מיתולוגיה וצירופי מקרים
לפני כמה שנים טובות, שאלתי איש אחד 'מה המיתולוגיה שלך?'. הוא היה בן זוג טרי של ידידה קרובה, והיא מאוד רצתה שנכיר זה את זה. הסיטואציה היתה חברתית וקלילה, מה שהסביר את פרץ הצחוק שאחז בנוכחים למשמע שאלתי ולמראה המבט הבוהה של האיש. לאור המצב הצטרפתי גם אני לצחוק הכללי, והשאלה הפכה לבדיחה שאוזכרה מדי פעם בשיחות על 'הימים ההם'.
אבל האמת היא שהיתה לי כוונה ממשית בשאלה הזו, והכוונה היתה רצינית להפליא - רציתי לתהות על קנקנו של הבחור החדש, וחשבתי לדלג על השיחות הקלילות ולשמוע משהו אמיתי. 'מיתולוגיה' נשמעת כמו הגדרה מפוצצת, אבל אנסה לפרוט אותה לפרוטות ולהסביר למה כוונתי.
לכל אחד יש סיפור, שקורות החיים ה'רשמיים' - איפה נולדת, למדת, שירתת, עבדת - לא מתחילים אפילו לגעת בו. כל אחד מאתנו בוחר לספר את האירועים שקרו לו, את החוויות שחווה, בסדר מסוים - להקטין אירועים מסוימים ולהבליט אחרים, להגדיר נקודות-מפנה, לאתר רגעם חשובים. האקסית המיתולוגית שבגללה התקשית שנים לפתוח את הלב לאנשים חדשים. המרצה המיתולוגי שבעקבותיו בחרת תחום לימודים ומקצוע. התאונה/פיגוע/מלחמה שהיית קרוב מדי אליהם ויישארו אתך לעד. הסיפור הזה - לא עצם העובדות אלא הדרך שבה האדם בוחר להציב ולהציג אותן - אומר הרבה על האישיות, על הנפש, על 'מי אנחנו'.
באופן טבעי, לאנשים מורכבים יש כמה וכמה 'סיפורים' כאלה, עם דגשים שונים וברמות שונות של הפשטה. חלק מהסיפורים מתרחשים בפנים: אנחנו מספרים מה קרה ל'ילד הפנימי', מאנישים דמות צינית וביקורתית שמייצגת את הממסד/ההורים/הרס"ר בצבא, מגדירים חדרים אפלים ופינות מוגנות. בטופוגרפיה הזו, של הנפש ושל העולם החיצוני הקרוב אליה, נרקמים עוד ועוד סיפורים ככל שחולפות השנים, וניתנות פרשנויות חדשות לסיפורים ישנים. והמכלול הזה של סיפורים הנוגעים זה בזה, שיש בהם כמה דמויות משותפות והרבה משמעויות מטאפוריות - זה לא מיתולוגיה?
יש לציין, עם זאת, שכשפניתי לאותו בחור לא התכוונתי שיגולל בפני את סיפור חייו המיתולוגי, אלא התייחסתי למובן אחר של מיתולוגיה אישית, מהסוג שבדף האחורי של 'תרבות מעריב' קראו לו פעם 'תחנות תרבות'. במסגרת המדור אירחו מדי שבוע אישיות ציבורית ו/או אמנותית, שהציגה עשר 'תחנות תרבות' בחייה - עשרה ספרים, סרטים, מחזות, שירים, אלבומים או תוצרים תרבותיים כלשהם ששיחקו תפקיד חשוב בהתפתחות האישיות. 'מיתולוגיה' כזו היא דרך אחרת - רגשית יותר, שכלתנית פחות - להכיר מישהו.

**
ב'לוליטה' של נאבוקוב מתאר הגיבור, הומברט הומברט, את מערכת היחסים שנרקמה קיץ אחד בינו לבין ילדת חלומותיו, כאשר השניים היו בני 11, בעיירת נופש כלשהי על החוף. הומברט מציין סדרה של צירופי מקרים שגילו הוא ואותה ילדה; למשל שביום אביב אחד במרץ - באותו יום בדיוק - נכנסה אותה ציפור לחדר השינה של שניהם, בשתי מדינות שונות. ההקבלה הזו בהיסטוריה המשותפת מקרבת את שני הילדים מאוד, ונותנת להם - ולקוראים - תחושה של גורל, של משהו שהיה אמור לקרות.
תחושה דומה מאוד מתרחשת במציאות כשמיתולוגיות אישיות מתערבבות או מתגלות כמקבילות. 'לוליטה' הוא אחד מהספרים הבולטים ב'מיתולוגיה' שלי; בכל פעם שפגשתי אדם שהספר הזה היה גם מרכזי במיתולוגיה שלו, הציפה את שנינו תחושה עזה של הבנה, תחושה של היכרות מוקדמת. זה כמובן לא חייב להיות ספר; כשהכרתי את האקסית המיתולוגית שלי מ' גילינו שאותו משפט בדיוק - ולא משפט נפוץ במיוחד - נאמר ביחס אלינו בשתי מסיבות פורים שונות, מספר חודשים קודם לכן. כשפגשתי מישהי אחרת, שנשארה ידידה שלי עד היום, גילינו תוך מספר שעות שהיינו כבר כמה וכמה פעמים קודם לכן באותו מקום ובאותו זמן, והיינו קרובים מאוד-מאוד להיפגש אבל איכשהו לא יצא. וכן הלאה.
צירופי מקרים כאלה הם בדיוק הדברים שכותבים בספרים, וגם אחד הכלים החזקים ביותר של הרמאים; מספיק ללמוד קצת על העדפותיו של אדם ולדעת לשקר היטב, ו'פוף' - אפשר לזכות באמונו של אדם ו'לסדר' אותו. אבל גם כשהם אמיתיים, אפשר לתהות על מה הם מעידים, והאם יש להם משמעות כלל.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/2/2010 22:32, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-16/2/2010 14:08

---