בין העיקר לטפל; נורמה וסטיה; אישורים וסיפורים
הרבה מדברים על הצורך להבדי את העיקר מהטפל. זה חלק ממה שמגדיר 'קשב', וקשב הוא מה שצריך כדי להצליח היום. אבל מה הם, בעצם, שני אלה?

לפי מילון אבן שושן, העיקר - בהגדרתו הבסיסית - הוא השורש של הצמח (ומכאן הקשר שלו ל'עקירה' - הוצאה מהשורש). עיקר, במלים אחרות, הוא השורשים שמתחת לפני האדמה, וכל השאר - לא.
הטפל, לעומת זאת, לפי אותו מילון, הוא משהו שהודבק, סרח עודף. כמו סרט שהודבק לעלי העץ - משהו שלא שייך, שאינו בעצם חלק מהשלם. (והוא כמובן מקושר למילה 'טפיל', ולרעיון של 'לטפול אשמה על מישהו' וכו').
מהמקורות האלה, החלוקה לעיקר ולטפל נראית משונה ביותר; שכן ברוב העצים, פרט עיקר (השורשים) ולטפל (כל מיני סרטים שמישהו הדביק עליו) יש עוד הרבה דברים: גזע, ענפים, עלים, פרחים ופירות. עולם שלם חבוי בין העיקר לטפל.
זה נראה כמו תרגיל תיאורטי, אבל אם חושבים על זה לרגע, נשאלת השאלה האם גם בחיים כל מה שאינו עיקר הוא טפל. אם בתמונה מסוימת העיקר הוא שרואים את ראש הממשלה לוחץ את ידו של בחור צעיר (שקיבל, נניח, איזו תעודת הצטיינות), האם פירוש הדבר שהעץ המרהיב ברקע התמונה הוא בהכרח טפל? או אם נצא לרגע מהוויזואליה, האם קולה של שדרנית החדשות הוא העיקר, או שמע ציוץ הציפור הסמוכה? הלמות לבו של הבחור? ריח הזיעה בכף ידו של ראש הממשלה? האם כל אלה טפלים, חיצוניים, מודבקים לסיטואציה? או שאולי אלה פרטים, שלמרות שאינם עיקריים יש בהם בכל זאת טעם, כמו לעלים ולענפים?
ההפרדה בין עיקר לטפל במציאות אינה עניין חד וחלק כפי שהיא מוצגת במבחנים פסיכולוגיים. התשובה ה'נכונה' אינה תמיד בהכרח נכונה; לפעמים היא רק התשובה המקובלת. באיזשהו מקום, הכל תלוי בסיטואציה: לפעמים צריך להתרכז בשורש, לפעמים בענפים, לפעמים בשמיים המציצים מאחוריהם. יש נטייה להפוך את הנורמטיבי (במובן של 'מה שכולם עושים') להגדרת ה'טוב'; הטוב מזוהה עם העיקר, עם התכ'לס, עם הכיוון החד-משמעי (העלילה, הסיפור). הסטיות מזוהות עם הרע (שם מחכה הזאב לכיפה אדומה).
וזה אולי מתקשר לפוסט על האישור (עם הסרט validation) , מלפני כמה ימים. הסרט הוא אגדה, בין השאר כי בעולם האמיתי מקבלים 'אישור' חיצוני, כמו זה שמתואר שם, בעיקר בזכות התאמה לנורמה (זה לאו דווקא 'אישור' כן כמו בסרט, אבל אישור בכל זאת). זו הדרך שבה הנורמה משמרת את עצמה. נוצרת האשליה שהנורמלי הוא לא רק ה'טוב', אלא גם הגורם העיקרי לאושר. ומכאן שהסטייה - והתעסקות בכל מה שאינו עיקר, בכל מה שאינו הדרך המהירה, היעילה והנוחה להגיע למטרה - היא לא רק התגלמות הרוע אלא גם התגלמות האומללות.
זה נכון - כל נפש כמהה לאהבה, לחיבוק, לצידוק חיצוני. אבל האם בעולם שבו רואים רק את העיקר, האהבה הזו בכלל אפשרית? בסרטון העיקר בעבודתו של האחראי בחניה הוא להחתים כרטיס. אבל הדברים-שאינם-עיקר (אבל גם אינם טפלים) הם שיוצרים את הסיפור, את האגדה, את האפשרות למשהו שמעבר לנורמלי.






שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/9/2009 22:09, ושייך לקטגוריות אמנות, קוהרנטיות זה פאסה
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-18/9/2009 20:06

---