נרמול האנושות
מבוא: סטטיסטיקה ללא-סטטיסטיקאים, או מה זה בעצם נורמלי
(אנשי המדע וכל מי שמכיר התפלגויות סטטיסטיות מוזמנים להצטרף בפרק הראשון)
בשנת 1733 גילה החוקר הצרפתי אברהם דה-מואבר שהרבה מאוד תכונות מתפלגות באוכלוסייה (אנושית או לא אנושית) בדרך מסוימת; עם השנים, הדרך הזו קיבלה את השם 'התפלגות נורמלית'. ההתפלגות הנורמלית היא הדרך שבה מתחלקות תכונות כמו גובה, אינטליגנציה, ציונים במבחנים (בדרך כלל) ועוד הרבה דברים. מבחינה גרפית, ניתן להמחיש את ההתפלגות הנורמלית באמצעות 'עקומת הפעמון' המפורסמת:

יש כאן כמה עקומות, ואת ההבדל ביניהן אסביר עוד רגע, אבל מה שחשוב בינתיים הוא המשותף לכל העקומות בציור, שהוא אולי התכונה החשובה ביותר של ההתפלגות הנורמלית: רוב התוצאות מתרכזות קרוב לממוצע, ומספר הפרטים הולך וקטן ככל שמתקרבים לשוליים. רק כדי לסבר את האוזן, צריך לזכור שלא הכל מתפלג בצורה כזו; ימי הולדת, למשל, מתפלגים בצורה אחידה לאורך השנה ולא מתקבצים יחד באמצע.
ההבדלים בין העקומות - שכולן שייכות להתפלגות נורמלית - נובעים משני פרמטרים, שקובעים יחד את ההתפלגות. הראשון הוא הממוצע, כלומר הערך שסביבו מתקבצות התוצאות (לעקומה הירוקה בציור יש ממוצע אחר מלאחרות); השני הוא סטיית-התקן, הקובעת את רוחב העקומה. בכל התפלגות נורמלית, מתרכזות כשני שליש מהתוצאת במרחק של עד סטיית תקן אחת מהמרכז, וכ-95% - במרחק של עד שתי סטיות תקן.
הציור הבא עשוי להבהיר את העניין:

המונחים המתמטיים האלה - ובראשם 'נורמלי' ו'סטייה' - יופיעו מחדש (בתחפושות אחרות לחלוטין) בפרקים הבאים.
פרק ראשון: סטייה כמונח יחסי
אחת ההשלכות המידיות של ההתפלגות הנורמלית היא שחלק ניכר באוכלוסייה - או במלים אחרות 'רוב משמעותי' - ממוקם בטווח מסוים של תוצאות. מאחר שבני האדם הם היוצרים את החברה, הטווח הזה יוגדר אוטומטי בתור 'הטווח הנורמלי', או 'הטווח המתאים לחברה', ואילו מי שמחוצה לו (ולאור ההתפלגות, תמיד יהיו כאלה) יוגדרו כ'בשולי הנורמה', 'מחוץ לנורמה' ואולי אפילו 'סוטים'.
החלוקה הזו נראית ממבט ראשון מזעזעת-משהו, אבל אנחנו מנחמים את עצמנו בכך שמדובר רק בהקשרים השליליים שנתנה השפה למונחים כמו 'סטייה' ו'לא נורמלי'. אנחנו יוצאים מהנחה שהגדרות בעלות משמעות אינן מסתמכות על מבחנים יחסיים כאלה.
ואז אנחנו קוראים ב'הארץ' על עלייה משמעותית בשיעור האוטיזם בארה"ב. אלא שהניסוח הזה מטעה: אין שום היגיון - סביבתי או גנטי - שיכול להסביר עלייה כה משמעותית במספר הסובלים מאוטיזם בזמן כה קצר; הניסוח הנכון הוא 'עלייה משמעותית באחוז *המאובחנים כאוטיסטים*'.
יש הטוענים (אפילו בכתבה עצמה) שהעלייה באבחונים נובעת משינויים בתהליכי הבדיקה או מאינטרסים של המאבחנים. אף כי איני שולל אפשרות כזו, הייתי רוצה להציע רעיון אחר: שיעור האוטיזם הולך וגדל מאותה סיבה שגדל בהתמדה שיעור המאובחנים כלוקים בהפרעות קשב ובכל מיני הפרעות מסוג זה: ככל שהמושגים האלה הופכים לשגורים בציבור, יותר ויותר אנשים (והורים) ניגשים לאבחונים (מאבחנים את ילדיהם) ולכן מאובחנים הרבה מקרים שבעבר לא היו מדווחים.
הרעיון הזה נשמע הגיוני, אבל הוא מוביל לתובנה מפתיעה. בניסוח אחר, ההשערה שלי לעיל טוענת ששיעור האוטיסטים באוכלוסייה לא קפץ פתאום, אלא היה תמיד גבוה יותר משחשבו החוקרים. אבל - וכאן מגיעה הנקודה המעניינת - עצם ההגדרה של אוטיזם (ושל 'הפרעות' רבות אחרות) מבוססת על מבחנים התנהגותיים ושאלונים שונים; בהנחה (הסבירה) שהציונים האלה מתפלגים נורמלית (ומכאן מונחים כמו 'הספקטרום האוטיסטי'), הבחירה בציון מסוים שהחל ממנו ומטה נאבחן 'הפרעה' היא למעשה שרירותית. במקרים רבים נוהגים לבחור את ציון-הסף באופן שאחוז מסוים מהמקרים - לרוב מי שמרוחקים שלוש-ארבע סטיות-תקן מהממוצע - יסווגו כ'הפרעה' (יהיה זה לא הגיוני להגדיר משהו המשותף ל-40% מהאוכלוסיה כהפרעה; מצד שני, הפרעה שרק שלושה אנשים בעולם סובלים ממנה לא מעניינת אף אחד). אם אכן זה המצב, לפנינו דוגמה מושלמת לחשיבה מעגלית - הגדרנו הפרעה א' כך ש-0.5% מהאוכלוסייה סובלים ממנה; כעת אנו מגלים שכ-1% מהאוכלוסייה עוברים את ציון הסף ואז מצהירים בריש גלי ש'שיעור הסובלים מההפרעה הוכפל' - במקום להודות בטעותנו ולתקן את ציון הסף (זה בעייתי לאבחן מישהו כ'נורמלי' אחרי שכבר אישרת את ה'הפרעה').
[הערה: במהלך הדיון עברתי מאוטיזם ל'הפרעה' בכלל מטעמי זהירות: הידע שלי על אוטיזם מוגבל והנחתי כאן כמה הנחות שנראו לי סבירות אבל עלולות להיות לא מדויקות].
יתר על כן, חלק ניכר מה'הפרעות' המאובחנות באמצעים פסיכולוגיים או התנהגותיים מכניסות את ההגדרה היחסית של הסטייה בדלת האחורית - ע"י התבססות על שיפוט מצד גורמים 'מוסדיים' ונורמטיביים (מורים למשל) או בניסוחים שקושרים את הגדרת התופעות כ'הפרעה' לכך שהיא 'מפריעה לתפקוד השוטף בבית הספר/בעבודה/בחברה'. כל אבחוני ההפרעות תלויים בעצם לחברה שבה מתפקד המאובחן, וקשורים אליה קשר הדוק; התנהגות מקובלת בחברה אחת עלולה להפריע מאוד לתפקוד השוטף באחרת.
פרק שני: התיקונים
בימים עברו, תחושת השונות הפכה לפחד, וזה הפך לשנאה כלפי השונה. אנשי-השוליים - אם לא הצליחו להסתיר את סטייתם - נרדפו, הורחקו מהחברה או הפכו למוצגי-קרקס ('האיש הגבוה ביותר בעולם' וכו'). אבל היום אנחנו חכמים יותר, וברור לנו שיש לקבל את השונה - שהרי אין הוא יכול לשנות מה שהוא. למרות זאת, בחברות רבות יסבול בכל זאת השונה מיחס לא נעים, וחייו יהיו קשים יותר מאשר האדם ה'נורמלי' (זה שנמצא במרחק סטיית תקן אחת או שתיים מהממוצע); זה נכון במיוחד בקרב ילדים, שלוקח להם זמן לפתח אמפתיה ו/או להפנים עקרונות של סובלנות. וכך, גם ההורה הליברלי לא יתלהב מכך שבנו/בתו יהיה בין הסוטים מהנורמה - משיקולי טובת הילד (כפי שנתפסת ע"י ההורה הנורמטיבי): אם מי שבשוליים סובל - גם אם אין זה באשמתו - יש משהו מעציב בהכרה שהסבל הזה צפוי להיות מנת חלקו של הילד, גם אם אי אפשר לשנות את זה.
אבל חכו רגע! מה אם אפשר לשנות?
כיום לא מקובל, לפחות בחברות ליברליות, 'לרפא' חלק מהסטיות מהנורמה. רבים הגיעו למסקנה, למשל, שאי אפשר 'לרפא' הומואים ולסביות, ושעדיף לקבל את השונות שלהם. אבל אם משהו מוגדר כ'הפרעה', ונערכים עליו מחקרים ע"י רופאים, טבעי להניח שאפשר לרפא או לתקן אותו. ואם הדבר גורם ללגלוג מצד החברה הנורמלית או לחוסר יכולת להסתדר בה - מי לא ירצה לחסוך את הסבל הזה מעצמו או מצאצאיו?
הבעיה בלוגיקה הזו היא שהכל יחסי. אם וכאשר כל ה'חריגים' יתוקנו, התתפלגות תצטופף למרכז (במלים מתמטיות - סטיית התקן תקטן). ואז, כמובן, מה שהיה פעם במסגרת הנורמה יהפוך לחריג החדש, לדבר שצריך 'לתקן'. למעשה, התהליך הזה כבר קרה: החברה קיצצה מעצמה את הלא-נורמליים, את הבלתי-שפויים ואת הלא-מתאימים, ושלחה אותם לכל מיני 'מסגרות מיוחדות'; מבין אלה שנותרו, מי שפעם היו 'בשולי הנורמה' הם עכשיו אלה שמעבר לשוליים, אלה ש'שונים' וסובלים מכך. כתוצאה, לצד עלייה מתמדת בגיוון של החברה במובנים מסוימים, מצטמצם הגיוון בצורות החשיבה ובדרכי התפיסה - ולו, לטעמי, יש תפקיד חשוב בהתפתחות החברה (אבל האמת שזו הערת שוליים שדורשת בעצם פוסט שלם משלה).
אם נחזור לתיקון עצמו, הרי שבהתחשב בכך שהנורמה והסטייה יחסיים לחברה, קשה מאוד לדעת האם התיקון הוא באמת תיקון, או שמא רק התאמה של האדם לסביבה מסוימת (ובמקרה של ילדים - לסביבה יחסית מצומצמת, שהילד לא בחר בעצמו). האם לא ייתכן שצורת מחשבה הנחשבת למופרעת בחברה אחת, תהיה הנורמה באחרת? ובהתחשב בגיוון הרבה בעולם, האם לא עדיף שאדם ימצא את עצמו בקרב הדומים לו, במקום לנסות להתאים את עצמו לשונים ממנו?
ומעל לכל - האם אין חשיבות לגיוון בצורות חשיבה כערך בפני עצמו?
(המשך יבוא: על נרמול חד-צדדי, על הנדסה גנטית ועל מגבלות התיקונים)
שמור בטל
נכתב על ידי
רונן א. קידר, 19/10/2009 09:54
, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט, סטיות אישיות
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
1 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
לקטע הקודם
לקטע הבא
לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של eln ב-24/10/2009 12:33