ברלין ואני (2)
חלל וזיכרון
ברלין-בירת-האימפריה מהפוסט הקודם כנראה לא היתה בשום אופן עיר כלבבי, ואולי זו הסיבה שהמבנים הגדולים שלה לא השאירו בי הרבה רושם. אבל הבירה הקיסרית הספיקה להיות כזו רק לזמן קצר - ומאז, במאה השנה האחרונות, עברה תהפוכות שיכולות להספיק לאלף שלם, וסיפורה התחיל ונקטע מחדש שוב ושוב. שנים סוערות של תרבות, קברטים וספרות חתרנית (בכיכובה של מאשה קאלקו הידועה לטוב) נקטעו בשלטון טרור אכזרי - שבעצמו נקטע בהפצצות כבדות. אחר-כך חולקה העיר, עמדה במצור, איבדה את מעמדה כבירה, הופרדה באמצעות חומה הולכת-ומשתכללת - ואז חוברה-לה-יחדיו בבת אחת, כאילו ארבעים שנה היו כלא היו.
לאור ההיסטוריה מלאת-הקיטועים הזו, לא מפתיע לגלות שברלין של היום מלאה וגדושה אתרי זיכרון; ויתר על כן, אף כי אתרים אלה נועדו להזכיר דברים שונים, יש קו משותף - ומאוד ייחודי - בדרך שבה הם מעוררים את הזיכרון.
שני דברים מאפיינים את הקו המשותף הזה. האחד, והברור יותר, הוא החלל הריק. איכשהו, ברלין כולה חוגגת את ההעדר. זה מתחיל באתרים שאינם אנדרטאות כלל ועיקר: בכיכר המקסימה ז'נדארמנמרקט, למשל, מזכיר פינה אחת של דשא ועצים את איך שנראתה הכיכר כולה לפני שהנאצים הורו לרצף אותה. שלא לדבר על כך שמרכז העיר מלא חללים שהתמלאו רק בשנים האחרונות, באזורים שהיו 'שטח מת' בין שני קווי החומה. החללים-שלא-נבנו-מחדש מלאים תזכורות ל'מה שהיה': שורות אבנים מרוצפות במקומות שבהם עברה החומה, 'אבני נגף' עם שמות במקומות שבהם גרו יהודים, ספרייה ריקה במקום שבו שרפו ספרים ומגרש חניה סתמי על שלט במקום בו היה בונקר שבו בילה היטלר את שעותיו האחרונות. המוטיב נמשך באתרי הזיכרון ה'רשמיים', שרבים מהם נבנו כחללים גדולים, מוארים בקושי, וריקים או כמעט-ריקים: ה'נוייה ואכה' - מבחוץ בית-משמר פרוסי ניאו-קלאסי מובהק - הוא חלל גדול ומהדהד, שבמרכזו פסל יחיד; בית התפילה החדש שהוקם ליד כנסיית הזיכרון ע"ש הקייזר וילהלם הוא מתומן ענקי עם קירות כחולים, גבוהים ומאיימים; ושיא השיאים, 'מגדל השואה' החשוך והקר במוזיאון היהודי - חוויה שלא תישכח במהרה.
במוזיאון היהודי גם נתקלתי לראשונה במאפיין השני של הזיכרון הברלינאי - היותו לא-לינארי, מקוטע, מבלבל. כשיצאתי אל 'גן הגלות' בקצה אחד הצירים המבלבלים של המוזיאון, קראתי שהאדמה בין העמודים נוטה בזווית של 12 מעלות, במטרה ליצור תחושה של דיסאוריינטציה. זה עבד. מה שכן, לגמרי לא ברור לי מי העתיק ממי, אבל אפקט מאוד-מאוד דומה מתרחש גם באנדרטת השואה - שבנוסף להיותה מבלבלת, גם 'פולשת' בחוצפה למדרכות שמחוץ לשטח שהוקצה לה. ובעצם, האנדרטה ממצה את שני המאפיינים, בהיותה גם חלל ריק ענקי הפעור בלב-לבה של העיר, מתחת לחלונות האחוריים של השגרירות האמריקנית, האקדמיה לאמנויות, בנק דה. צט. ומלון אדלון. העובדה שאותו שטח שימש גם את הווילה של גבלס ואת 'השטח המת' של החומה רק מחדדת את הדיס-אוריינטציה.

טו מאץ' אינפורמיישן
מה שכן, לא צריך אנדרטאות כדי לאבד כיוון בברלין: לאן שלא תלך, העיר מתקיפה אותך בעודף אינפורמציה, במגדל בבל של תקופות היסטוריות, בבלבול קונסטרוקטיבי. גם בתחום הזה בולט המוזיאון היהודי, שיש בו כל-כך הרבה דברים לראות, לשמוע, לקרוא ולעשות, עד שפשוט אי-אפשר להשתלט על כולם (ומכאן גם השאיפה הסודית לגור בעיר, לקנות כרטיס חופשי-שנתי למוזיאונים וולהצליח להשתלט על כל המידע המוצע בשפע). הרי אותה תחושה בדיוק היכתה בי במוזיאון לכלי נגינה, ובפרגאמון, ובשוק הפשפשים: לא מיציתי, כי אי אפשר למצות. מה הפלא, אם כך, שלמרות הידע הרב שלי על העיר (מכל המדריכים שתרגמתי) מצאתי את עצמי אחרי שבוע מתקשה לזכור איזה פרידריך ואיזה וילהלם אחראי לאיזו תקופה. ככה זה כשלכל בניין יש היסטוריה מבולגנת להפליא: הוקם, שימש למטרה מסוימת, שימש למטרה אחרת לגמרי, הופצץ, שוקם, היה עד לאירועים היסטוריים חשובים, הופצץ שוב, ננטש, פוצל לשניים ונפתח במקום אחר, הועבר למקום זמני עם האיחוד, חזר לבניין חדש לפני שנתיים, יועבר ב-2014 למבנה החדש ההולך ונבנה מעברו האחר של הכביש.
שלא לדבר על רשת האו-באן - הרכבת התחתית - שגם היא פוצלה ואוחדה-לה-יחדיו, ולבטח לא מקלה על התייר להתמצא (בפרט שיש גם אס-באן, חשמליות, אוטובוסים ומה לא). בכל פעם שנפלטנו ממעבה האדמה הייתי צריך לנסות לזהות שוב איפה אני נמצא, להתאים את העיר למפה ולהרכיב בראש כמה מפות מנטליות זו על גבי זו: האם עכשיו אנחנו במזרח, במערב או בדיוק על החומה? האם אנחנו בכפר דייגים קטן מהמאה ה-13, או בשדירה שהובילה את השליטים לשדות הציד שלהם? האם המבנה שלפני מקורי, משופץ, משוחזר-לצורתו-המקורית או בנוי-מחדש-מבחוץ-לפי-התוכנית-המקורית-אבל-בפנים-לא?
ידע הוא כוח, ולברלין יש את כל הכוח עליך. אמסטרדם מערסלת אותך ב'יהיה בסדר' גם אם כל התעלות נראות אותו דבר; פראג מבטיחה שמכל מקום תדע איפה הטירה; פאריז אומרת 'מה אתה צריך לנווט? בוא שב על כוס יין ותנוח קצת'; ורומא תמצא תמיד את הדרך לכוון אותך לאטרקציה התיירותית/מוכר התיקים הבא. אבל ברלין מדברת בלי הפסק, באלף לשונות ומדריכי אאודיו, בשווארמה ובקארי ובמרק תאילנדי. ומה שהצלחת לפענח - על אחריותך.

(בפוסט הבא: הומור ברלינאי; שיעור באוכל גרמני למתקדמים; וגם כמה תמונות}

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/5/2010 23:34, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, סטיות אישיות
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-30/5/2010 14:29

---