לבשל לבד (2)
הבדידות נשאנוך בלי מלים. ולו בגלל שמלים לא ממש מצליחות לתאר געגוע, מרחק, חוסר. ובמיוחד כשהיום הגיעו חדשות לא כל-כך טובות מסרגוסה (ובמלים אחרות: כוחותינו לא הגיעו אל יעדם). בשתי מלים: איזה בעסה. במילה אחת: תסכול.
אבל תסכול זו גם דרך טובה לעבור למתכון הבא, שאמנם מתאים היטב לדאון-אנד-דירטי של הבישול לבד, אבל נולד דווקא כפתרון מהיר לבישול לקבוצה גדולה.

שרבוקה
את התבשיל הזה הגדרתי בזמנו כ'חביתה שרצתה להיות שקשוקה'. זאת מכיוון שהכנתי אותו לראשונה מתוך ניסיון עיוור להכין שקשוקה בלי לעיין בשום מתכון אלא מהראש בלבד. מאחר שהתוצאה לא היתה דומה בשום אופן לשקשוקה (אבל מצד שני - טעימה מאוד!) נאלצתי לתת לה שם אחר (ומכאן שרבוקה, על משקל שקשוקה, ובלי שום משמעות נוספת).
במבט לאחור, היום כשאני כבר יודע להכין שקשוקה חבל-על-הזמן, ברור לי שהניסיון של אז נועד לכישלון מעצם הווייתו - שכן סגנון הבישול ה'מהיר ועצבני' שפיתחתי באותה תקופה עומד בסתירה מוחלטת לעיקרון ה-slow food הסבלני, סודה של כל שקשוקה טובה. מצד שני, המתכון שנוצר כתוצאה מכישלון מפואר זה הפך במהרה לארוחת הבוקר המושלמת ביום שאחרי מסיבה של החבר'ה, כשכל מי שנשארו לישון (כי לא היה להם טרמפ/הם השתכרו ולא רצו לנהוג הביתה/הם גרים ברמת הגולן) מתעוררים רעבים ונודדים למטבח בעיניים מפולבלות כדי למצוא משהו לאכול. תוך זמן קצר גם התפתחה אמונה רווחת שהתבלין הסודי בשרבוקה מושלמת הוא תסכול מיני, ולכן הוטלה הכנתה בקביעות על מי שלא מצאו בן/בת זוג לבלות את הלילה. זו כמובן רק אגדה אורבנית, אבל המקור לתופעה ברור: מי שמצאו את מי לחבק בלילה פשוט מתעוררים מאוחר יותר בבוקר שאחרי, ועדיין עסוקים בכל מיני התנשקויות-מתחת-לשמיכה בזמן שמי שנותר בודד כבר התעורר רעב והחליט לפרוק את תסכוליו על המטבח . מיותר לציין שבהיותה ערוץ מוכר לפריקת תסכולים מתאימה השרבוקה כמו כפפת=מטבח לבשלן הבודד, הלוא הוא הנושא בסדרת פוסטים זו.
לאור המקום המכובד שתופסת השרבוקה בדברי הימים של מסיבות העבר, כבר תיעדתי מזמן את אופן ההכנה שלה בספר המתכונים הביתי; לכן, מתוך רצון לתפוס את רוח הדברים כפי שהיו, פשוט אעתיק את המתכון ישירות משם (בתוספת הערות בסוגריים מרובעים מנקודת המבט של היום וכדי לפרש עניינים מעורפלים או לא ברורים). הכמויות, כמובן, מתאימות לשרבוקה פוסט-מסיבתית, אבל מאחר שממילא זה יותר קונספט ממתכון, אפשר בקלות להתאים אותן לשרבוקה אישית או לפוסט-מסיבה גדולה במיוחד.


המצרכים (לשישה-שמונה מתעוררים רעבים):
10-12 ביצים
5-6 עגבניות [רצוי טריות יחסית]
2 בצלים [אפשר יותר]
1 קופסא פטריות [במתכון המקורי כתוב 'מכל סוג', אבל אני עקרונית מעדיף שמפיניון טריות]
שמן/חמאה/מרגרינה לטיגון
חלב (אם רוצים)
מלח ופלפל (ואולי זעתר) [ואפשר גם פפריקה, טבסקו או שום]
כל מה שיש בבית [קטגוריה פתוחה לפרשנות, שהופכת את השרבוקה למאכל כה-מפתיע וגם ממקמת אותה היטב באסטרטגיית הבישול של התקופה, כפי שפורטה בפוסט הקודם]
תסכול מיני [ראו לעיל]

אופן ההכנה:
מטגנים במחבת גדולה ככל האפשר את הבצלים. כשהם מתחילים להזהיב מוסיפים פטריות, תבלינים לפי הטעם האישי ואלתורים על פי רוח התסכול הטובה עליכם ומה שנשאר בבית אחרי המסיבה (מלבד במבה) [הערה זו נובעת מניסיון מר, אחרי שמתוסכלת אחת הוסיפה במבה לשרבוקה. לא היה טעים].
בינתיים טורפים את הביצים בקערה [קערית אם זו שרבוקה ליחיד]. אפשר להוסיף גם חלב. לתערובת הביצים מוסיפים מלח, פלפל ואולי גם זעתר [ופפריקה או טבסקו]. בדיוק כשאנשים מתחילים להיכנס למטבח בעקבות ריח הבצלים המיטגנים ולשאול 'מתי אוכלים?', מוסיפים למחבת את העגבניות [קצוצות. חשוב לציין כי מי יודע באיזה מצב יהיה הטבח אחרי מסיבה] ואחרי כשתי דקות שופכים מעל את תערובת הביצים. מערבבים בטירוף [בכף עץ, לפי עיקרון הבישול של ביצה מקושקשת] עד שהכל מתקשה ואז מכבים את האש. מגישים בצלחת ענקית ואוכלים בסגנון ברברי וקומוניסטי [כלומר, יש צלחת משותפת אחת וכל אחד מקבל כף/כפית/מזלג ואוכל בתיאבון. חוסך הרבה רחיצת כלים].

עד כאן המתכון המקורי (עם הערות).

הערות, הרחבות ושיפורים:
1. המתכון המתוחכם כולל למעשה את כל הרחבותיו תחת הכותרת 'מה שיש בבית'; עם זאת, עם ההרחבות הנפוצות נמנים פתיתי בייקון או האם (אם אין בין האוכלים צמחונים ו/או שומרי כשרות); נקניק איכותי (כנ"ל); פלפלים מכל הצבעים; גבינה לבנה קשה (צפתית או בולגרית) שמפוררים לתוך תערובת הביצים; גבינה צהובה, שמפזרים מעל הכל ואז סוגרים במכסה כדי להקרים; זיתים; קטשופ ו/או רסק עגבניות; תירס מקופסא; ואפילו תחתיות ארטישוק.
2. מישהו פעם אמר לי שהשרבוקה היא בעצם 'אומלט ספרדי'; ההבדל הוא שאומלט מתבסס על התקשות מסודרת של תערובת הביצים בשכבה אחת ואז הפיכתה בבת אחת, בתנועה שדורשת יד יציבה והרבה מזל; השרבוקה, לעומת זאת, יוצאת מהנחה שלאף אחד אין יד יציבה אחרי מסיבה (או כשהוא סובל מגעגועים קשים) ולכן דוגלת בשיטת ה'יאללה בלגן'.
3. שרבוקה עובדת טוב עם לחם טרי.

סלט אלטמן
בגלל כל השמן והביצים שמככבים בשרבוקה, כשהכנתי אותה לעצמי (אתמול) הרגשתי צורך להוסיף גם סלט. אלא שסלט זה באמת משהו מורכב מדי לסגנון הישיר והבועט שסיגלתי לעצמי, ולכן בחרתי בסלט הכי-הכי פשוט שאני מכיר. כמשתמע משמו, מקורו של הסלט הוא משפחתי היקרה, שאצלה הוא משמש נדבך חשוב בתרבות הפיקניקים (לצד שניצלים וסלט תפוחי אדמה).

המצרכים (לסלט אישי):
חצי קופסה גרעיני תירס
6-7 מלפפונים חמוצים קטנטנים (או חמישה קטנים, או שני גדולים). חשוב להשתמש רק במלפפונים בחומץ (מה שהופך את המתכון למוקצה מחמת מיאוס אצל חלק ניכר מהאנשים שאני מכיר, ולכן עוד יותר מתאים כמתכון ליחיד).
שתי כפיות מיונז
מלח

אופן ההכנה:
חותכים את המלפפונים החמוצים לקוביות קטנות כלל האפשר.
מערבבים הכל יחד.
אוכלים.

הערות, הרחבות ושיפורים:

1. לתיבול אפשר להוסיף גם פלפל שחור.
2. ניתן להוסיף עגבניה (ואז מתקבל 'סלט רמזור') או בצל ירוק קצוץ, או שניהם.
3. בהחלט אפשר להשתמש במיונז קל או כל תחליף מיונז אחר.
4. לאנשים שלא אוהבים מיונז אפשר להפריש חלק מהתערובת לפני הוספת הלבן-הלבן הזה ובמקומו להזליף קצת שמנ"ז.

זהו. עכשיו נעשיתי קצת רעב ואני אלך למטבח לראות עוד אילו נזקים אני יכול לעשות (ואולי להעלות אותם כפוסט מחר).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/9/2009 20:58, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, מתכונים
25 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-14/9/2009 20:55

---