בתוך הראש (על אוטונומיה, מינימום מקומי וחלומות)
למה באמת אנחנו זקוקים לאנשים אחרים?
לאנשים עם כישורים חברתיים טובים עד מושלמים, השאלה הזו פשוט לא רלוונטית. אנשים אחרים נמצאים שם, מעניינים יותר או פחות, והם משמשים למגוון מטרות, בהן העברת זמן, יצירת קשרים, קידום בעבודה או סתם השגת מטרות חשובות. אבל למי שמתקשים להתנהל בתוך העולם החברתי, כל אינטארקציה היא עבודה קשה, וכל מפגש הוא סכנה למבוכה ולפגיעה. ומאחר שמפגשים רבים נועדו בסך הכל כדי 'לשמור על קשר', כלומר לאפשר עוד מפגשים, הרי שלפעמים יש תחושה שלכל הקומפלקס הזה של חיים חברתיים אין תכלית.

זה נכון במיוחד כשיש עולם פנימי עשיר. אם יש לי הרבה דמויות מעניינות בתוך הראש (ויש לי), הבחירה לנטוש אותן על מנת להתלבש, להתארגן, לנסח את המחשבות דרך הפילטר של השפה, להתמודד עם צורות חשיבה שונות, עם קונבנציות חברתיות, עם נימוסים, עם הצורך לשמור על התנהגות 'מקובלת בחברה' - הבחירה הזו אינה מובנת מאליה. ככל שהקושי הכרוך בלמידת הקודים החברתיים גדול יותר, כך התגמולים הכרוכים בהם נראים קטנים יותר. ברמה מסוימת של קושי, הפתרון האוטונומי - לחיות בתוך בועה של עצמך ולנהל רק את האינטראקציות ההכרחיות - הופך למינימום מקומי, כמו גומה במשחק גולות: לכל כיוון שלא תנסה ללכת, מצבך יהיה קשה יותר, וכוח חזק יפעל להחזיר אותך למקום.

בתור ילדים יש לנו הרבה זמן, ומי שיש לו הרבה דמיון מפתח עולמות שלמים. 'להתבגר זה כמו להתעורר מחלום', שמעתי פעם במחזה. אבל מה אם עולם החלום אמיתי יותר מעולם המציאות? איך מבתקים את קורי השינה של האוטונומיה, והאם צריך בכלל?




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/12/2009 23:09, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, מעברים 10-20-30
23 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של ראובן ב-25/12/2009 01:14

---