אוסם ועד באגט. עם זאת, כל העניין יוצא פחות מוצלח עם לחמים אורגניים כבדים ודומיהם)
פרוסה-שתיים גבינה צהובה (קשה ושמנה, אבל לא חשוב איזה: קשקבל, טל העמק, גאודה - מה שבא)
2-3 פטריות שמפיניון טריות (לא מקופסא! זה אולי הדבר היחיד שרצוי לא להתפשר עליו כאן)
קטשופ (לא חייבים אבל מוסיף)

אופן ההכנה:
חותכים את הפטריות לפרוסות דקות ומפזרים על פרוסת לחם.
מכסים בגבינה הצהובה.
מורחים את הקטשופ על פיסת הלחם השנייה וסוגרים את הכריך.
שמים במיקרו לדקה בערך בחום הכי גבוה.
אוכלים ונהנים (זהירות - זה חם!)

הרחבות ושיפורים:
1. להוסיף אורגנו/בזיליקום/טימין.
2. להשתמש בפטריות יער במקום שמפיניון.
3. למרוח מיונז במקום קטשופ (סוטה אבל יוצר טעם מעניין).
4. להשתמש בלחם מטוגן בביצה במקום לחם רגיל.
5. אם אין לחם, להיות חורני ופשוט למלא פטריה בגבנ"צ ולשים במיקרו.

תפו"א במיקרו בנוסח אמריקה
במובן מסוים, ה'מתכון' הזה אפילו יותר פשוט מהקודם (לא יאומן!) ומעיד עוד יותר ממנו על העצלנות הטבועה בבישול-לבד. הגורם העצלני ביותר בעניין הוא שאת המתכון הזה אפילו לא המצאתי, אלא לקחתי בשלמותו מהדף הראשון של חוברת ההוראות שקיבלנו עם המיקרו הראשון שקנינו, אי-שם באמריקה בשנת 1985 (!). ובכל זאת, זה מעדן.

המצרכים:
תפוחי אדמה (לבן אדם בודד ממוצע - אחד ענק או שניים בינוניים, כתוספת לארוחה)
חמאה
מלח

אופן ההכנה:
שוטפים את תפוחי האדמה, בקליפתם (לא מקלפים! יותר מדי עבודה).
לוקחים מזלג ומחוררים באמצעותו חורים בתפוחי האדמה, מכל העברים. צריך בערך 6-8 סטים של חורים לתפו"א בינוני. תקיעת המזלג בתפו"א היא פעולה די כיפית וגם מוציאה תסכולים, אבל צריך לשים לב שהמזלג לא מתעקם.
עוטפים את תפוחי האדמה, כל אחד בנפרד, בנייר ניגוב (לא נייר אלומיניום!).
שמים במיקרו ל-8 דקות בערך (ל-2 תפו"א בינוניים. תלוי כמובן בעוצמת המיקרו שלכם).
מוציאים בזהירות (התפו"א בשלב זה חמים מאוד ולכן צריך קצת לחכות לפני שמוציאים) ומקלפים את נייר הניגוב.
חוצים כל תפו"א לשניים באמצעו.
וכאן מגיע הטריק שהופך (בעיני) את כל העניין לחגיגה:
בכל מחצית של תפו"א מהביל חורצים בסכין דוגמה של שתי וערב (נניח שני חתכים במאוזן ושניים במאונך, לא עד קצה התפו"א כדי שלא יתפרק), מניחים עליה פיסת חמאה ומחכים. החום של תפו"א ממיס את החמאה, והיא נוזלת היישר לסדקים של דוגמת השתי וערב והופכת את תפוח האדמה למעדן.
ממליחים לפי הטעם, וזוללים (בכפית).

הערות, הרחבות ושיפורים:
1. אפשר עקרונית לאכול את הקליפה אבל לא חייבים.
2. אפשר להפוך את המתכון לדיאטטי יותר ע"י החלפת החמאה בשמנת חמוצה או אפילו ביוגורט (אבל אז מפסידים את כל עניין הנזילה בסדקים).
3. אם כבר מוסיפים יוגורט אפשר להוסיף לו בצל ירוק חתוך, עירית או תירס.
4. אפשר ממש להשתולל ובזמן שהתפו"א במיקרו להכין על הכיריים צ'ילי (זה די פשוט) ולשפוך לתוך חצאי תפוח האדמה במקום חמאה. מאוד אמריקאי.

[בפוסט הבא: דברים שהבאתי מהבית, ואיך מתגברים על תסכול מיני]










[1] לא ממש מתכונים, כי זה סגנון בישול א-מתכוני בעליל. יותר קונספטים של מאכלים.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/9/2009 23:26, ושייך לקטגוריות אסנת, סטיות אישיות, מתכונים
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של בַּיִם ב-11/9/2009 09:11

---