כמה אני?
למחפשים את פרק ב' של 'נרמול האנושות' - אל תדאגו, הוא יגיע. אבל אם אחכה בלי להעלות כלום עד שיתפנה מספיק זמן-מוח להשקיע בפוסט מסוג זה עלול הבלוג להיראות שומם כמו מדבר-הלבה של איסלנד עד דצמבר (או עד שנדע מה מייצרות הפרות הוורודות). אז החלטתי שאי-קיומו של פרק ב' אינו סיבה מספקת לא לכתוב פוסטים כלל.

אחד הדברים הבעייתיים ביותר במצב האנושי הוא חוסר היכולת להיות יותר מאחד.
הנה סיטואציה: אדם נכנס למסעדה בערב ומבקש שולחן. שואל אותו המלצר, "כמה אתם?"
עקרונית, מעצם ההגדרה הבלשנית של 'אתם', התשובה יכולה להיות כל מספר - כל עוד הוא יותר מאחד. מעשית, האיש נכנס למסעדה לבד, ובהחלט עשוי לענות לשאלה ב'אחד' - מה שהופך את השאלה לשגויה (ואכן, במקרים מסוג זה עשוי האיש שנכנס למסעדה לא לענות סתם במספר אחד, אלא לומר "לא, זה רק אני" או משהו דומה).
באופן מקביל (אבל הפוך) השאלה "כמה אתה?" עקרונית מיותרת לגמרי - כי התשובה מופיעה בגוף השאלה: 'אתה' פירושו אדם אחד בלבד. אותו היגיון תקף לגבי 'כמה אני'.
כאן אפשר היה לצאת לדיון על ה'אני' המייצג את ה'אנחנו', אבל דיברנו על זה כבר בפוסט קודם.
לא, מה שאני תוהה לגביו עכשיו הוא לא אני שמדבר בשם אנחנו, אלא 'אני' שמפוצל לכמה 'אניים' אפשריים. אפשר רק לדמיין איזה חופש היה אילו יכולתי לענות לשאלה 'כמה אני' ולומר "שמונה" או "עשרים ושלושה". היה בזה משהו מאוד יעיל, כי בעוד אחד מאתנו היה מקליד, היו האחרים ישנים, מטיילים, מכינים ארוחת ערב, צופים בטלוויזיה, גולשים ברשת, מגיבים למגיבים, עורכים כתבי-עת לשירה וחיים חיים עשירים ושלמים (כמצופה מ'אני'). למעשה, כשמסתכלים על זה לא כפנטזיה בדיונית אלא כחוסר, זה נעשה ממש מתסכל: מדוע חייבת כל שניה בה 'אני' יושב מול המחשב וכותב לעבור בלי שוב ולכלול אך ורק את הפעולה הזו (במקרים נדירים אפשר לעשות שתי פעולות במקביל, אבל זה רחוק מלהיות מושלם).
במלים אחרות: מדוע אין בני האדם מסוגלים לפעול בצורה מקבילית?

לפעמים אני חש שיש בי פוטנציאל לכמה וכמה וכמה אנשים שונים, ויש משהו עצוב בכך שהפוטנציאל הזה מתממש אך ורק באישיות אחת ובקו-חיים אחד בכל זמן נתון. כל בחירה שהיא - פרועה או שמרנית, צפויה או מפתיעה - גוזרת את דינם של אלפי עולמות אפשריים לכליה כאשר היא מתממשת וכל האחרים נשארים אפשרויות בעלמא (מעין רצונות שאין להם מימוש).
הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא לנסות להקשיב לפוטנציאליים האלה, להטות אוזן לרחשושיהם הלא-ממומשים. נדמה לי שהמאבק המתמיד לפריצת גבולות הקוהרנטיות מבוסס על השאיפה הזו.




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/10/2009 23:26, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה
38 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של ליאל ב-30/10/2009 13:37

---